בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניינו של יום
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ליל יום העצמאות הנ"ח

עת שחוק ועת ספוד

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ו
7 דק' קריאה
יחס הרבי מהוסיאטין להקמת המדינה
"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח, כד). אמר שלמה המלך: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד... עת לחבוק ועת לרחוק מחבק... עת לאהוב ועת לשנוא" (קהלת ג, א-ח). ימי בין המצרים הם "עת ספוד" ואילו ימי החגים הם "עת שחוק". תשעה באב אינו הזמן המתאים לשמוח ולספר על יציאת מצרים וליל הסדר הוא לא הזמן לכאוב ולבכות על חורבן בית המקדש. לכל דבר יש הזמן המיוחד שלו. היום הזה, יום עצמאותנו "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". יש זמנים אחרים שבהם יש לעשות חשבון נפש, עת לספוד ולבכות על חורבן בית מקדשנו וכן על חורבן גוש קטיף, אבל עניינו של היום הזה הוא "נגילה ונשמחה בו". ביום הזה יש לשמוח, יום שבו הוכרזה המדינה, יום שבו קיבלנו את עצמאותנו ומהיום הזה נמשכות כל התוצאות הטובות, הן התוצאות הגשמיות המעשיות והן התוצאות הרוחניות - מרכז התורה חזר לארץ ישראל ובארץ אין התבוללות כמו בחו"ל.
אני רוצה להביא לפניכם דברים שהרבי מהוסיאטין, שהיה מהאדמו"רים הציוניים ואהב מאוד את ארץ ישראל ואת המדינה, כתב בשנת תש"ח, באסרו חג של פסח:
בשבת פרשת וישב שנה זו, השבוע שהכירו אומות העולם בזכותם של היהודים על מדינה עצמאית בארץ ישראל, ישבנו יחד בסעודה השלישית ואמרנו כי: כל המאורעות והקורות שאירעו לישראל למן ברית בין הבתרים עד עתה, ואשר יארעו עוד עד הגאולה העתידה, הם שלשלת של סיבות ומסובבים המובילים לקיום גזירת: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג-יד)... חוליות השלשלת הנ"ל הן צל ואור, צל ואור. הצל כמו האור אינו חד-גוני, יש אשר הצל הולך ומתבהר, ואח"כ הוא חוזר ומחשיך. וכן האור איננו שווה תמיד. התקופה שאנו חיים בה היא חוליה של צל, ובעשרת השנים האחרונות (תקופת השואה הנוראה) היא בבחינת "וימש חשך" (שמות י, כא), אנו מקוים שזוהי החוליה האחרונה לפני אור הגאולה. בתחילת שבוע זה - אמרתי אז בשבת פ' וישב - הופיע לנו קו אור: הכרת זכותה של האומה העברית מצד אומות העולם על מדינה עצמאית בארץ ישראל, ואין לזלזל בערכה של ההכרה הזאת. (אהלי יעקב, מהדורת תשס"ו, עמ' שכד)
כלומר, מלבד עצם העובדה שהמדינה קמה, ישנה חשיבות לכך שהיא קמה על ידי הכרה של האומות המאוחדות. וממשיך הרב מהוסיאטין:
ראיה לזה מפרשת וישלח: "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך" (בראשית לג, ט), ואמרו ז"ל: "כאן הודה לו על הברכות" (בראשית רבה עח, יא)... מזה יוצא שהכרת זכותו של יעקב מצד עשו לא היתה חסרת ערך בעיני חז"ל.
לחכמים היה חשוב להדגיש את העובדה הזו שעשו הודה ליעקב על הברכות. ומביא שם הרבי מהוסיאטין שיעקב עצמו השתדל לקבל את ההסכמה הזו כשנאבק עם המלאך, שרו של עשו ואמר לו: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (בראשית לב, כז), הודה לו על הברכות (רש"י שם). יש מעלה גדולה בהכרה של האומות בכך שלעם ישראל תהיה מדינה בארץ ישראל.

