בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • דיני ממונות במשפחה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

מזונות ילדים ושעבודים

undefined

הרב יחיאל האופט

שבט תשע"ד
10 דק' קריאה
א. הצגת המקרה
אנו עוסקים במקרה גירושין. לזוג שני ילדים – בת בגיל 9 ובן בגיל 5.
גובה המזונות שנקבע בהתאם למצבו הכלכלי של הבעל הוא 3000 ש"ח לשני הילדים.
לאחר שהבעל שילם מזונות במשך שנה, הוא נקלע למצוקה כלכלית: פרוייקט נדל"ן בו השקיע את הונו פשט את הרגל, והוא הלך והסתבך ובסופו של דבר ברח לחו"ל והקשר עִמו הופסק לחלוטין, ויחד אִתו תשלום המזונות.
הבעל השאיר אחריו דירה ששועבדה לבנק כנגד הלוואה שקיבל לפרוייקט שכשל, והבנק פתח בהליך של חילוט הדירה.
האישה טענה בפני בית הדין כי ערכה של הדירה לא יספיק לכסות את החוב לבנק ואת תשלום המזונות יחד, ולפיכך היא קודמת, מפני שחוב המזונות קדם להתחייבותו של הבעל לבנק. הבנק טען מנגד שהבעל שִעבד את הדירה לבנק בלבד, ולכן הוא זכאי לפרוע את חובו מן הדירה.
מקרה זה מעורר כמה נקודות שיש לדון בהן:
א. גדר חיוב מזונות לילד עד גיל 6.
ב. גדר חיוב מזונות לילד מעל גיל 6.
ג. גדר חיוב מזונות לאחר תקנת הרבנות הראשית.

ב. חיוב מזונות בניו עד גיל 6
בגמרא 1 כתוב:
"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש. כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו".
מפרש רש"י 2 : "וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה".
מדברי רש"י עולה כי החיוב לזון את בניו הקטנים נובע מהחיוב לזון את אימם, ולפי זה גדר החיוב של שניהם זהה.

תוספות רי"ד (שם) כותב: "כשם שחייב לזון את אשתו, כך חייב לזון בנים קטנים התלויין עליו". בניגוד לרש"י, הוא איננו כותב שחובת מזונות הבנים נובעת מחובת מזונות האֵם, אך הוא משווה ביניהן מצד רמת החיוב.

הר"ן 3 כותב: "וגבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון את הבן, דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו..."
ובהמשך דבריו: "ומתוך לשונות הללו נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דוקא בשאימן קיימת, ומדין מזונות אימן נגעו בה, שכיון שהם נגררים אחריה אי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם".
לפי דברי הר"ן (וכך ניתן להסביר גם את דעת רש"י), התקנה בה עוסקת הגמרא בכתובות, המחייבת לזון את בניו ובנותיו הקטנים עד גיל 6, נובעת מהחיוב לזון את האם. לכן כאשר האם איננה קיימת – התקנה איננה קיימת.
הר"ן מסיים את דבריו: "אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן".
תוספות 4 כותב שעל חובת תשלומין זו כופין אותו , מפני שמדובר בחיוב ממוני לכל דבר.

ג. חיוב מזונות בניו מעל גיל 6
בגמרא 5 כתוב:
"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים... כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא: עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה... ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".
תוספות 6 שואלים כיצד ניתן לכפות אותו לקיום מצות צדקה, הרי זו מצוה שמקבלים עליה שכר, ועל מצוות שמתן שכרן בצדן נאמר 7 שאין בית דין של מטה מוזהרין עליה?
תוספות מתרצים שלושה תירוצים:
תירוץ א – מדובר כאן על כפייה בדברים ולא במעשים.
תירוץ ב – מדובר כאן כשיש תקנה של בני העיר. לתקנה זו יש תוקף הלכתי ולכן ניתן לכפות עליה, והכפייה היא על התקנה ולא על מצות צדקה גופה.
תירוץ ג – למרות שהכפייה כאן היא על מצות צדקה, ניתן לכפות מפני שבצדקה יש לאו של "לא תאמץ" ולאו של "לא תקפוץ", ומכיון שיש גם לאו, ניתן לכפות.
הר"ן 8 פוסק כמו התירוץ השלישי של תוס'.

