בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אמור
לחץ להקדשת שיעור זה

נקדש את שמך

קדושת הדיבור * האיסור לכוהנים להיטמא למת * התמודדות עם מוות ושכול * מצוות קידוש ה' * ההתעלות בספירת העומר * לימוד תורה וימי ההודאה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ג' אייר התשע"ד
14 דק' קריאה 46 דק' צפיה
קדושת הדיבור
קראנו השבת את פרשת אמור. המדרש אומר (ויקרא רבה כו, א):
"אמור אל הכהנים בני אהרן". ר' תנחום בר' חנילאי פתח: "אמרות ה' אמרות טהורות" (תהילים יב, ז)... רבי יודן בשם ר' יוחנן ור' ברכיה בשם רבי אלעזר ור' יעקב דכפר חנין ואמרין לה בשם ריב"ל: מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז, ח), ובמקום אחר עקם שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו, הדא הוא דכתיב: "מכל הבהמה אשר לא טהורה" (שם כ), אשר טמאה היא אינו אומר, אלא אשר לא טהורה היא.
אדם צריך לשמור על הדיבור שלו, שהדיבור יהיה בלשון נקייה, אם אפשר לדבר בלשון נקיה לא להשתמש בלשון אחרת. אמנם כשלומדים הלכות והדברים צריכים להיות ברורים התורה כותבת אותן באופן ברור , שלא יהיה בלבול, למד לשונך לדבר בלשון קצרה (ראה פסחים ג, ב). אבל במקום שאפשר, "עיקם הקדוש ברוך הוא ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו".
כבר סיפרתי לכם פעם שכשהייתי ב"מרכז הרב" באה אלי משפחה כדי להתייעץ איתי על בחור בישיבה בענייני שידוכים. הבחור הזה היה לא פשוט, ולמשפחה ששאלה היה צריך להגיד את האמת ואמרתי להם שהוא פרא אדם. אחר כך הרהרתי ולא מצא חן בעיני שהתבטאתי בביטוי הזה. ניגשתי לרב צבי יהודה, שגם הוא הכיר את הבחור, אמרתי לו ששאלו אותי בעניני שידוכים ועניתי כך וכך. מה הייתי צריך להגיד? הוא ענה לי שהייתי צריך לומר שהבחור הזה צריך תיקון במידות... לא להגיד שהמידות מקולקלות אלא שהמידות צריכות תיקון. לא להגיד על אדם שהוא חולה, אלא לומר שהוא צריך רפואה. אם המצב הוא שהוא חולה מאוד, לא לומר את המילים הללו כי המילים פועלות – צריך להגיד שהוא צריך רפואה גדולה, ואפילו רפואה גדולה מאוד. צריך לומר את הצד החיובי של הדברים, להתרגל לדבר בלשון יפה. זו שפה של בני תורה, לדבר בלשון נקיה ואמתית.
המדרש מוסיף ואומר לא רק איך לדבר אלא גם מה לדבר (שם ב):
רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, והוה דוד מצלי עליהון. הדא הוא שדוד אומר: "אתה ה' תשמרם" (תהלים יב, ח), אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון. "תנצרם מן הדור זו לעולם" (ע"פ תהילים שם) מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה. אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין. אלא ע"י שהיו בהם דלטורין.
בדור ההוא היו מדברים לשון הרע. הם היו תלמידי חכמים, בני תורה, אולי דווקא בגלל שהם היו מידי צדיקים הם דקדקו אצל אחרים והיו בעלי ביקורת גדולים, לשם שמים...... צריך להיזהר שלא לדבר דברים לא טובים, לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, חס וחלילה. "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת". "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (ויקרא כא, א), מכיוון שיש כאן כפילות בדיבור: "אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ" בא המדרש ואומר שהאמירות צריכות להיות אמירות שלמות, מכל הכיוונים.

