בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • דברים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

תוכחת מגולה ואהבה מסותרה

הקשר בין שבת חזון לחומש דברים.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ד
10 דק' קריאה
לפי מנהגנו בחלוקת התורה לפרשיות השנה, יוצא שאנו קוראים תמיד בשבת חזון שלפני תשעה באב פרשת דברים, שהיא פתיחה לספר דברים, שכולו תוכחות מוסר שהוכיח משה את ישראל לפני מותו.

מוסר וייסורים באים מאותו השורש, אם זוכים לקחת מוסר, אין צורך בייסורים, ואם לאו - באים הייסורים לעורר את האדם לקחת מוסר ולחזור בתשובה, ולכן פרשת הקללות נקראת פרשת התוכחה, שכן הקללות באות לשם תוכחה. אמרו חז"ל (ברכות דף ז עמוד א) " ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: (הושע ב') 'ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה'; וריש לקיש אמר: - יותר ממאה מלקיות, שנאמר: (משלי י"ז) 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה' ".

מצוות התוכחה אינה מצווה קלה כל עיקר, עד כדי כך שרבי טרפון אמר " תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין שיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך ". והוסיף על כך רבי אלעזר בן עזריה " תמיהני, אם יש בדור הזה שיודע להוכיח " (ערכין ט"ז ע"ב). הקושי לקבל תוכחה הוא בגלל הרגשה של השומע שהמוכיח אינו מעריך אותו, וכתגובה של התגוננות הוא מחפש חסרונות במוכיח. ולכן התוכחה צריכה להיאמר מלב אוהב, שמקבל התוכחה ירגיש שהיא נאמרת מתוך הערכה כנה כלפיו, ומתוך רצון לראות בטובתו, ועל זה אמר רבי אלעזר בן עזריה "תמיהני, אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". אולם אין ספק, שהדבר תלוי גם ברמה האישית של האיש המוכח, שיהיה אדם כזה שאוהב לשמוע ולקבל תוכחה 1 , הגמ' שם מביאה כדוגמה לכך את ר"ע שידע לקבל תוכחה " ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) [מסורת הש"ס: גמליאל] וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

משה רבנו היה דוגמה למוכיח אמיתי, שאמר את תוכחתו מעומק אהבתו לצאן מרעיתו ישראל, ודברי תוכחתו להם היו בבחינת "תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" 2 .

כמה רגישות של כבוד לישראל מגלה משה בתוכחתו אליהם, כפי שכתב רש"י "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל ".

ואע"פ שבהמשך ספר דברים אנו מוצאים שהוא מוכיח אותם תוכחות מפורשות וקשות, כגון (דברים פרק ט) "מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם" וכדומה, הפתיחה מלמדת על אופי הדברים, שנאמרים מתוך כבוד לישראל, כשמשה מזכיר את המקומות שהלכו במדבר, נשמעת להם האהבה הכבושה בלבו אליהם, כמה מסירות נפש הייתה בה "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", הליכה שהייתה רצופה במכשולים גשמיים ורוחניים אלא שהיו בה גם נפילות 3 , שישראל בסופו של דבר עמדו בהם בכבוד, ולכן גם הזכרת המקומות שהכעיסו לפני המקום היא תוכחה בדרך אהבה וכבוד 4 .

נוסף לכך, עוד טרם משה רבנו מתחיל בתוכחה הוא מברך אותם (דברים פרק א פסוק יא) "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". וכן בסוף ספר התוכחות הוא מברכם ב"וזאת הברכה". עליו נאמר " ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ", ואמרו חז"ל (דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים ד"ה טו. " ורבנן אמרי: ברכתו של משה שנקרא טוב, שנא' 'ותרא אותו כי טוב הוא'. והיכן ברכן, בסוף משנה תורה, מאחר שהוכיחן 'אלא הדברים', וכיון שקבלו תוכחותיו אח"כ ברכן, אמר הקב"ה: משקבלו תוכחותיו של משה יקבלו ברכותיו. ומה ברכן, 'ה' אלוקיכם הרבה אתכם ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים', לפיכך 'ועליהם תבוא ברכת טוב' ".

