בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לעשרה בטבת
לחץ להקדשת שיעור זה

סימנים משמיים

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

טבת תשע"ד
3 דק' קריאה
מספרים על אחד מגדולי ישראל, שזמן מה לאחר חתונתו, בעת שהיה עדיין סמוך על שולחן חותנו העשיר, חל 'אירוע' הלכתי, שקורה רק פעם בכמה שנים, כגון – שבת, ראש חודש וחנוכה שחלים כולם באותו יום.
מנהג המקום היה לומר פיוט מיוחד לכבודו של האירוע הנדיר, אלא שבבית הכנסת נחלקו הנוכחים לגבי אופן אמירתו של הפיוט המיוחד, ומפני שהאירוע הוא כה נדיר לא זכרו האנשים את העניין במדויק. והנה, נמצאו כמה מהנוכחים שהעלו רעיון – הרי לאחרונה זכה חברנו העשיר בחתן שמהללים אותו כגדול בתורה, נפנה אליו ונבקש ממנו שיכריע בסוגיא.
כשהגיע החתן לתפילה, פנו אליו הנוכחים שיכריע בוויכוח. החתן היה גדול בתורה ובהלכה, אך לאו דווקא באמירת פיוטים, הציע פשוט... שיסתכלו בסידור. אולם, בעיני חמיו ושאר הנוכחים, שעמי הארץ היו, והבינו רק בפיוטים ולא בתורה והלכה, הפך החתן באחת לעם הארץ גמור.
ומכאן (סיפור אמיתי)... קצרה הדרך (ל"ע) לגירושין.
מאורעות נדירים הם זמן להתבוננות מחודשת, והנה בימים אלה חל מאורע נדיר – עשרה בטבת חל ביום שישי, ואנו צמים ומשלימים לתוך השבת. לאירוע זה אין פיוטים מיוחדים, אך יש לו התייחסות מעניינת בהלכה, הטומנת בקרבה את עומקו של יום. השולחן ערוך ורמ"א (או"ח תקנ, ג) פוסקים – "כל ארבע צומות הללו (הצומות שצמים רק ביום), אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת. ואם חלו בערב שבת קוראים בשחרית ומנחה – 'ויחל' ". המשנה ברורה מעיר במקום – הלשון לא מדויקת, כי בימינו עשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת, אך הוא גם הצום היחידי שחל ביום שישי.
למציאות זו יש טעם קדמון, כי כתב האבודרהם – מסורת בידינו, שאם עשרה בטבת היה חל בשבת, היו צמים בשבת ולא דוחים אותו. כידוע, כל הצומות לזכר החורבן, נדחים מפני השבת. רק את צום יום הכיפורים צמים בשבת, מפני שזהו צום של תשובה ולא של אבל. והנה – גם עשרה בטבת צמים בשבת, כי הוא הוקש ליום כיפור בכך שבשניהם נאמר – "בעצם היום הזה". ואכן בפועל כיום, כיוון שעשרה בטבת הוא היחידי שחל ביום שישי וצמים ומשלימים לתוך השבת, הוא צום .
וממילא צפה ועולה השאלה – למה עשרה בטבת נחשב צום של תשובה שדוחה את השבת?
התשובה נעוצה בהתבוננות על המאורע שאירע בעשרה בטבת - החל המצור. מבחינה מסוימת – לא אירע כלום. הרי כמו שהמצור התחיל, אם ישראל ישובו בתשובה, הוא יכול להפסיק. 150 שנה לפני המצור של הבבלים על ירושלים היה מצור של סנחריב מלך אשור על ירושלים, שהסתיים בנס גדול והסרת המצור. בשאר הצומות אנו מציינים חורבנות שקרו בפועל – חורבן ירושלים, המקדש ומות גדליה. בעשרה בטבת אנו מציינים אות מבשר רעה. לפיכך, עשרה בטבת עיקרו אינו האבל אלא קריאה לתשובה ולשינוי המעשים.
ואכן, בקשר לקביעת הצום נחלקו ר' עקיבא ור' שמעון בר יוחאי (ר"ה יח:). בתנ"ך נאמר שיש צום בחודש טבת (צום בחודש העשירי), ר' עקיבא פירש שהכוונה לעשרה בטבת, שבו החל המצור, ואילו רשב"י ביאר שהצום הוא ב- ה' טבת, כי ביום זה שמעו בבבל על חורבן המקדש, ועשו יום שמועה כיום שריפה. המחלוקת והדמויות החולקות קשורות בטבורן לרעיון שכתבנו. ר' עקיבא חי ופעל לפני מרד בר כוכבא, וחייו ופעולתו היו מכוונים שישראל יגאלו בימיו ולא יצאו לגלות ארוכה, כך שנפנים את האות מבשר הרעות, נשוב בתשובה וניגאל. לעומתו – רשב"י פעל בעיקר לאחר כשלון המרד, כשהבנו שעלינו לצאת לגלות ארוכה, ועיקר אבלותנו על השמועה הרעה החותמת את החורבן.
צום זה חל דווקא בתקופה זו בשנה. כל שנה יש לנו הזדמנות מחודשת להיגאל. אם נזכה הרי בסוף השנה נזכה לזמן של שמחה, שהרי עתידים יז' בתמוז וט' באב להפוך לימי שמחה. אם חלילה לא נזכה, הרי החרבנו את המקדש, שהרי "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו", והשנה נפלה והתרסקה וסופנו לשבת על הארץ ולהתאבל בט' באב.
כעת, עברה תקופה מהשנה (בדיוק – 3 חודשים, רבע שנה מיום כיפור). באים ונותנים לנו תזכורת – שים לב, אפשר עוד לתקן. אם נתפוס את השנה וננהל אותה נכון נזכה לגאולה. המצור יוסר ונזכה לבניין המקדש במהרה בימינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il