האיסור לכוהנים להיטמא למת
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן". הזוהר שואל (ויקרא פח, א) למה היה צריך לכתוב "בְּנֵי אַהֲרֹן", היה מספיק לכתוב "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" שהרי המצווה של: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" שייכת בכוהנים ורק אחר כך בהמשך הפרשה מדברת על הכהן הגדול ולא על כל הכוהנים - אומר הזוהר שכל המעלה של הכוהנים היא מפני שהם בני אהרן. אהרן היה מיוחד בזה שהוא היה אוהב שלום ורודף שלום, הוא חיבר את ישראל לאביהם שבשמים, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אוהב את הבריות ומקרבן זה לזה, אוהב את הבריות ומקרבן לריבונו של עולם. אהרן היה מאחד, זה היה עניינו וזו גם המהות של התפקיד שלו. כמו שאומר המהר"ל בפרקי אבות, "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (א, יב), ומסביר המהר"ל שם שהיה צריך להזכיר את אהרן, ולא סתם לכתוב את המידות כמו בשאר המשניות ששם הוזכרו המידות בלי להזכיר דוגמאות - כי זה היה עניינו של אהרן, התפקיד של אהרן היה לחבר בין ישראל לקב"ה. כוהנים הם שלוחי דרחמנא וגם שלוחי דידן, הם עומדים בין ישראל לאביהם שבשמים. כשיש כהן אחד גדול הוא מאחד את כל העם סביבו בעצם המציאות שלו, הוא מייצג את העם כולו. במהות שלו הוא מאחד והמהות שלו תואמת את האישיות שלו, אהרן היה כזה - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
באים חכמים ואומרים לנו: "הווי מתלמידיו של אהרן", תהיה כמו אהרן במובן הזה שתבין שכל עם ישראל הוא עם אחד. צריך להיות מאוחדים כי המציאות מאוחדת ורק צריך לגלות אותה, להוציא אותה מן הכוח אל הפועל בלי להסתיר את הגילוי האמתי - שעם ישראל הוא עם אחד. אם כן, אומרת התורה: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", אל הכוהנים שממשיכים את עניינו של אהרן ונמשכים ממנה, יש להם תפקיד מיוחד ומדרגה מיוחדת ולכן הם צריכים להימנע מלהיטמא.
נראה לי שאפשר להסביר כאן את הדברים בעומק נוסף. אהרן מבטא את כלל ישראל ככלל, ובכלל אין מיתה. המיתה שייכת בפרטים, כלל ישראל קיים לעולם, עם ישראל חי. הפרטים מתחלפים ומשתנים, דור הולך ודור בא - אבל העם ממשיך וממשיך, חיי העם נמשכים כל הזמן ואין בהם מיתה. מי שבמדרגה כזאת, מי ששייך אל הכלל פחות שייך למקרים הפרטיים הללו שבהם יש התחלפות והשתנות. מדרגת הכוהנים היא מדרגה של קדושה ולכן הם צריכים להתרחק מכניסה לפרטים ולפרטי פרטים, אלא לראות את המציאות ברחבותה ובשלמותה, לא להיכנס למשברים ששייכים למצבים הקטנים והחולפים. הכוהנים צריכים להתרחק מטומאה אלא אם כן נפטר אחד מהקרובים.
ה"כלי יקר" מוסיף כאן שהכוהנים יכולים להיטמא לקרובים כי ככל שהמציאות יותר קדושה יש פחות טומאה, הגמרא בכתובות אומרת (קג, ב) שבימי רבי בטלה הטומאה כי כשרבי נפטר היה מותר לכולם להיטמא. תוס' שם (ד"ה אותו היום) מביא שרבי חיים כהן היה אומר שאם הוא היה כשנפטר רבנו תם הוא היה נטמא. אין טומאה אצל צדיקים. אני לא אומר את זה למעשה כי זו רק דעה בתוס' שלא מוסכמת על כולם, אבל יש כאן נקודה חשובה - ככל שהאדם יותר צדיק גם הגוף שלו יותר שייך לקדושה ואין טומאה. אם כן, הכוהנים שייכים למדרגת קדושה טבעית כזאת, ולכן אומר ה"כלי יקר" שמותר להם להיטמא לקרובים שגם הם כוהנים, ואפילו אשתו שיכול להיות שהיא ישראלית - היות והיא הייתה אשתו היא התחברה לקדושת הכהונה, בקרובים שלהם אין מדרגה של טומאה כמו באחרים.