עוד מביא הר"ן את דעת הרשב"א שסובר שהכפייה היא רק באדם אמיד, ואנו כופין אותו אך לא יורדים לנכסיו, ולכן באדם שאינו אמיד לא יהיה ניתן לגבות מנכסיו. אך הר"ן חולק על הרשב"א וסובר שכן יורדים לנכסיו, ומביא שכך גם דעת הרמב"ם .

המרדכי 9 מביא שגם לשיטות שאין כופין על הצדקה, אם בית דין רוצים הם יכולים לכפות על הצדקה.

ד. מי נקרא אדם אמיד
כפי שראינו בגמרא, באדם אמיד אנו כופים אותו לזון את בניו גם לאחר גיל 6. האחרונים נחלקו מהו הגדר של "אדם אמיד", האם הכוונה לאדם אמיד כפי שאנו יודעים בדיני צדקה באופן כללי, או שכאן כוונת הדברים שונה.
רבינו ירוחם 10 כתב: "עד שיגדלו, יש להם יתרון יותר משאר קרוביו". ר' חיים אלגאזי, בעל נתיבות משפט 11 מבאר את דברי רבינו ירוחם: "דאמיד דגבי בניו לא הוי כאמיד דאינש אחריני. דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור, אבל לגבי בניו – כל שאינו עני מקרי אמיד". כלומר, לדעת ה'נתיבות משפט', אדם רגיל (שאינו לא עשיר ולא עני) אינו נחשב אמיד לענין מצות צדקה, אך הוא נחשב אמיד לענין חובתו לזון את בניו מעל גיל 6.
ה מחנה אפרים 12 חולק על דברי ה'נתיבות משפט': "ואינו נראה לעניות דעתי, דכיון דגבי בניו הקטנים אין יורדין לנכסיו אלא משום חיובא דצדקה אינו אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה... וא"כ ליכא לפלוגי בין אמיד דהכא לאמיד דצדקה".
כדברי המחנה אפרים מדוקדק מדברי רש"י ותוס' רי"ד:
רש"י 13 כותב שהגדרת "אמיד" היא "עשיר", וכן כותב גם תוס' רי"ד. מפשט דבריהם עולה שאדם שאינו עשיר, גם אם אינו עני, אינו מחויב לזון את בניו, בניגוד לדברי ה'נתיבות משפט'.
אותה מחלוקת מופיעה גם ב שו"ת מהרשד"ם 14 . השואל סבר שאדם שהוא אמיד רק במקצת, חייב לזון את בניו; אך מהרשד"ם חלק עליו ופסק שאין הבדל בין הגדרת "אדם אמיד" לענין צדקה ולענין מזונות: אדם שאינו עשיר אינו נחשב "אדם אמיד" ואין כופים אותו לשלם את מזונות בניו הגדולים.

ה. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם 15 פוסק: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו... ואין כופין אותו לזונם אחר שש".
בדברי הרמב"ם מפורש שחובת האדם לזון את בניו מעל גיל 6 היא בגדר תקנת חכמים . משמע מהדברים שהחובה הזו אינה נובעת מחיוב רגיל של צדקה, שהרי הרמב"ם אינו מזכיר כלל בדבריו חובת צדקה.
היה מקום לומר בדעת הרמב"ם, שמקור החובה לזון את בניו הגדולים נובע אמנם מהחובה הכללית של צדקה, אלא שחכמים תיקנו שבניו קודמים, וזו כוונת הרמב"ם בביטוי "תקנת חכמים". אך הסבר זה מוקשה משני טעמים:
א. לכאורה קדימות בנים במצות צדקה איננה צריכה תקנה מיוחדת, אלא נובעת מהדין הכללי של "עניי עירך קודמים", וכל שכן בניו; ואילו מלשון הרמב"ם משמע שזו תקנה מיוחדת לבניו הגדולים.
ב. בהמשך 16 הרמב"ם פוסק: "במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו".
הרמב"ם מגדיר "אדם אמיד" כאדם שאנו יודעים "שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן ", כלומר לאו דווקא אדם עשיר שכופין אותו על צדקה בכלל, אלא אדם המסוגל לספק את צרכי בניו, ולא כדעת רש"י ותוס' רי"ד ש"אמיד" פירושו עשיר.
יוצא מכאן, שלשיטת הרמב"ם יסוד התקנה הוא אמנם מצות צדקה, אך יש כאן תקנה מיוחדת של חכמים המחייבת אדם המסוגל כלכלית לזון את בניו גם לאחר גיל 6. כך גם פסקו הטור והשולחן ערוך .

