חינה של ירושלים

חסידים מספרים כי חסיד אחד שעלה לארץ ישראל וקבע את דירתו בירושלים, לא יכול היה להסתגל לתנאי החיים בירושלים והחליט לחזור לפולין. לפני נסיעתו בחזרה הלך לקבל ברכת פרידה מהצדיק ר' שמחה בונם מוורקא, בנו של הצדיק ר' מנחם מנדל מוורקא שדר אז בירושלים, וסיפר לו את סיבת עזיבתו את הארץ. נאנח הצדיק מעומק לבו, ואמר: "אני מרחם עליך מאד. כפי הנראה לא מצאת חן בעיני ירושלים, שאילו מצאת חן בעיניה הייתה ירושלים מוצאת חן בעיניך... נכנסו הדברים ללבו של אותו חסיד, חזר בו מהחלטתו לעזוב את הארץ ונשאר בירושלים.

הסיפור שלנו מספר על חסיד שעלה לארץ ישראל, קבע את מושבו בירושלים, אולם קשיים אובייקטיביים לכאורה מנעו ממנו את המשך מגוריו שם, ולכן נאלץ לחזור לפולין. הלגיטימיות לעזוב את ירושלים בשל הקשיים הללו נראית בעיניו כה פשוטה, שהוא פונה אל הרבי המתגורר בירושלים לשם קבלת ברכה. תגובתו של הרבי משנה את נקודת המבט שלו על כל מה שעובר עליו בירושלים.

המסר העיקרי העולה מתוך תשובתו של הרבי לחסיד הוא שבעיותיו אינן בעיות אובייקטיביות. הבעיות נמצאות בראש של המתלונן. אמרו חכמים שישנו 'חן מקום על יושביו', כלומר שהמקום שבו יושב אדם מוצא חן בעיניו בדרך כלל. מסתבר שהמצב כאן הוא שירושלים איננה מוצאת חן בעיני החסיד.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

12 - הסוס נגד השבת

13 - חינה של ירושלים

14 - אור בחצות הלילה

טען עוד

הבעיה איננה הקשיים ההופכים את הישיבה בירושלים לבלתי אפשרית, אלא המקום, שכבר איננו מוצא חן. חן הוא דבר סובייקטיבי, וכל אדם נתפס לחן אחר. הרבי שם את הדברים בפירוש על השולחן: לא שקשה לך לחיות בירושלים, אלא שירושלים אינה מוצאת חן בעיניך.

נראה שבהדגשת העיקרון שהכול תלוי בצורת ההתייחסות של האדם למקום ישיבתו חוזר הסיפור של חטא המרגלים על עצמו. חז"ל מספרים שעל מנת שיושבי הארץ לא יחושו במרגלים מתו רבים מיושבי הארץ באותו הזמן, וכולם היו טרודים בלוויית המתים. המרגלים, שראו זאת, חזרו אל משה ואמרו לו: "ארץ אוכלת יושביה היא".

הבעיה היא בהסתכלות, בקבלת הדברים. כאשר הארץ מוצאת חן בעיני רואיה, כאשר ירושלים נושאת חן בעיני יושביה, לא יהיה קושי שבעולם שיעיב על האהבה הזו. אולם אם נתקלקל אותו חן, אז יצוצו הקשיים הטכניים כביכול ויתבעו את פתרונם.

הרבי איננו מסתפק בקביעה שהסיבה לכל קשייו של החסיד נעוצה בעובדה שירושלים אינה מוצאת חן בעיניו. הוא נותן את ההסבר לאי מציאת החן: "כפי הנראה לא מצאת חן בעיני ירושלים, שאילו מצאת חן בעיניה היתה ירושלים מוצאת חן בעיניך..."

הרבי מעניק ממד אנושי לירושלים. החסיד לא מצא חן בעיני ירושלים, ומשום כך ירושלים אינה מוצאת חן בעיניו. אנושיות זו של ירושלים כבעלת רגשות מזכירה לנו את שנאמר בתורה על ארץ ישראל: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאת את הגוי אשר לפניכם". ארץ ישראל יכולה להחליט להקיא את האדם היושב עליה; כך גם ירושלים יכולה לא לאהוב את יישובו של אדם זה או אחר עליה.

אמר שלמה בחכמתו: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". האדם הוא היוצר את היחס כלפיו. אדם שאין לו לב חם כלפי חברו יוצר מציאות שלבו של חברו לא יהיה חם אליו. אדם שאיננו חש בקרבה, באהבה, בחן, כלפי עיר הקודש, אדם שאהבתו לירושלים אינה מכסה על כל פגמיה של העיר, יוצר מצב שבו גם ירושלים איננה אוהבת אותו.

רעיון שכזה מצאנו בפרשת המקלל. חז"ל מספרים לנו על טענתו של המקלל, שבפרשיה שלפניו מוזכר עניינו של לחם הפנים; המקלל טען שכל פרשיית לחם הפנים אינה נראית לו, שהרי הלחם היה על השולחן כשבוע, ואין דרכו של מלך בפת צוננת אלא בפת חמה הבאה מן הנחתום.

מקשה ה'אמרי אמת', בנו של ה'שפת אמת': כיצד ייתכנו דברי המקלל, והרי בגמרא מסופר שכשהיו עולי רגלים עולים לרגל היו מראים להם את לחם הפנים שהוא חם והיו אומרים להם "ראו חבתכם לפני המקום לחם חם כיום הלקחו", ואיך יטען המקלל שהלחם היה קר?

משיב על כך ה'אמרי אמת', שמי שבא אל לחם הפנים בלב קר כלפי ריבונו של עולם היה רואה לחם קר, וממילא התעורר לשאלותיו ותהיותיו. אולם מי שהיה בא אל הלחם בלב חם כלפי ריבונו של עולם, היה הלחם מתגלה אליו במלא חומו. זה עניינו של לחם הפנים: כמים הפנים לפנים, וזה עניינה של ירושלים. כפי שהיא תמצא חן בעינינו כן נמצא אנו חן בעיניה, כמים הפנים לפנים.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.