התמודדות עם מוות ושכול
על כל פנים, התורה מלמדת אותנו שבמדרגות הגבוהות צריכים להתעלות מעל עניין האבלות וטומאת המת. הכהן הגדול לא יכול להיטמא גם לא לקרובים, "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (ויקרא כא, יב). הוא צריך להיות מנותק מהמשפחה? כן, הכהן הגדול שייך לכלל ישראל ואין אצלו נפילה. כל המאורעות של הצער והכאב הם קטנים וחולפים, המציאות הגדולה והכללית קיימת ומתקדמת כל הזמן, הכהן הגדול שייך לכלל ההופעה של המציאות ולכן הוא צריך להיות מרומם. הוא צריך להסתכל במבט נכון על טומאת מת ועל הקשר לצער ולאבלות.
נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד, א). מה פירוש: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם"? שאם לאחד נפטר האבא - התורה אומרת שיש לו עדיין אבא! האבא העיקרי עדיין נמצא ולכן "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם", שלא יכנס למצב של צער ואובדן, אלא לקבל את הדברים בגדלות. יש המשכיות. יש אנשים ששוקעים באבלות וחשק החיים שלהם אובד. זו לא דרכה של תורה. אסור להצטער צער מוגזם, אין בכלל מצווה להצטער, רש"י אומר את זה בכתובות, ולכן אבלים לא פטורים משום מצווה שבתורה. האונן פטור מפני שהוא עסוק בטיפול במת, אבל אחרי שטיפל וחלים עליו דיני אבלות - הוא לא פטור מהמצוות. כמו שאדם שספינתו טבעה בים שלא פטור מהמצוות אלא מוטל עליו להתגבר על צערו, כך גם אבל. אם הייתה מצווה להצטער היה שייך פה דין העוסק במצווה פטור מן המצווה והאבל היה פטור מחיוב תפילה ודברים נוספים, כמו חתן שבגלל המצווה פטור מקריאת שמע בליל החתונה (ברכות טז, א).
צריך להסתכל באופן הנכון, צריך לדעת איך להתייחס למקרה כזה שמת לאדם קרוב, ידיד או חבר. לפני שנתיים או שלוש השתתפתי בטקס יום הזיכרון שערך הנוער בישוב. הם עשו דברים מאוד יפים ומשמעותיים, אבל הם הביעו צער כזה שכאילו הכול עצוב, עשו הצגה על איך קורה האסון והמשפחה נשברת וכן הלאה. מאוד הפריע לי הדבר הזה. ביום הזיכרון לא צריך לתת תחושה כאילו נוצר חור שחור בחיים, אובדן שאין לו מזור וכו'. לא כך צריכים להסתכל על יום הזיכרון. יום הזיכרון הוא יום גבורה של אנשים שמסרו את נפשם על קידוש ה', הם נמצאים במקומות עליונים שהלוואי ונזכה להגיע אליהם. אפשר רק לקנא בהם ולהתגאות בהם. משפחה שבנה נהרג על קידוש ה' צריכה לשמוח! יש צער אבל גם שמחה. משפחה כזאת צריכה להתגאות בזה, היא הקריבה קרבן. כשמקריבים קרבן רגיל מפסידים ממון וגם כשמקריבים קרבן של נפש מפסידים נפש יקרה, אבל זה קרבן לה', זאת מדרגה. רבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ראה ברכות סא, ב). בבית הכנסת ביקרתי את הטקס מאוד. אני מקווה שאחר כך שינו את האופי של מהות הטקס ביום הזיכרון. זאת ההדרכה של התורה בפרשה שלנו.

מצוות קידוש ה'
אנחנו ממשיכים בפרשה. הזכרנו את רבי עקיבא. התורה מצווה על מצוות קידוש ה'. יש מצווה לקדש את ה', המצווה הזאת מחייבת אותנו לא לעבור ח"ו עבירות שהתורה אסרה וזאת עד כדי מסירות נפש. כמובן שמצוות קידוש ה' היא גם לקדש את ה' בחיים, אבל השיא של קידוש ה' זו מסירות הנפש. המהר"ל בנתיב אהבת ה' מסביר באופן יפה מאוד שמצוות קידוש ה' זאת ההופעה של אהבת ה' בשלמותה. אני רוצה להסביר את הדברים.