מעלת ארץ ישראל
במקום אחר, מביא הרבי מהוסיאטין את דברי ה"כלי יקר" על הפסוק: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). ה"כלי יקר" מבאר שהכתוב בא לומר תוכחה לישראל: כמעשה שרציתם להישאר במצרים ולהשתקע בה "אשר ישבתם בה", לא תעשו ותמיד צריך לרצות לעלות לארץ ישראל. "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו כן", מאשים את ישראל שלא רצו לעלות לארץ והיה צריך להעלותם בכח, ה"כלי יקר" לומד את זה מהמילים: "אשר אני מביא אתכם" כלומר בעל כורחכם, ולא נאמר: 'אשר אתם באים שמה'. וממשיך הרבי מהוסיאטין:
אילו היו מתבוננים בדברים ובאזהרות כמו אלה במוקדם מעט היו מונעים מעצמם הרבה צער ונזק... וגם בעת האחרונה שנתרבו הסימנים שהסכנה קרובה לבא, לא נעו עד שבאו מים עד נפש. ולא עוד אלא שהיו אנשים שהתלוננו עלינו בעלותנו לארץ ישראל, בחשבם שאני גרמתי לעלייתו של כ"ק חותני הרה"צ שליט"א לארץ ישראל (רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מהוסיאטין). אותם האנשים שרק מפאת התקשרותם ואהבתם לארצות הגולה התנגדו לעליה לארץ ישראל, וכדי להרגיע את מצפונם היו מנמקים את התנגדותם בשני טעמים: א. דברי ר' חיים בתוספות כתובות (קי, ב ד"ה הוא)... ב. הרבה פורקי עול שאינם שומרים תורה ומצוות קבעו דירתם בישוב החדש. שני הנימוקים גם יחד אינם נכונים כלל וכלל: בנוגע לדברי התוספות הנ"ל כתב המהרי"ט (ב, כח) שאין זו דעת בעלי התוספות, רק היא הגהת תלמיד טועה שהוכנסה בתוספות... ובנוגע לנימוק השני, הנה מפורש אמרו ז"ל בכתובות (קי, ב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים ואל ידור בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל", והלא הנכרים אינם ח"ו טובים מישראל אפילו מן היותר גרועים שבהם (אהלי יעקב, עמ' שכא-שכב).
ושם מביא מדברי הזוהר על פרשת אחרי מות (עב, ב) המפליג במעלת ארץ ישראל וכותב שאשרי חלקו של מי שזוכה בחייו לגור בארץ ישראל, וגם מדברי הרמב"ן בסוף פרשת אחרי מות (יח, כה) שמפליג בשבח ארץ ישראל.

היחס לבוני הארץ
בפרשות תזריע-מצורע עומד הרבי מהוסיאטין, בספרו "אהלי יעקב", על כך שקודם שקיבלנו את ארץ ישראל גרו בה עובדי עבודה זרה. לכאורה אלו בתים שלא שייך היה שאנחנו נגור בהם. והנה, התורה מבטיחה לנו, ורואים שיש בכך עניין, שבניין ארץ ישראל לא יהיה דווקא על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות, אלא שאחרים יעשו את המלאכה. ואם בתי הגויים טובים עבור עם ישראל, כל שכן בתים של יהודים, אף על פי שהם עדיין לא מקפידים על כל המצוות. וכך כותב:
בנין ארץ ישראל במובן החמרי, אף על פי שאדיר חפצנו שהמשתתפים בו יהיו כולם שלומי אמוני ישראל, חשוב הוא גם בחלקו הנעשה בידי קטני האמונה, ולא עוד אלא שזכות גדולה הוא לאלה ואפשר שיעמוד להם שישובו בתשובה שלמה (אהלי יעקב, עמ' שיב).