ו. שיטת האבני מילואים
ה אבני מילואים 17 מתייחס לדעת הטור והשו"ע (שמקורה כאמור ברמב"ם), וכותב:
"ונראה כיון דאפילו לא אמיד נמי כופין אותו בדברים, כדאמרינן עורבא בעי בני כו', ואף על גב דאין בו משום מצות צדקה כיון דאינו אמיד, אם כן באמיד מעלין מעלה אחת וכופין אותו. ומצוה על הבית דין לכוף אותו, ולאו משום מצות צדקה לחוד – דכיון שמתן שכרה בצדה הרשות ביד הבית דין שלא לכוף, אלא דהכא לגבי בניו דחמירא, דבלא אמיד נמי כייפינן בדברים, באמיד כופין אותו ממש".
יוצא מדבריו שהטור והשו"ע הבינו שהחובה לזון את בניו הגדולים, למרות שהיא נובעת מהחיוב הכללי של מצות צדקה, יש בה חיוב מזונות מיוחד המוטל על האב.
דברים אלו מדוייקים גם בלשון הרמב"ם, כפי שהבאנו לעיל.

ז. תירוץ קושיית הדרישה
הדרישה 18 מקשה, מה חידשה הגמרא בכך שאדם צריך לזון את בניו עד שיגדילו, הרי גם לאחר שיגדלו חייב האב לזונם מדין צדקה, כמו שמפורש בשולחן ערוך בהלכות צדקה 19 שכופים את האב לזון את בנו הגדול העני למרות שיש עוד עשירים בעיר, מדין "הקרוב קרוב קודם", ומדוע צריכה הגמרא לומר זאת?
מתרץ הדרישה:
"דלא קשיא מידי דודאי אם ידוע שהבן או קרובין אי אפשר להתפרנס ממעשה ידיהן, אזי צריכין להאכילן שלא ימותו ברעב. אלא דעד שיגדילו מסתמא אין להם שום עסק ומשא ומתן ומשום כך כופין אותו שיפרנס".
כלומר, לדברי הדרישה כל חובת תשלומי המזונות היא מדין צדקה בלבד, ואמנם חיוב צדקה חל ביחוד על האב גם לאחר שיגדלו, אלא שחכמים תיקנו דווקא בילדים קטנים שאז מסתמא אין להם כסף ויכולת לפרנס את עצמם.
אך לפי דברי האבני מילואים שהבאנו לעיל, ודייקנו כך גם מדברי הרמב"ם, הטור והשו"ע, חובת המזונות איננה דין רגיל של צדקה. אמנם סיבת החיוב נובעת ממצות צדקה, אך החיוב הוא מתקנה מיוחדת של מזונות. לפי זה כמובן קושית הדרישה איננה קשה כלל, כי הגמרא חידשה תקנה מיוחדת שלא כלולה בחיוב הרגיל של צדקה.

ח. סיכום ביניים
חובת המזונות לילדים עד גיל 6:
לדעת הר"ן החובה לזון את בניו נובעת מהחובה לזון את אִמם. גם לדעת תוספות רי"ד לשתי החובות גדר זהה.
תוספות פוסק שכופים את האב לזון את בניו עד גיל 6, בין אם יש לו ממון או לא.
חובת המזונות לילדים מעל גיל 6:
אם האב הוא אדם אמיד כופים אותו לזון את בניו גם לאחר גיל 6, בגלל הלאו של "לא תאמץ".
מי נקרא "אדם אמיד"? לדעת רש"י ותוספות רי"ד – אדם עשיר. לדעת הרמב"ם – כל אדם שיש לו יכולת כלכלית לפרנס את בניו.
מה מקור החובה לזון את בניו מעל גיל 6? לדעת הדרישה זו מצות צדקה בלבד. לדעת האבני מילואים החובה מבוססת אמנם על מצות צדקה, אך מדובר בתקנה מיוחדת של חכמים.