המהר"ל דן מה עומק עניינה של מצוות אהבת ה'. בכל מקום המהר"ל מחפש את שורש המצווה, אם יש מצווה לאהוב את ישראל הוא מבאר שזה מפני שישראל הם אחד ולכן צריכים לאהוב אחד את השני. המצווה מתחילה מהמציאות. אנחנו מאוחדים וממילא צריך לגלות את האחדות הזאת. המצווה לאהוב כל אחד מישראל היא לא משהו מלאכותי. החבר הוא עצמך ובשרך. אדם צריך לאהוב את עצמו ואם הוא לא אוהב את עצמו הוא צריך ללכת לרופא נפש ולטפל בזה. אותו הדבר, אם אדם לא אוהב את כלל ישראל הוא צריך ללכת לרופא נפש כי זה עצמו ובשרו. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), זה לא שאתה אוהב את עצמך ותאהב גם אותו, אתה אוהב את עצמך והשני הוא עצמך, זה מה שהתורה אומרת.
אם כן, מבאר המהר"ל שכשהתורה מצווה אותנו לאהוב את ריבונו של עולם - זה מפני שאנחנו שייכים אליו, אנחנו בטלים אליו, הכול ממנו, "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). לכל העולם כולו ובמיוחד לעם ישראל יש שייכות גדולה אל המקור האלוקי. כך המהר"ל מסביר את מה שרבי עקיבא עשה. שכשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל רבי עקיבא קרא קריאת שמע והאריך באחד, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". שאלו אותו תלמידיו: "עד כאן?!", הם ראו שיש עניין דווקא עכשיו לקרוא קריאת שמע, ורצו להבין מדוע.
מבאר המהר"ל, שחוץ מקריאת שמע שחרית וערבית אנחנו אומרים גם קריאת שמע שעל המיטה אבל תלמיד חכם לא צריך להגיד את כל הנוסח אלא מספיק שיאמר: "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי" (תהילים לא, ו). זאת אומרת שיש עניין להגיד שהרוח שלנו ניתנת לריבונו של עולם, אני מוסר את עצמי אליך. אבל אם אדם אומר קריאת שמע הוא לא צריך להגיד "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי", ומסביר המהר"ל שטעם הדבר הוא כי: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" הוא התוכן של "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי". כשאנחנו אומרים "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנחנו אומרים שאין עוד מלבדו, שאנחנו שלו. זה עניינה של קבלת עול מלכות שמים, לבטא שהכול שלו ואנחנו בטלים אליו. זה המקור של מצוות אהבת ה', זה התוכן הפנימי של מצוות אהבת ה'. רבי עקיבא אוהב את ה', "כל ימי הייתי מצטער", מתי אבטא את האהבה הכי גדולה.
עד שלמדתי את המהר"ל הזה הסברתי שרבי עקיבא רצה להראות שהוא אוהב את ה', ואם יקרה מצב שהוא יצטרך למסור את הנפש הוא מחכה לו. אבל זה רק סימן חיצוני 'אני חס וחלילה לא אעבור על העבירה שרוצים להכריח אותי לעבור וזה מראה כמה שאני אוהב את ה'. זאת לא עצם אהבת ה' אלא גילוי שאני מוכן לעשות הכול בשבילו.
לאחר דברי המהר"ל ההסבר הוא שזה שיא ההתקרבות אל ריבונו של עולם, אני מוסר את עצמי אליו, אוהב אותו ורוצה את קרבתו. לא בגלל שאני אוהב אותו אני לא אעשה דברים אסורים, אלא ברגע שאדם מוסר את עצמו על קידוש ה' הוא חלק מהגדולה האלוקית, זה שיא האהבה. כשאדם אוהב הוא רוצה להתחבר ולהתקשר, זאת המשמעות של "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", רבי עקיבא אמר את הפסוק הזה כי זה מה שקורה לו עכשיו, הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא נהיה דבק בריבונו של עולם ובטל כלפיו.