על ערך הבנייה בארץ ישראל מביא הרבי ראיה מעמרי, אבי אחאב עליו נאמר:
"ויעש עמרי הרע בעיני ד' וירע מכל אשר לפניו וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאותיו אשר החטיא את ישראל להכעיס את ד' אלקי ישראל בהבליהם, והוא מלך על ישראל שתים עשרה שנה" (מלכים א טז, כה), ואמר ר' יוחנן שם (סנהדרין קב, ב): מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בישראל... כרכים רבים היו בארץ ישראל והוא הוסיף עוד אחד, ולכאורה אין לזה חשיבות רבה. ולכן אמרו "הוסיף", רצו לומר בזה שכל בנין בארץ ישראל חשוב מאוד, אפילו נבנה בידי אדם כעמרי.
ומוסיף שם הרבי לדייק מתרגום יונתן (מלכים שם כד) שאומר שעמרי בנה בעיר שכבר הייתה בשומרון, ומפרש זאת רד"ק (שם) שאף על פי שהוא בסך הכל חיזק את חומותיה, על ידי כך זכה למלכות. על כן, הוא אומר שחשוב שגם אנו נשתתף בבניין ארץ ישראל יחד עם כל הבונים ועל ידי זה נוכל אולי לקרבם. ומוסיף שכל המאבק עם הרחוקים מתורה אסור שיהיה בנשק של שנאה ולשון הרע, שכן אמר הבעל שם-טוב שאין לשנוא אלא רק את החלק הרע שבאדם המקולקל (אהלי יעקב, עמ' שיג).

לשמור על האחדות בלי טשטוש ההבדלים
אנו נמצאים בימים אלה אחרי החרבת גוש קטיף וצפון השומרון וגירוש כל הצדיקים שישבו שם והתחושה איננה פשוטה. איך להתמודד עם המציאות הזו. האם זו "עת לחבק" או "עת לרחוק מחבק", "עת לאהוב" או "עת לשנוא", ויש אומרים: האם זו "עת רקוד" או "עת ספוד", נראה שאנו נדרשים להתמודד עם מציאות מיוחדת במינה, קשה מאוד. מאז קום המדינה אנו במציאות מורכבת שבה דווקא אנשים רחוקים מתורה ומצוות הם שמובילים את כל עניין יישוב ארץ ישראל והעליה אליה, מצד אחד הם רחוקים מתורה ומצוות ומצד שני עוסקים בענייני עם ישראל וארץ ישראל. כעת, נפגענו פגיעה עמוקה במצוותה של ארץ ישראל. איך אנו בונים את מערכת היחסים שלנו עם חלקי הציבור שהתערערה כל כך?
אפשר להסתכל במבט החיצוני הפשוט, המלא כעס, מתוך הכאב העמוק, יש רצון "לשבור את הכלים", להיפרד ולנתק מגע עם כל החלקים. ואפשר להסתכל כך בכעס גם על ש"ס, על אגודת ישראל, על השמאל ועל הימין, ואז אנו נשארים לבדנו. האם הקב"ה יאהב דבר כזה, הרי אמר הגר"א שהקב"ה לא אוהב את המקטרגים על בניו (פירוש הגר"א על תיקוני זוהר, תיקון כא, דף נז, ב), אפילו שאלו צדיקים המקטרגים על הבנים הרשעים. הרי אם יבוא בן ויקטרג על אחיו בפני אביו, הרי האב יכעס ולא ירצה לשמוע את הדברים הרעים. כך אומר גם ה"מסילת ישרים" (פרק יט). אם נקטרג על כל חלקי העם, מה יישאר מהאומה הישראלית של הקב"ה.