במקרה שבו פתחנו, מדובר כאמור גם בילד קטן מגיל 6, ולכן חובת האב לזון אותו זהה בגדרה לחובתו לזון את אשתו, כפי שהבאנו לעיל. לכן ודאי שיש כאן חיוב ממוני לכל דבר, ולא רק מצות צדקה.
אך יש צורך לעיין בשתי נקודות נוספות:
1. האם חיוב ממוני שמחולק לתשלומים חודשיים, חל כבר בזמן ההתחייבות הראשונית, או שהתשלום של כל חודש חל באותו חודש.
2. ביחס לילדה שמעל גיל 6, יש צורך לדון מהי חובת המזונות כלפיה לאחר תקנת הרבנות הראשית.

ט. מתי חל שעבוד בהלוואה שהיא לאחר זמן
הרא"ש 20 דן במקרה של אדם שיש לו חוב והוא גוסס, ובית הדין חוששים שבעל החוב יפסיד בעקבות מותו. הוא פוסק שבית הדין תופסים את הנכסים של הגוסס לטובת בעל החוב כדי שלא יפסיד.
המהרש"ל 21 כותב על דברים אלו: "מכל מקום דבריו נכונים, כי אף שכתב זמן בשטר, מכל מקום השעבוד מתחיל משעת ההלואה, ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן, והיינו כמו מהיום ולאחר..."
מדברי המהרש"ל עולה שלמרות שנקבע זמן לגביית החוב, וזמן זה עדיין לא הגיע, מכל מקום השעבוד חל כבר משעת קבלת החוב. לפי זה גם אצלנו, ברגע שהאב התחייב לזון את ילדיו החיוב חל, גם אם עדיין לא הגיע המועד לפרוע את החוב.

י. שיטת הבית יוסף
הבית יוסף 22 מקשה:
"ומכל מקום קשה לי כיון שכתוב בכתובות 'ומזונייכי', הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודה דאורייתא כמו שעבודא דמִלוה, ולמה יקדום לה מִלוה בשטר? ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא, והא דמִלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות..."
לכאורה דברי הב"י "דלא הגיע זמנם לגבות" אין פירושם שמבחינה מציאותית שטר החוב של המלוה קדם לכתובה שהיא ההתחייבות כלפי האישה, שהרי אנו ידועים שזמן הפירעון אינו הקובע איזה חוב קודם, אלא זמן כתיבת השטר, כפי שנפסק בשו"ע 23 :
"מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם עליו זמן קנין של שטרו – קודם הוא לגבות... אפילו אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם".
לכן צריך להסביר שכוונת הב"י היא שמזונות של החודש הבא, שעוד לא הגיע זמנם, ולכן לא חל עדיין החיוב, והמִלוה שבשטר קודם להם.
לפי זה, מזונות חודשיים חיובם חל כל חודש בהגיע זמנם.

יא. קושיית הדרישה על שיטת הב"י
הדרישה מקשה על הב"י מדברי הב"י עצמו 24 , שהביא את דברי הרשב"א 25 :
"שאלת: שנים שהלוו לגוי בזה אחר זה, ואין בנכסי הגוי כדי לזה ולזה, וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית, טען שמעון: קרן זה ורבית שהרווחת קודם אתה נוטל, ומן המותר אגבה קרן חובי, לפי שלא חל חיוב הריבית מזמן השטר אלא שבכל יום הוא מתרבה, והוא יכול לפרעו בכל עת ולסלק שעבודו.
תשובה: אין בדברי שמעון כלום, לפי שמשעת זמן השטר חייב עצמו בכל רבית שיעשו מעותיו. ובהדיא שנינו 26 גבי פוסק לזון את בת אשתו, שניזונת מנכסים משועבדים אף על פי שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהם, אלא שהשיעבוד חל עליו משעה שקבל עליו מזונות. והטענה גם כן שאמרת דכיון דאי בעי למפרעיה ולסלקיה מצי לסלוקיה נמצא שלא חל אלא בו ביום, מההיא נמי שמעינן דליתא כלל, דהתם נמי הא מצי לסלוקי שעבודה אי כתב לה כל זמן שאת עמי, שהרי אם גירש את אשתו נמחל אותו שעבוד".
הרשב"א הוכיח מהגמרא, שגם כאשר חיוב המזונות מחולק לתשלומים, הוא חל כבר משעה שקיבל עליו את הסדר התשלומים, ולא רק בהגיע זמן פרעונו של כל תשלום. בשולחן ערוך 27 נפסק להלכה כדברי הרשב"א.
הגר"א 28 כתב שזו גם דעת הרי"ף, הראב"ד, הרמב"ן והר"ן, ואף הוכיח זאת מדברי הגמרא 29 : "אין מוציאין... ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם". מבואר בגמרא שמעיקר הדין, לולא התקנה שתיקנו "מפני תיקון העולם", היו חיובי המזונות נגבים מנכסים משועבדים, למרות שמכירת הנכסים קדמה לגביית המזונות, ומכאן מוכח כדברי הרשב"א שחיוב המזונות חל כבר בשעת קבלת ההתחייבות.