אנשים מסתכלים לפעמים על מצוות קידוש ה' בתור מצווה שבדיעבד, לכתחילה הלוואי שלא ניכנס לבעיות כאלה ולא נצטרך להתמודד איתן, ורק אם יהיה צורך אנו חייבים לעמוד בזה. רבי עקיבא אמר: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי פסוק זה ואקיימנו", יש מפרשים שרבי עקיבא אמר "הייתי מצטער" ולא "הייתי מצפה" כי רבי עקיבא עשה תרגולים דמיוניים - אם יכריחו אותו לעשות עברה הוא לא ייכנע. צריך לתרגל את הדבר הזה, אם אדם מגיע בלתי מוכן הוא יכול בסוף להיכשל. צריך להתכונן להתמודדות. רבי עקיבא התאמן, כמו שכתוב בצעטיל קטן של רבי אלימלך מליז'אנסק, שכשאדם פנוי ואין לו מה לעשות שידמה לעצמו שיש מולו מדורה, הוא צריך למסור את הנפש על קידוש ה' והוא קופץ לתוך המדורה. אולי הכוונה להרגיש ממש את הצער של השריפה, זה מאוד כואב ומייסר - אבל רבי עקיבא היה מוכן לקבל את זה על עצמו. "הייתי מצטער", אולי יסרקו את בשרי במסרקות של ברזל, זה ממש כואב אבל אני אעמוד בזה. ייסורים זה דבר קשה מאוד ורבי עקיבא הכין את עצמו אליהם. מי שמוכן באופן אמיתי, כשהוא אומר בבוקר: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) הוא לא חולף על פני הדברים, הוא חושב ברצינות שאפילו הוא נוטל את נפשך (ראה ברכות נד, א).
אם אחר כך בא יצר הרע ומושך את האדם לדבר דברים אסורים, להתבטל מתורה או לחשוב הרהורים לא טובים, אז אם הוא מוכן למסור את הנפש על קידוש ה' - אולי יהיה לו קשה להדוף את הדברים הקטנים האלה שאדם נתקל בהם מפעם לפעם הרי הוא אפילו מוכן למסור את הנפש - אדרבה, הגבורה שלו נותנת לו כוחות להתגבר לחלוטין על כל דבר שבעולם קטן וגדול! הרי הוא מוכן אפילו למסור את הנפש. זה מה שאומרת התורה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד), למה זה כל כך קרוב? "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". "בפיך" - להגיד שמע ישראל, "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", תגיד את זה ברצינות בבוקר ותחשוב שאתה באמת מוכן למסור את הנפש, אז כמובן שתהיה מוכן למסור את הנפש גם שלא להרהר הרהורים רעים. אדם מקבל כוחות עצומים ואם אדם נחלש עד הערב שיאמר שוב קריאת שמע, יקבל כוחות לכל הלילה וחוזר חלילה.
בעצם הנכונות למסור את הנפש על קידוש ה' יש כבר את הבחינה של קידוש ה'.

ההתעלות בספירת העומר
בפרשה שלנו אנו מצווים גם על ספירת העומר, ואני רוצה להתייחס לנקודה שהתחדשה לי בשנה שעברה. נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו). בפסוק הזה כתוב גם: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" וגם: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה", אז מה עיקרה של הספירה, זה שהיא ממחרת השבת והכוונה היא ליום טוב של פסח - או שעיקרה של הספירה היא: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"? הספירה קשורה עם העומר, כמו שאנחנו סופרים, או שהמגמה של הספירה היא הכנה לקראת חג השבועות?
ספר החינוך (מצווה שב) אומר שעניינה של הספירה היא הכנה לקראת חג השבועות, הכנה לקראת חג מתן תורה. אז למה סופרים באופן הפוך, שיתחילו לספור מארבעים ותשע עד שיגיעו לאחד, כמו שסופרים לקראת מטרה אומרים "חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד", כך היה צריך לספור. תשובתו של ספר החינוך היא שמכיוון שיש הרבה ימים, מתסכל לספור לאחור כל כך הרבה ימים ולכן מכיוון שהעומר החל ביום הזה סופרים לו. כלומר מכיוון שהעומר חל ביום הזה הספירה נקבעת על פיו אבל המגמה היא לקראת מתן תורה.
