"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל' יב)
הפתיח של פרשת השבוע משמש כסיום של הציווי על בניית המשכן ומפנה אותנו ישירות למפקד שפקד דוד את העם והביא עליו ר"ל נגף נורא. וז"ל הכתוב בסוף ספר שמואל:
"וַיֹּסֶף אַף יְקֹוָק לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה:... וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:...וַיִּתֵּן יְקֹוָק דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ:... וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר יְקֹוָק לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כ"ד א, ד, טו, כה).
ראשיתה של הפרשיה בהחלטה לפקד את העם, החלטה שגרמה לנגף וסופה בבנית המזבח בגורן ארוונה היבוסי וקניית מקום המקדש בידי עם ישראל ושליחו דוד המלך.
גם המדרש קושר בין הנגף ובין התיקון בבניית המזבח = תחילת בנין בית המקדש. וז"ל מדרש שמואל שם: "כך כל אותן האוכלוסין שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש (דרשו את בנין המקדש) " (פרשה לא).
ננסה להבין, כיצד השפיעה על האומה הישראלית לדורי דורות ההחלטה לקנות את הגורן ולהקים שם מזבח?
ספר שמואל מסתיים בפסוק שצוטט לעיל ובעצירת המגפה.
עיון בספר דברי הימים מגלה לנו עומק נוסף של משמעות האירוע. עזרא הסופר מרחיב ומתאר:
"וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְקֹוָק וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ: בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ יְקֹוָק בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם: וּמִשְׁכַּן יְקֹוָק אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן: וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְקֹוָק" (דברי הימים א כ"א כו-ל).
האש יורדת מן השמים ויש בכך מסר. האש שירדה על המשכן במדבר, יורדת עתה על המזבח שדוד בנה. לכן, בא החיבור בפסוק הבא למשכן שעמד בעת ההיא בגבעון. דוד שעדיין איננו מבין את המסר מנסה לעזוב את המזבח החדש וללכת אל גבעון, אך החרב הנשלפת שוב בידי המלאך מונעת זאת ממנו. רק עכשיו מגיע המלך דוד למסקנה ששינתה את ההיסטוריה הישראלית:
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית יְקֹוָק הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (שם, כ"ב א).
דוד מבין שתקופת הבמות נגמרה. מרגע זה ואילך יש רק מקום אחד קבוע להקרבה והוא הר הבית בירושלים. כל שאר המקומות נפסלו.
עזרא הסופר מלמד אותנו שאין מדובר במקום חדש, אלא בהליך חזרה למקורות, שהרי בהמשך ספר דברי הימים אנו מוצאים:
"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי"
(דברי הימים ב ג' א).
זה גם המקום בו בנה אברהם אבינו מזבח בעקדת יצחק.
אם הכתוב מחזיר אותנו במפורש לימי אברהם, יתכן שהוא מחזיר אותנו ברמז גם לימי אדם הראשון. דוד המלך מצא עצמו מהצד השני של להט החרב המתהפכת. בימי אדם הראשון אי אפשר היה לחזור לגן עדן, למקום ממנו נוצר אדם הראשון בגלל חרב המלאך.
באותו יום מיוחד, לא היה יכול גם דוד המלך לעזוב את המקום וללכת משם להקריב בגבעון, בגלל אותה חרב. יתכן וזהו מקורו של הרמב"ם שמלמדנו:
"כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לד' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר 'ויאמר דויד זה הוא ביתד' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד'"
(בית הבחירה פ"א ה"ג).
"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר 'זה מזבח לעולה לישראל', ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים 'ויחל שלמה לבנות את בית ד' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי'. ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק..., ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא" (שם פ"ב ה' א-ב).

הבה נתפלל כי גם אנו נזכה לחזור למדרגה זו של גילוי שכינה, במקום יסוד חיינו, אבן השתיה.