א. הצגת המקרה
אדם הלך עם ילדו בן השנתיים לסופרמרקט. במהלך הקניות הילד ביקש מאביו ממתק, והאב לקח אותו למדפי הממתקים, השאירו שם והמשיך בקניות. הילד החל לאכול ממתקים תוך שהוא דורך על מוצרים אחרים וגורם להם נזק, שנאמד ב-200 ש"ח.
האם האב חייב לשלם על נזקי בנו?

ב. מקור דין נזקי קטן
במבט ראשון עומדים לפנינו דברי המשנה 1 :
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן – פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. שילח ביד פיקח – הפיקח חייב.
וכן המשנה 2 :
חרש שוטה וקן פגיעתן רעה: החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורים.
ממשניתו אלו עולה שקטן "פגיעתו רעה", מפני שמחד הוא אינו נחשב אדם בר-דעת, ומאידך, בניגוד לאחריותו של אדם לממונו שהזיק, אביו אינו אחראי לנזקיו, ולפיכך האב פטור מלשלם.
אלא שיש להתבונן עוד בדברים.

ג. מעמיד בהמת חברו על קמת חברו
שנינו במשנה 3 : הכונס צאן לדיר... הוציאוה לסטים – לסטים חייבין.
ושואלת הגמרא 4 : פשיטא, כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי.
ומתרצת: לא צריכא, דקמו לה באפה, כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב: המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו – חייב, מעמיד – פשיטא. לא צריכא, דקם לה באפה. אמר ליה אביי לרב יוסף: הכישה אמרת לן, ולסטים נמי דהכישוה.
כלומר, הגמרא שואלת שדברי המשנה מובנים מאליהם, ודאי שאם הלסטים הוציאו את הבהמה מהדיר הם אחראים לנזקים שתעשה. ומתרצת הגמרא שני תירוצים:
תירוץ א – במשנה מדובר אפילו כאשר הלסטים לא הוציאו את הבהמה בעצמם, אלא רק גרמו לה לצאת בעצם נוכחותם, ואפילו במקרה זה הם אחראים על נזקיה. הגמרא מדמה מקרה זה ל"מעמיד בהמת חברו על קמת חברו" – גם שם מדובר באדם שגרם בעצם נוכחותו לבהמת חברו שתעמוד לפני התבואה של חברו ותאכל אותה, והוא חייב בנזקיה.
תירוץ ב – הן במשנה והן ב"מעמיד בהמת חברו על קמת חברו", מדובר כאשר הִכו את הבהמה במקל עד שיצאה ממקום רבצה והזיקה, ולא באדם הגורם לכך באופן פאסיבי בלבד.

ד. שיטות הראשונים
התוספות 5 מבארים:
ואע"פ שאין הבהמה שלו, חייב מטעם שן ורגל, דאע"ג דכתיב 'בעירה' – כדידיה חשיבא, הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו.
כלומר, לדעת התוספות החיוב הוא מדין 'ממונו המזיק', ואע"פ שאינו בעלים של הממון המזיק – חייב, מפני שהוא בעלים על ההיזק. והביאו ראיה לכך מאדם שמדליק פשתן של חברו בנר של חברו, שהמדליק חייב מדין 'אש', כמו שכתבו התוספות במקומות אחרים 6 , שבחיובי 'בור' ו'אש' אין צורך שיהיו הבור והאש שלו.
הטעם לכך מבואר בדברי החזון איש 7 , שאמנם בדרך כלל חייב בשן ורגל רק כאשר הם ממונו, אך זה מפני שבדרך כלל החיוב על הבעלים בנזקי בהמתו הוא משום שלא שמר עליה כראוי, ואדם אחר פטור מפני שאחריות שמירתם אינה מוטלת עליו. אך כאשר הבהמה מזיקה כיון שהעמיד אותה, מוטלת עליו אחריות ישירה למרות שאין זו בהמתו.

אך הרשב"א 8 כתב:
ואע"פ שאין הבהמה שלו, כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאִלו מאכילה בידים. ומשום הכי פריך פשיטא. ומינה, דאִלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חברו על פירות חברו, ואפילו ברשות הרבים – חייב.
כלומר, לדעת הרשב"א החיוב הוא מדין 'אדם המזיק' – "כאִלו מאכילה בידים". [ולכן חייב גם ברשות הרבים, בניגוד לשן ורגל שפטור כשהזיקו ברשות הרבים], כיון שכאשר אדם עושה מעשה שיגרום לנזק באופן ודאי, הרי זה כאילו ירה חץ.
וכן ביארו ר' שמעון שקופ 9 וה חזון איש 10 בדעת הרשב"א, שסיבת החיוב היא "אשו משום חציו", ואפילו למאן דאמר באש "אשו משום ממונו", כאן נחשב כהצית בגופו.

הרא"ש 11 כתב:
אע"ג דלא בעירו היא, כיון שהעמידה על קמת חבירו – חשיב כבעירו להתחייב בניזקה, מידי דהוה אמדליק גדיש חבירו בגחלת חבירו.
מבואר בדברי הרא"ש שלדעתו החיוב כאן הוא משום 'אש', שלא כדברי התוס' והרשב"א. התוס' והרשב"א סברו שאין זה בכלל 'אש', וזאת כנראה בגלל סברתו של ה דרכי דוד 12 , שמכיון שהתורה מנתה 'שור' כאב נזיקין בפני עצמו, ולא כ'אש', אנו למדים שכוונתה שבעלי חיים אינם יכולים להיכלל בגדרי אב הנזיקין 'אש'.

ד. הכרעת ההלכה
ב שולחן ערוך 13 נפסק: המעמיד בהמת חברו על גבי קמת חברו – המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה. וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה – זה שהכישה חייב.
ומוסיף הרמ"א : הגה: ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהוי כמזיק בידים.
מדברי הרמ"א מוכח שפסק כדעת הרשב"א, שמקור החיוב הוא 'אדם המזיק'.

ד. מסקנה
הרמ"א פסק כדעת הרשב"א, שהמעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב מדין אדם המזיק.
לענייננו, כאשר אב מניח את ילדו בן השנתיים ליד מדף הממתקים, התוצאה המתבקשת תהיה שהילד יגרום נזק. ולכן יתכן שאפשר לראות זאת כאילו האב עצמו הזיק בידים, ולכן הוא יהיה חייב בתשלום על הנזק שעשה בנו.

---