פרשת השבוע מתחילה באמירה סיפורית פשוטה על מקום מגוריו של יעקב, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". החלק האחרון במשפט "ארץ כנען" נראה מיותר. אנחנו כבר יודעים היטב מהפרשיות קודמות בספר בראשית שאברהם ויצחק גרו בארץ כנען. מאחר שכל מילה או ביטוי בתורה דורש מאתנו תשומת לב והפקת לקח, התעמקו מפרשי התורה בכל הדורות בשאלה הזאת והציעו כמה תשובות ותובנות.
דומני שהלקח שאנחנו יכולים ללמוד בימינו מהמילים שפותחות את הפרשה הזאת רלוונטי לחיינו באופן מצמרר. יעקב נאלץ לגור בסביבה עוינת. הסיפור על תקיפת דינה ומעשי האלימות ושפיכות הדמים שבאו אחר-כך בין בניו של יעקב לכנענים הם הרקע שמאפיין את החיים בארץ כנען.
יעקב חי ב"שכונה" לא טובה, בין אנשים רבים שרצו ברעתו וברעת משפחתו. הוא נאלץ להישען על חרבם של שמעון ולוי כדי להתקיים, אך זה לא התאים לאופיו או לתכלית החשובה של חייו. ארץ כנען איננה מקום שמסביר פנים ליעקב או להשקפת עולמו.
מלכי הפלשתים שרצו לחטוף ולשעבד את אמו ואת סבתו עדיין קיימים, אם לא הם, אז יורשיהם המשובטים. בלוויה של אביו במערת המכפלה הוא ודאי הרהר בצער במחיר המופקע שסבו נאלץ לשלם על חלקת הקבר הזאת.
ארץ כנען מתקשרת אצל יעקב להרבה דברים לא נעימים: התשלום העצום שהוא שילם לעשיו אחיו, האבן שהייתה למראשותיו, המפגשים עם היריב האלמוני שמהם יצא פצוע... כל אלה ועוד היו מנת חלקו בארץ כנען.
אז מה פשר החיבור העקשני של יעקב לארץ כנען? למה הוא חושב שבסופו של דבר הוא יצליח לגור בה בשלווה ובביטחון? התשובה היא שיעקב מבין שזאת ארץ אבותיו, שזאת הארץ שהקב"ה הבטיח לאבותיו כשכרת איתם את בריתו.
אמנם קוראים לה ארץ כנען, אבל לנצח היא תיקרא על שמו: ארץ ישראל. הארץ תדע עמים רבים שישתכנו בה ושליטים רבים שימלכו עליה, אך כל זה לא ישנה את טבעה הנצחי כארץ ישראל. הארץ הזאת היא ביתו של יעקב – הארץ של עברו ושל עתידו. זה מה שקושר אותו למורשת אבותיו האדירה ולשליחותו החשובה, ולקראת מותו, גם הוא יבקש להיקבר בה.
יעקב מתעלם מן הקשיים והאתגרים שכרוכים בחיים בארץ כנען, מפני שהוא לא חי רק בגבולותיה הגיאוגרפיים אלא גם בארץ האידיאלית של אבותיו – בארץ של ההתגלות האלוקית והשליחות הקדושה. יעקב עתיד לסבול עוד הרבה בארץ כנען לפני שישוב אליה למנוחה אחרונה, אך צאצאיו, עם ישראל, תמיד יזכור ויכיר אותה כארץ אבותיו, ארץ ישראל.