הוכחה נוספת שהתוכחה של משה נאמרה מתוך אהבה אליהם, שאותם הוא הוכיח אבל כלפי הקב"ה הוא למד עליהם זכות (דברים רבה (וילנא) פרשה א):
" ד"א מוכיח אדם אחרי, א"ר יהודה ב"ר סימון מהו אחרי? אמר הקב"ה: כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר: אתם חטאתם, להקב"ה אמר: (שם שמות לב) 'למה ה' יחרה אפך בעמך', מהו למה? א"ר יצחק: בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל א"ל משה רבש"ע העגל הזה טוב הוא לסייע לך א"ל הקב"ה מה מסייע לי א"ל משה אם אתה מוריד גשמים הוא מפריח טללים אתה מוציא את הרוחות והוא את הברקים, א"ל הקב"ה: אף אתה טועה בעגל אמר לפניו רבש"ע אלא למה ה' יחרה אפך בעמך ולישראל הוא אומר אתם חטאתם חטאה גדולה, א"ר יהודה ב"ר סימון: משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על אשתו, טרפה והוציאה מביתו שמעו בו השושבינין הלכו אצל המלך ואמרו לו הא מרי כך אדם עושה לאשתו מה עשתה לך והלכו אצלה ואמרו לה עד אימת את מכעסת אותו, קדמותיך הוא תניינותיך הוא, אף משה כשהלך אצל הקב"ה א"ל למה ה' יחרה אפך בעמך לא בניך הם וכשהלך אצל ישראל אמר להן עד אימת אתם מכעיסים אותו קדמותכון הוא תניינותכון הוא וכן הוא אומר במדבר בערבה מול סוף".

וכך גם התוכחות שמוכיח אותנו הקב"ה אפילו אם הם ע"י ייסורים התורה מעידה עליהם שהם ייסורים של אהבה (דברים פרק ח) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ".

אולם איך ישראל קבלו את הדברים האלו? נאמר (דברים פרק א) "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".

לכאורה איך הם הגיעו למסקנה כזאת, לאחר שראו בעיניהם את כל הנסים שעשה להם הקב"ה כשהוציאם ממצרים, וכשהוליכם במדבר בארץ לא זרועה? נראה שאמרו זאת לאחר שנענשו בחטא העגל, וחששו שעתה הם שנואים בעיני המקום בגלל חטאם כלפיו, וחשבו שבודאי יפלו במלחמה כנגד האמורי בכבוש הארץ. וזה היה טעותם, שהקב"ה מכיח את החוטאים בייסורים מתוך אהבה, ואינו חפץ לכלותם ח"ו.

וראיה לדבר מפרש"י כאן "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים - הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען ". להם היה נראה שהקב"ה אינו אוהב אותם בגלל שנתן להם שדה בעל, אולם התורה מעידה שזה נתן להם מגודל אהבתו אליהם, (דברים פרק יא) "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". דהיינו, ארץ ישראל שצריכה מי גשמים מחייבת השגחה מיוחדת של ה', וממילא תפילות תדירות לקב"ה שייתן מים, וזו גופא מעלתה הגדולה של ארץ ישראל, לעומת ארץ. מצרים שהנילוס משקה אותה תדיר, ואינה צריכה לתפילות שיהיו בה מים.

אדרבה, הייסורים והתוכחות שהקב"ה מייסר את ישראל מוכיח את אהבתו להם, כפי שנאמר "את אשר יאהב ה' יוכיח", והלכה מפורשת היא שאסור לאדם לשמור טינה בלב, כתב הרמב"ם (דעות פרק ו הלכה ה):
"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא ".

משמע שאפילו אם חברו פגע בו אסור לו לשנאתו בלבו אלא להוכיחו על כך, ולאחר שהוכיחו ובקש מחילה עליו לסלוח, ובודאי גם הקב"ה מקיים הלכה זו, ומוכיח את ישראל ע"י ייסורים שנותן להם, אבל אם בקשו את מחילתו הרי הוא מוחל וסולח להם.

תוכחה שיש בה ברכה
מסופר בגמ' (מועד קטן דף ט עמוד א) "רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, וכו'. אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב (משלי ד') 'פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו', וכתיב (משלי ה') "ארח חיים פן תפלס!" - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, (עמוד ב) כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב (משלי ג') 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב (משלי ח') 'וכל חפצים לא ישוו בה' - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. - אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן - אבל צעורי צעורן. - אמר ליה: מאי אמרו לך? - הכי והכי אמרו לי. - אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו; תזרע ולא תחצד - תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק - תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל - תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך - דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב (תהלים מ"ט) קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך - בבני ובנתא, ולא תיחזי שתא חדתא - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי".

יש לעיין:
א. מה משמעות התואר "אנשים של צורה"?
ב. מדוע שלח רשב"י את בנו לתלמידיו שיברכו אותו?
ג. מדוע הם לא ברכו אותו בברכה מפורשת אלא ציערוהו בדברים שנשמעים כקללות, עד שאביו פרש לו אותם כברכות?
ד. האם יש לכך קשר עם הדבר תורה שעסקו בו באותה שעה?
נראה שהתואר "אנשים של צורה" בא לציין אותם כאנשי מוסר וכוח השפעה, שיודעים להפך חומר לצורה, ורשב"י שלח את בנו אליהם לקבל מוסר ותוכחת חיים. וכשבא אליהם שמע אותם עוסקים בערך התורה והמצווות, שעליהם נאמר "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", "וכל חפצים לא ישוו בה", ודנו בשאלה מתי ערך התורה עולה על המצוות, ומתי תורה ומצוות שווים בערכם, והם יקרים מכל חפצי האדם, וכשפנה אליהם ר' אלעזר ובקש מהם ברכה, הם התכוונו להדריך אותו באותו נושא שעסקו בו, כיצד יזכה לעסוק בתורה ובמצוות והרגיש שכל חפציו לא ישוו בה, וזה יהיה אם ימאס עיניו את חפצי עולם הזה, ועל כן אמרו לו מה שאמרו על חפצי העולם, דברים שנשמעים כקללות, וכוונתם לומר לו, שאין ממש בחפצי עולם הזה ואינם קיימים לעולם, כששמע זאת ר' אלעזר נבהל וחשב שמא הם מקללים אותו, וכשחזר לאביו הסביר לו שכל דבריהם נאמר בדרך מוסר ותוכחה, ואם הוא יקבל אותם עליו יהיו כולן ברכות.