יב. תקנת הרבנות הראשית
הרבנות הראשית תיקנה תקנה להארכת חיוב המזונות לילדים עד גיל 15 (למעשה הוארכה התקנה עד לגיל 18, וכך היא נוהגת כיום בכל בתי הדין). וזו לשון התקנה שנחתמה על ידי הרבנים הראשיים דאז, הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל:
" שבזמן הזה, שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הציבור כולו; הואיל וילדים כאלה, שהם מחוסרי תלמוד תורה, מדע ותרבות, נעשים מושחתים ומשחיתים את הציבור כולו; והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה , כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הציבור - לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות, שיוכלו להתפרנס מעבודתם... ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית דין - אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר וכו', מחיבין את האבות לפרנסם מדין צדקה".
בפסקי דין רבניים 30 הוכרע שלאחר תקנת הרה"ר חובת מזונות של ילדים מעל גיל 6 תוקפה זהה לחובת מזונות של ילדים עד גיל 6:
"אבל לפי תקנות בתי הדין הרבניים שדנים לפיהן בבתי הדין בארץ ישראל... הכח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל 6, בהתאם לגדרי הדין של החיוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשו"ע".

יג. מסקנה
במקרה שלפנינו מדובר כאמור על שני ילדים, בת בגיל 9 ובן בגיל 5. על פי תקנת הרבנות הראשית, הגדר של שניהם שווה, ובשניהם לחובת המזונות יש תוקף של חיוב ממוני גמור. חיוב זה קודם כאמור לשעבוד הבנק על הדירה, ולכן צריך הבנק להפריש משווי הדירה את סכום המזונות של הילדים עד גיל 18 (בצמוד למדד) ולתיתו לאם.




^ 1.כתובות סה:
^ 2.ד"ה יוצא בעירוב אימו.
^ 3.כתובות דף כח: מדפי הרי"ף.
^ 4.שם ד"ה אבל זן.
^ 5.כתובות מט:
^ 6.שם ד"ה אכפייה רבא.
^ 7.חולין קי:
^ 8.שם בדפי הרי"ף
a class="footnote" name="9b" href="#9a">^ 9.
^ 10.דבריו הובאו להלכה בבית שמואל סימן עא, ג.
^ 11.ספר נתיבות משפט , פירוש על רבינו ירוחם, נתיב כ"ג ח"ה. [אין להחליפו עם "נתיבות המשפט", ספרו המפורסם של ר' יעקב מליסא על השו"ע!]
^ 12.הלכות צדקה סימן א.
^ 13.כתובות מט: ד"ה אלא דלא אמיד
^ 14.יורה דעה סימן קס"ו.
^ 15.הלכות אישות פרק י"ב הלכה י"ד.
^ 16.שם הלכה ט"ו.
^ 17.סימן עא, ס"ק ד.
^ 18.אבן העזר סימן עא סעיף קטן א.
^ 19.יורה דעה סימן רנא סעיף ד.
^ 20.גיטין פרק ראשון סימן יט.
^ 21.ים של שלמה גיטין יא:
^ 22.אבן העזר סימן צז.
^ 23.חושן משפט סימן קד סעיף א.
^ 24.חושן משפט סימן קד.
^ 25.שו"ת הרשב"א חלק ז סימן קיג.
^ 26.כתובות קא:
^ 27.חושן משפט סימן קד סעיף טו.
^ 28.ביאור הגר"א חושן משפט סימן קד סעיף קטן לג.
^ 29.גיטין מח:
^ 30.חלק ב' עמוד 321-301.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il