השאלה המטרידה שמלווה את הפירוש לתורה לפרשת השבוע בכל הדורות היא כזאת: איזו חשיבה עומדת מאחורי ההחלטה של יצחק לתת לבנו עשיו את הברכות ואת המורשת של אברהם? התשובות ופירושים לשאלה זו מתחלקים לשני סוגים.
לפי האחד, עשיו רימה את יצחק, שלא היה מודע לטבעו האמיתי ולהתנהגותו הפרועה של עשיו. רש"י מצטט את המדרש ומפרש שעשיו "צד" את אביו בדבריו המתחסדים ובשיחתו הערמומית. יצחק נופל בפח של עשיו ומאמין שעשיו, הגבר החזק ואיש העולם, מתאים להמשיך את החזון של אברהם אביו יותר מיעקב, הבן השקדן והפשוט לכאורה.
לפי גישה אחרת, ופופולרית יותר אצל פרשנים מאוחרים יותר של התורה, יצחק הכיר היטב את המגרעות של בכורו ואת התנהגות הרעה של עכשיו. הוא החליט להעניק את הברכות דווקא לו מפני שרצה להציל את עשיו ולאפשר לו לשנות את חייו ולהיות יורש ראוי למסורת של אביו וסבו. יצחק חשב שיעקב לא יסבול משום בעיה במפעל חייו גם אם הוא, יצחק, יעניק את הברכות לעשיו, ואילו עשיו אולי ימצא דרך לחזור לקדושה באמצעות הברכות שיקבל מאביו.
שתי הגישות השונות האלה כלפי הילד הסורר הן גישות שאנחנו רואים בכל יום בחיי המשפחה היהודית. מאוחר יותר, "יצחקים" מאוחרים יותר מרשים לעצמם בכוונה תחילה לחיות באשליות בכל הנוגע להתנהגות ולאורח החיים של ילדיהם, או שהם מודעים לבעיות ומנסים לפתור אותן בעזרת נתינה ושפע של ברכות.
רבקה, אמו של עשיו, לא נופלת בפח של דבריו המרגיעים של בנה וגם לא מאמינה שמתן הברכות יחולל שינוי משמעותי באורח החיים שעשיו בחר לו. היא מאמצת מדיניות שמחליטה להציל את יעקב ולברך אותו גם אם זה יהיה כרוך בנטישת עשיו שהולך בדרכיו הרעות.
התורה לא מציגה בפנינו תרחיש של "מה היה אילו" - מה היה קורה אילו עשיו היה מקבל את הברכות, האם הוא היה משנה את התנהגותו, אמונתו ושליחותו? אך מדברי נביאים מאוחרים יותר, בייחוד מדברי הנביא עובדיה עולה בברור שהקב"ה מסכים עם המדיניות של רבקה והסיכוי של עשיו להיגאל יבוא רק באחרית הימים.
נראה שהמסקנה היא שאדם צריך לגשת בעיניים פקוחות למציאות ולראות את הדרכים הרעות והכואבות של אויבי יעקב, בין אם הם מבחוץ או מבית, מתוך המשפחה והסביבה הקרובה. לא פעם אדם צריך לקבל החלטות כואבות בחייו, במיוחד כשמדובר במשפחה.
יש מעט מאוד תשובות מוכנות למצבים קשים ומשתנים. אולי זאת הסיבה שהתורה עצמה לא צוללת לעומק המניעים של יצחק ורבקה אלא מסתפקת רק בשיקוף היחסים הרגשיים השונים שהיו לכל אחד מהם עם כל אחד מהבנים השונים שלהם. התורה מדגישה את התפקיד שרגשות ממלאים בחיינו ולא מפקידה את כל העניינים בידי השכל ותהליך קבלת ההחלטות הרציונאלי.