יש שתי נוסחאות - יש כאלה שסופרים "לעומר" ויש שסופרים "בעומר", "בעומר" זה אומר שהספירה ממש קשורה לעומר, וגם על הנוסח של "לעומר" שואל הר"ן בסוף מסכת פסחים, למה בברכה על הספירה מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר" ולא "לספור לעומר". בכל הברכות שאנחנו מקיימים עובר לעשייתן מברכים עם האות ל' ולא "על", במצוות שאנחנו יכולים לעשות על ידי אחרים אנחנו אומרים את הברכה ב"על", אבל במצוות שאנחנו מחויבים לקיים בעצמנו לא! תשובת הר"ן היא שהעומר כבר הוקרב ולכן אי אפשר לומר "לעומר". אני חושב שאם נתבונן לעומק יש מקום שהספירה באמת קשורה גם עם העומר, יש לעומר עניין מיוחד. זה יום מיוחד, יום שמתיר לנו את החדש. גם בזה צריך להעמיק, מה פירוש שהעומר מתיר את החדש - האם לפני כן היה איסור והאיסור הסתלק, או שאנחנו נהיינו מוכשרים לאכול מן החדש, כלומר, היום הזה רומם אותנו. זה לא היה סתם איסור אלא מקודם לא היינו מתאימים לתבואה החדשה, היה צריך לעבור תהליך כדי לקבל את מתנת ה'. הקב"ה מחדש את עולמו בכל שנה ושנה, התבואה מתחילה לצמוח, ראשית התבואה הן השעורים והראשית היא לקיחת השעורים מהשדה והקצירה. זה יום מיוחד, יש משהו בעיצומו של יום שמתיר.
בזמן בית מקדש רק קרבן מתיר וכשאין בית המקדש היום מתיר (ראש השנה ל, א), מה פירוש שהיום מתיר? אני רוצה לומר שזה לא שנגמר האיסור אלא שהתקדמנו ואנחנו ראויים לאכול את זה. עברנו את היום הראשון של פסח, הגענו ליום שיש לו ערך עצמי ובזמן שבית המקדש קיים מביאים היו עכשיו את ראשית הקציר. זה יום שיש לו העוצמה הזאת, ומכיוון שעברנו את היום הזה אנחנו כבר ראויים לאכול מן החדש. זאת אומרת שהיום מכשיר אותנו, כמו ברכה שאדם מברך לפני האכילה והיא נותנת לו מעין כרטיס כניסה לאכול משולחנו של מלך, לאכול מברואיו של הקב"ה. אם כן, כשבית המקדש קיים צריך לחכות לקרבן כי כשיש בית מקדש כל המציאות יותר קדושה וצריך יותר הכשרה לקראת האכילה של החדש, לכן צריך את הקרבן כי כל מהלך החיים יותר מרומם, האכילה שהקב"ה נותן יותר מרוממת וצריך יותר להתרומם אליה - וזאת על ידי הבאת הקרבן.
מצוות החדש היא מצווה של התחלה, זאת הפגישה הראשיתית עם כל הפריחה והתבואה שהקב"ה נותן לנו בשנה החדשה - הכול צריך להתחיל מהקודש. ללמדך שבעצם השורש של הכול מתחיל מהקודש. נוסיף עוד נקודה שהרב מתייחס אליה: הבייתוסים חשבו שלא יכול להיות שממחרת השבת זה ממחרת ליום טוב כי אז יוצא שלפעמים יצטרכו לקצור בשבת, במקרה ויום טוב יצא ביום שישי, לכן הם פירשו שממחרת השבת הכוונה למחרת שבת בראשית וממילא אף פעם קציר העומר לא יכול לצאת בשבת והןא תמיד יחול במוצאי שבת. אומר הרב שהם לא הבינו שיש קדושה בתוך המציאות, שהתחלה של כל דבר היא ממקור הקודש ולכן בקצירה הזאת יש קדושה מיוחדת והיא דוחה שבת. לא כל קצירה ח"ו דוחה שבת וגם לא קצירה שקשורה למצווה, אבל כאן מתחילים כאן ההתחלה, ללמדך שגם מקורו של החול בקודש, תחילתו של החול הוא במקום של קדושה ולכן הוא דוחה את השבת.
חכמים עשו טקס גדול מאוד - אם היו צריכים לקצור בשבת היו מתאספים קרוב למוצאי שבת בשדה שבה הלכו לקצור והיו עושים את הקצירה בעסק גדול, זה אומר לו: "קצור, קצור" "מגל זה, מגל זה" קופה זו, קופה זו", טקס גדול כזה גם כשקוצרים בשבת. כל דבר שאדם עושה, גם דברי חול, עליו לחבר עם המקור, לעשות הכול לשם שמים. ההתחלה של הקיץ היא בהבאת הראשית לריבונו של עולם ובגילוי שהכול שייך לריבונו של עולם. אתה קוצר, מניף ומביא את השעורים בתור קרבן העומר, להראות שהכול מתחיל ממנו. אם כן, הספירה קשורה עם העומר. עלינו להפנים את ההכרה שהכול מאת ה', שהשעורים הללו ואחר כך גם החיטים, הכול מאת ה'.
