כותרת: החומרות של הרב עובדיה
קרדיט: הרב נריה גוטל
מספידיו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל הדגישו - ובצדק - את משנת "כוחא דהיתרא" שלו. ואולם, הצגת משנתו כך, ללא סייג, חוטאת לאמת. האמת היא שלא מעט חומרות משמעותיות יצאו מתחת ידיו.
למשל, מועד צאת השבת. בעוד ששיטת הגאונים היא שצאת השבת בירושלים בשבת זו, פרשת ויצא, היא (לערך) 17:21, הרי שלפי שיטת רבנו תם המועד הוא 17:57, פער משמעותי ובהחלט לא מבוטל. רבי יוסף קארו הכריע כרבנו תם והרב עובדיה אימץ בתקיפות את הכרעתו: "מסקנא דדינא שראוי לכל חרד לדבר ה' להחמיר כשיטת ר"ת ורוב הפוסקים... ומצוה לפרסם ולהודיע זאת ברבים... והמחמיר בזה יבורך מפי עליון... והיא חובה קדושה...".
עם זאת, הרב עובדיה עשה זאת רק לגבי צאת השבת, לא לגבי כניסת השבת, הגם שבכך הוא תופס את המקל בשני קצותיו. יתרה מזאת, הרב עובדיה מודע היטב להכרעות ראשונים ופוסקים חשובים המנוגדות לדעת רבנו תם, כולל גם פוסקים ספרדים חשובים, קדומים ומאוחרים. הרב עובדיה גם מתפלמס נמרצות עם עמיתו הרב משאש זצ"ל שיצא חוצץ נגד הנהגה מחמירה זו, ובכל זאת דעתו חד-משמעית: "לא רק שיש מדת חסידות לנהוג כן במוצ"ש, אלא גם חובה קדושה לכל הירא את דבר ה'...". לו היה הרב עובדיה נוקט תמיד גישת "כוחא דהיתרא", בוודאי שיכול היה להקל בנדון, לאור מוצקות הדעות החולקות, ולא כך נהג.
הוא הדין בנוגע לכיסוי הראש לנשים. הרב עובדיה יצא חוצץ, ובלשון תקיפה ביותר, נגד חבישת פאה נכרית: "המנהג הזה שידוע לנו שנוסד על פי איזה נשים ההולכות על פי האופנה החדשה, ונסחפים אחר הזרם של המודרניות, אשר כל חלקה טובה הכאיבו, נראה שמצוה וחובה לשרש אחר המנהג הרע הזה, ולהחזיר עטרה ליושנה, בדרכי הצניעות, על פי תורתנו הקדושה". גם כאן הרב עובדיה מודע היטב להיתרו של בעל השלטי גבורים בנדון; הוא גם מודע היטב לנוהגן של נשות אדמו"רים ורבנים חשובים, לשעבר ובהווה, שמתירים את הדבר (וחלקם – כדוגמת חב"ד – אף מחייבים את הדבר). הוא גם מתפלמס בתקיפות עם פוסק ספרדי חשוב – ומקובל! הרב הדאיה זצ"ל – שהקל בדבר.
עם זאת, הרב עובדיה שונה פרקו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "לשאלת רבים וכן שלמים אם מותר לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לראשה, במקום מטפחת או כובע? וכבר גליתי דעתי בזה בקצרה... להחמיר... בזמן הזה שבעוה"ר רבות בנות פרוצות הולכות בגילוי ראש ברה"ר הרי גם ההולכת בפאה נכרית גורמת להרהורי עבירה... מצוה רבה לפרסם האיסור ברבים". את ההידרדרות הוא תולה – בין השאר – בחינוך הבנות במסגרות 'בית יעקב' והליכה בדרכי המורות שם. אף כאן ברור שאם היה הרב עובדיה נוקט תמיד "כוחא דהיתרא עדיף", ודאי שגם כאן יכול היה להיסמך על גדולים וגם טובים שהתירו, ובכל זאת קבע נחרצות לאסור.
וכך גם לגבי בשר חלק (גלאט). נכון הוא שרבי יוסף קארו חייב זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים (וגם הרמ"א לא התלהב מההקלה בכך), ועם זאת הרב עובדיה ידע היטב שיש מקהילות עדות המזרח – בצפון אפריקה, פרס ותימן, ולא רק אשכנז – שהקלו בדבר. בהינתן שעלויות בשר חלק גבוהות משמעותית מעלויות בשר כשר, ואם אכן תמיד כוחא דהיתרא גובר, יכול היה הרב עובדיה להסתפק באמירה שנכון וראוי להחמיר, אך לא לקבוע שמדובר באיסור מוחלט. לא כך עשה: "אין להקל בזה בשום צד כלל" – גם האשכנזים, אך בוודאי ובוודאי הספרדים.
בסגנון אמנם פחות נחרץ אך לא רחוק מכך, הנחה הרב עובדיה את שומעי לקחו שלא לטלטל בשבת במקום שעירובו צורת הפתח בלבד. לדידו, מאחר שהכרעת ר' יוסף קארו משתמעת יותר כמגדירה רשות הרבים ברוחב ט"ז אמה (ולא הילוך שישים ריבוא) ומאחר שלרשות הרבים גמורה לא די בעירוב צורת הפתח, הרי שהרב עובדיה צידד כאמור באיסור הטלטול: "צויתי להכריז שכל האנשים שהם בני תורה, ולא נהגו להוציא מרשות לרשות כלל, ימשיכו במנהגם ולא יטלטלו... העירוב נעשה רק להציל את אלה שנכשלים באיסור הוצאה". מיותר לומר שהרב עובדיה ידע היטב שרבים מהפוסקים הכריעו אחרת, כולל רבים שפירשו את רבי יוסף קארו עצמו אחרת, ובכל זאת צידד הרב עובדיה כאמור להחמיר.
זאת ועוד, שלא כנטען שסגנון "המחמיר תבוא עליו ברכה" אינו שגור בפסיקותיו, הרי שהאמת היא שביטוי זה חוזר לא מעט במשנתו ההלכתית של הרב עובדיה: כך בהלכות מזוזה למרפסת שאינה מקורה; כך לגבי חשש ערלה בענבים הנמכרים בשוק; כך לגבי הנחת מרק מבושל צונן על פלטה חשמלית שעתידה להידלק בשבת על ידי שעון שבת; כך לגבי הסרת שעון היד בשעת הנחת תפילין וכן הלאה.
ראוי הוא הרב עובדיה זצ"ל - כמו יתר גדולי ישראל - לעיון יותר מעמיק ויותר קפדני, עדין ומהוקצע במשנתו, אשר מורכבותה היא דווקא אתגר למעייניו וחוקריו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.


מאמר מקיף בנדון מתפרסם גם בכתב העת 'פרשת השבוע' של משרד המשפטים, גיליון 430 לפרשת ויצא
מתוך העיתון בשבע