אך אפשר להסתכל במבט שונה וטוב. החרדים עוסקים בתורה בלבד ושקועים בזה. יש לנו קושיות על כך, אבל התוצאה היא שהם מרוממים את לימודה של התורה, את המצוות המעשיות, כשרות וצדקה, ומוסיפים נדבך בלימוד התורה וקיומה בעם ישראל. ואנשי ש"ס עוסקים בקירוב רחוקים ועשו מהפכה נפלאה בציבור הספרדי. אנשי הכלכלה, שהם רחוקים מתורה ומצוות, מרחיבים את הכלכלה וממילא הארץ מתפתחת ומתרחבת וכך העוצמה של המדינה גדלה. אנשי המדע, הרוצים להצליח במלאכתם, מפתחים דברים חדשים, שבכל העולם מתפעלים מהם, הרופאים עוסקים ברפואה והרפואה מתפתחת, העוסקים בביטחון מפתחים טילים ולוויינים ומקדמים את המדע ו"מיניה ומיניה איתקלס עילאה" המדינה מופיעה בכוחות רבים ומגוונים. אמנם כל אחד אינו שלם כיוון שהוא מתמקד רק בפן שלו, אבל בסך הכול כל אחד מוסיף את הפן שלו, את החלק שלו לכלל. המדינה כעת מורכבת מתורה שהולכת ומתגדלת, מכלכלה חזקה ומחכמה מדעית גדולה.
אפשר להסתכל על המצב באופן שלילי, אך כך אנו נשארים לבדנו ואף הולכים ומתמעטים. ר' אברום סיפר פעם על שני חסידי גור ששוחחו ביניהם ורצו לפרש את הפסוק: "תולה ארץ על בלי מה" (איוב כו, כז): על כלום. חשבו לעצמם: על מי בעצם העולם עומד, על היהודים או על הגויים? ודאי על היהודים. ובתוך העם היהודי הרי יש קבוצות שונות. על מי עומד העולם, על הדתיים או על החילוניים? ודאי על הדתיים. ובתוך הדתיים על מי העולם עומד, על החסידים או על המתנגדים? בוודאי שעל החסידים. ומבין החסידויות השונות? ברור שהעולם עומד רק על חסידי גור. ובתוך חסידות גור? כמובן על שנינו... כך, אם נסתכל על כל אחד באופן ביקורתי לא תישאר אומה, המבט צריך להיות כולל. זהו המבט של היום הזה.
אמנם אין לטשטש את המחלוקת. אנו נדרשים כיום להתמודד עם מצב לא פשוט. לא התמודדנו אף פעם בחריפות כזו על הצורך בשמירה על אחדות מצד אחד, ואי ויתור על העמדה המיוחדת שלנו - על כך שלא ימשכו הנסיגות והוויתורים בארץ ישראל ח"ו - מצד שני. זה אפשרי. אמנם זה קשה. הרבה יותר קל להרגיש צודק וחשוב, ועל ידי כך שנכעס על האחרים ונבקר אותם, נרגיש כמה אנו צודקים וטובים יותר מהאחרים, אבל זה לא נכון, זהו "המתכבד בקלון חברו", זה מזיק לחברו וזה קלונו בעצמו. מה שצריך לעשות הוא לדעת שאנו לא יכולים להיפרד זה מזה. עם ישראל הוא מציאות אחת. כולם איברים של גוף אחד. אם השמאל צולע הרי זה חלק מהגוף שלנו. אם חלקים בתוכנו לא מושלמים, זה אנחנו. צריך לשמור על היחד, ויחד עם זה לא לוותר על העמדה שלנו. בשביל זה צריכים להיות אנשים גדולים. בשביל זה צריכים להיות תלמידי בית המדרש של הרב. וזה כנראה מה שכעת דורש מאתנו הקדוש ברוך הוא. להכיל את ההפכים שכביכול מנוגדים זה לזה, ולבנות מהלך שמשפיע על העם ומעלה את הציבור כולו על ידי העמדות הברורות, על ידי הדבקות בדרכנו ועל ידי הקישור שלנו לכל חלקי האומה. ביום זה נעסוק דווקא ביחד, במחבר. "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il