חביבים ייסורין
מאי משמעות הייסורין וכיצד לקבל אותם אנו יכולים ללמוד מרבי עקיבא ומרבו ר' אליעזר שחבבו את הייסורים. מסופר בגמ' (סנהדרין דף קא עמוד א):
" תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין".

כמה אהבה הרעיפו התלמידים הגדולים הנזכרים על רבם, שהוא חשוב להם "מטיפה של גשמים" "מגלגל חמה" "מאב ואם", וכל זה לא נחם את ר' אלעזר עד ששמע את דברי ר' עקיבא אומר "חביבין יסורין", ובקש "סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין"! מפני שרצה להבין את משמעות הייסורין ואיזה מוסר עליו לקחת מהם.

ועל פי זה נראה להסביר את הצחוק של ר' עקיבא כשראה את ר' אליעזר חולה:
"אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק . אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער - אני שמח. אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? - אמר לו: לימדתנו רבינו (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה - טוב ולא יחטא".

הצחוק של ר' עקיבא נובע מהבנת עומק המשמעות של הייסורים, שהם נובעים מאהבת ה' בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכן הקב"ה מביא עליו ייסורין כדי לקרוא לו לתשובה.

ולפי זה נראה להסביר גם את שני המקרים הנוספים שבהם מצאנו את ר' עקיבא צוחק (מכות דף כד עמוד ב):
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: (במדבר א') 'והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו' ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: (ישעיהו ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: מיכה ג' לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: (זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו ".

לכאורה הצחוק שלו כאן היה בגלל שהאמין בעתיד הטוב של הגאולה, אולם זה קשה, וכי שאר החכמים לא האמינו בכך?! ואעפ"כ בשעת אבל בוכים ולא שמחים, אלא ששמחתו הייתה על כך שראה מיד את הטוב שבייסורים, הוא הרגיש באהבת ה' המוכיח אותם, והרגיש איך הייסורים שמביאים את הגאולה, בבחינת חבלי לידה ומשיח.

וראיה מפורשת לכך, אפשר ללמוד מזה שצחק גם בשעת מותו, אע"פ שידע שהוא נפרד מהעולם, וכפי שמובא בירושלמי (ברכות פרק ט דף יד טור ב ה"ה) "רבי עקיבה הווה קיים מיתדין קומי טונוס טרופוס הרשע, רחתת ענתה דקרית שמע שרי קרי קרית שמע וגחך. אמר ליה סבא: אי חרש את, אי מבעט בייסורין את, אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא, לא חרש אנא, ולא מבעט בייסורין אנא, אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני ובכל נפשי, לא הוה בדיקה לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי, לפום כן אנא קרי וגחך, לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו".

מדוע ר"ע צחק כאן, הרי הוא ראה את סופו הקרב, ולא שייך לומר כאן שזה נסך בו בטחון לגאולה. אלא צריך לומר, שהבין את משמעות הייסורין במידה כזאת שהיה יכול לשמוח מיד באותה שעה וצחק ...


^ 1 משנה מסכת אבות פרק ו משנה ו"אוהב את התוכחות".
^ 2 רמב"ן בהקדמה לתורה "עם רבי אברהם בן עזרא, תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה".
^ 3 רש"י במדבר פרק לג פסוק א "אלה מסעי - למה נכתבו המסעות הללו? ... ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'". ר' צדוק אומר שיש כאן רמז גם למחלות הנפש "ישננו" ישנו מן המצוות, "הוקרנו" כמו "אשר קרך בדרך", "חששת בראשך" – בשאלות של אמונה
^ 4 תירוץ נוסף על השאלה הנ"ל, ע"פ אור החיים הק' שמפרש "ואומר עליכם בעת ההיא לאמר" – מהו לאמר פעם שניה, אלא שלא אמר להם את דברי התוכחה כפי שכתובים בתורה, אלא דברים שמהם משתמע התוכחות הנ"ל. ונראה שכל זה מפני כבודן של ישראל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il