ויצא תשע"ד

כשיעקב אבינו עוזב את ביתו, האיש שהיה רגיל ללמוד בשלווה ולהיות "יושב אוהלים" מוצא את עצמו מיד לבד בעולם עוין. כשהוא שוכב לישון על האדמה בלילה ומניח את ראשו על אבן, הוא חייב להקים בלילה מחסומים שיגנו עליו מפני חיות פרא (הולכות על ארבע והולכות על שתיים). הוא אמנם מקבל הבטחה משמים בחלומו, אך ברור לו שעתידו עדיין מלא סכנות, קשיים ואתגרים.
כאשר הוא מגיע לבסוף קרוב ליעדו, הוא נתקל בבנותיו של לבן ובאנשים מהאזור שלא מצליחים להשקות את הצאן מפני שאבן גדולה מכסה את פי הבאר. התורה מתארת לנו בפירוט רב איך יעקב מברך את האנשים ואת משפחתו של לבן, ובמחווה של חמלה ועזרה לאנשים שהוא אך פגש הוא מרים את האבן מעל פי הבאר לבדו.
מעניין לציין שהתורה מקדישה הרבה מאוד מקום ומילים לתיאור התקרית ליד הבאר, אך לא מספרת לנו דבר על 14 השנים בחייו של יעקב מאז שעזב את בית הוריו ועד שהגיע אל ביתו של לבן.
רש"י מצטט את המדרש ואומר לנו שיעקב בילה את 14 השנים האלה בלימוד רוחני ובצמיחה אישית בישיבה של שם ועבר. מכיון שכך היה, מדוע התורה לא מספרת לנו על ההישג הרוחני הגדול הזה או על העבודה העצמית המאתגרת - 14 שנים של לימוד ללא שינה - אלא בוחרת באופן מתמיה לספר בפרוטרוט דווקא על התקרית ליד באר המים? הרי אין ספק שלשנים רבות של לימוד יש השפעה גדולה על אישיותו של יעקב, יותר מגלגול האבן מפי הבאר.
כפי שאנחנו רואים לכל אורך ספר בראשית, אם לא בכל התורה כולה, התורה שמה דגש על האופן שבו אדם מתנהג כלפי זולתו. לא כל אדם יכול ללמוד 14 שנים בישיבה, יום ולילה. אך כל אדם מסוגל לנהוג בהתחשבות בזולתו, לדרוש צדק עבור חסרי הישע ולסייע כמיטב יכולתו למי שזקוקים לעזרתו.
על אף שיעקב, כמו כל האבות והדמויות החשובות האחרות שמופיעות בספר בראשית הוא בעל שיעור קומה רוחני יחיד במינו, אדם זוכה לחלומות נבואיים ולהתגלות אלוקית, ביסודו של דבר, הוא גם כל אדם. המעשים שלו אמורים לשמש תבנית לגישה ולהתנהגות של צאצאיו והעם שנושא את שמו.
התורה אמנם מבהירה לנו שלעולם לא נוכל להשתוות לאבותינו במעמדם הרוחני ובהישגים שלהם, אך אנחנו יכולים וצריכים להשתדל לחקות את ההתנהגות שלהם ואת הערכים שלהם. כולנו יכולים לסייע למי שצריך שנגלגל לו את האבן מעל פי הבאר, ואם נעשה זאת, ניצור סביבה שבה היעקב שיש בתוך כל אחד מאתנו יכול לצמוח ולהתפתח.