כך גם ספירת העומר היא לא רק לקראת משהו אלא יש בה תוכן בפני עצמו שצריך להפנים. לכן לפי המקובלים אנחנו סופרים מלמעלה למטה - חסד, גבורה, תפארת וכן הלאה. למה לא מתחילים מלמטה למעלה, להתחיל ממידת המלכות ולהתקדם כלפי מעלה - אנחנו ממשיכים את הקדושה העליונה אל כל המדרגות, ממדרגה למדרגה, מהשורש וההתחלה אל כל המציאות. שבע כפול שבע, שבע זאת שלמות ושבע כפול שבע זאת שלמות גדולה. הספירה קשורה לא רק בחג השבועות וגם לא רק בעומר, בשניהם, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה", גם הכלה וקליטת הקדושה שבתוך המציאות שזה העומר, וגם הכנה לקדושה שלמעלה מהמציאות שזה מתן תורה. אלו הימים שאנחנו נמצאים בהם, ימי העומר. ימים גדולים וקדושים מאוד, לכן גם צריכים זהירות גדולה באופן מיוחד, זה מין חול המועד משום שהעצרת היא סיום חג הפסח. יש חול המועד עד שביעי של פסח ויש חול המועד ארוך עד העצרת.

לימוד תורה וימי ההודאה
כבר דיברנו, ואני רוצה לחזור בכמה מילים: השבוע נזכה להודות לריבונו של עולם ביום העצמאות על תקומת מדינת ישראל, על קיבוץ הגלויות, על התשובה ועל כל הטוב שהקב"ה היטיב ומיטיב אתנו בדור הזה. אנחנו עושים את זה מתוך קדושה ומתוך לימוד תורה. לפעמים המעבר מהשמחה המרוממת והמתרחבת הזאת אל לימוד התורה הוא קשה, זה דורש מאמץ אבל צריכים לראות שהדברים הללו הולכים יחד. צריך לתרגל את זה, אולי ביום העצמאות באופן מיוחד אבל גם בשבת ובשאר ההזדמנויות שעוברים מצבים של שינוי, מאווירה חדשה והתרוממות אל ימי החול. צריך לראות איך לקשר את זה עם הקביעות והסדר של לימוד התורה. עלינו לעשות את השבוע הזה שבוע של רוממות של קדושה, רוממות של תורה.
עוד נקודה אחת, אני לא יודע אם זה שייך עכשיו או בסוף הזמן אבל אני רוצה להזכיר אותה. תלמידי הישיבה צריכים לדעת לספר להורים מה הם עושים בישיבה, "להשוויץ", להגיד להם כמה הם מרגישים התרוממות, כמה הם מרגישים התעלות וכמה הם מתפתחים. אם אתם לא אומרים ההורים לא יודעים את זה, הם משערים אבל יש הבדל בין מה שאדם משער לבין מה שהוא שומע באוזניו. צריך להגיד ולשבח. כשמדברים עם ההורים לא רק לדבר סתם אלא לספר כמה התקדמתם היום, לפעמים להזכיר דברים שלמדתם או ששמעתם, להכניס את ההורים לאווירה של הישיבה, שידעו איפה אתם נמצאים ושתהיה להם נחת רוח. זאת מצוות כיבוד הורים.
בשנים הקודמות היינו מזמינים את ההורים לחג השבועות, היו באים הרבה הורים והיה לימוד של אבות ובנים, זה רומם את ההורים מאוד והם היו מלאי נחת. בשנים האחרונות התלמידים התחילו להיות מפונקים, הם צריכים לעזוב את המיטות בשביל לתת חדרים להורים, זה לא נוח להם ולכן זה התבטל.... אני לא יודע אם זה הגורם היחיד או שהיו גורמים נוספים, אבל אני מאוד תומך ברעיון שבחג השבועות יבואו גם הורים, זה יום מאוד מיוחד של התרוממות, יום קצר מאוד - רק עשרים וארבע שעות, אבל הן שעות איכותיות מאוד, לא הולכים לפי הכמות אלא לפי האיכות. אם אתם תגלו רצון טוב וההורים יבואו - אני חושב שזה יכול להיות טוב מאוד. שבוע טוב, חודש טוב, זמן טוב.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il