התופעה שלצערנו נתחדשה במאתיים השנים האחרונות, היא מציאותו של ציבור גדול שאיננו מגדיר עצמו כ"שומר מצוות". מצב זה, הציב אתגר בפני פוסקי ההלכה. יחיד או ציבור שאיננו "שומר שבת" מוגדר הלכתית כ"מומר לכל התורה כולה" ולכאורה אי אפשר לצרפו למניין, מגעו ביין אוסרו ועוד כהנה וכהנה גם דברים שלא היינו רוצים לפרטן.

אחד הפתרונות שהתקבל בדורות האחרונים היה להגדיר את הציבור המגדיר עצמו כאינו שומר מצוות - "כתינוקות שנשבו". להלן ציטוט מתוך דבריו של אחד מגדולי ישראל בדור שלפני האחרון "ובכלל ידועה דעת הגאון מהר"י עטלינגער בשו"ת בנין ציון, שאין מחללי שבת בימינו נחשבים למחללי שבת בפרהסיא ומותר לקרותם לתורה ולצרפם למניין, שהם כתינוק שנשבה בין הגויים" (שו"ת שרידי אש חלק א סימן לח עמוד פג). בחינת הגדרה זו מחדש נצרכת מכמה בחינות:
א. לכל אדם כיום במדינת ישראל היכולת והזכות ללמוד תורה ולהכיר אורח חיים המוגדר כ"דתי". מכיוון שכך הם אינם תינוקות ואינם שבויים, אף אחד מהם אינו דומה לילדים שנחטפו בצעירותם לצבא הצאר הרוסי
ב. רבים מהם מקיימים בבחירה חלק מן המצוות וחלק אחר אינם מקיימים, שוב בבחירה חופשית וממילא אינם יכולים להכלל בהגדרה זו.
ג. חלק מסויים מציבור זה הוא בבחינת "שנה ופירש" המכונה כיום דתל"ש. כיצד יכול אחד שכזה ששנה ולמד , לעתיים אף בישיבות גבוהות להחשב "תינוק" ד. מהגדרה זו נודף יותר מרמז של התנשאות בבחינת "אנו מלאים וגדושים והם ריקניים" "אנו רצים לדברי תורה והם...". השימוש במושגים מעין אלה עלול להרחיק עוד יותר את הרחוקים וקל וחומר את אלו שכבר טעמו ולצערנו....

הרמב"ן בפרשתנו מביא הגדרה אחרת לגמרי. על הפסוק "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה" (במדבר ט"ו כב), מפרש רש"י בשם חז"ל:
"בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים ואיזו, זו עבודה זרה".

פירוש זה קשה כי אז העיקר חסר מן הספר ולמה התורה לא גילתה שמדובר על עוון זה? לכן הרמב"ן סולל דרך חדשה וז"ל: "והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר, כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, אמרו לו רבנו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו'. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני". בימינו נשמעים דברי הרמב"ן הללו כדברי נבואה. לפי הרמב"ן התורה חוזה כאן את שהתרחש בדורות האחרונים במערב אירופה ובמזרחה. תנועת ההשכלה ש"רבים חללים הפילה" במערב היא זו שטענה "שכבר עבר זמן התורה" והדברים כבר אינם רלוונטיים בעולם המתועש והחדש. הקומוניזם שהשתלט על המזרח גרם לכך שציבור גדול שכח את התורה בבחינת "ועצומים כל הרוגיה". אלו ואלו מוגדרים בפסוקנו "וְכִי תִשְׁגּוּ" = ציבור ששגג. הגדרה זו בוודאי שאיננה כוללת "מומרים להכעיס", אך הם בהחלט המעטים. הגדרה זו בוודאי מתאימה לרוב הציבור שאינו מגדיר עצמו כ"שומר מצוות". נדגים את העניין באמצעות הגדרתו המעניינת של בעל ה"משנה ברורה" ל"מחלל שבת בפרהסיא". מרן המחבר קובע "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם. ואם אינו מחלל אלא בצנעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות" (שולחן ערוך אורח חיים סימן שפה סע' ג). מעיר על כך ב"משנה ברורה" "ואם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים גם זה לצנעה יחשב" (ס"ק ו). רוב רובו של ה"ציבור ששגג" לא יעצור ברכבו ליד רב בישראל כדי לשוחח או לדרוש בשלומו, בשבת.

הבה נתפלל כולנו כי נזכה מיד ל"ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה" ואחר כך ל"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ".