התרגום המקובל למילה קדושים באנגלית הוא holy. וכך גם בכיוון ההפוך, מאנגלית לעברית. אך המילה האנגלית לא מכילה את הדקויות שיש במילה העברית. למילה העברית "קדושה" יש משמעות נוספת, להקדיש את זמנך ואת חייך, מסירות למטרה, לרעיון, לאמונה עצמה. הקב"ה עצמו, כביכול, מתאר את מהותו לא רק כקדוש אלא כמוקדש לקיום רצונו באמצעות עם ישראל, ההיסטוריה שלו, מעשיו וייעודו.
בכך שהוא מתאר את עצמו כך, הקב"ה מבטיח לנו שיש תכלית לחיינו ולמעשים שלנו. הוא רוצה שנתקדש בכל רגע בחיינו, בכל מעשינו ושנלמד את העולם את דרכיו ואת ערכיו. ההקדשה שלו, המסירות שלו אלינו, נסתרת לעתים ולא תמיד ברורה לנו, אך היא מתמשכת ונצחית.
גם ההקדשה וההתמסרות שלנו אליו ולתורתו צריכה להיות בעלת אותו אופי, מתמשכת ונצחית. במובן זה קדושה איננה רק צדיקות ואדיקות, גם אם זאת תכונה נאצלת, אלא גם התמדה ונחישות ואפילו עקשנות, אם תרצו. העם קשה העורף הוא גם עם קדוש ומסור. תחושת הנאמנות החזקה הזאת והנחישות הזאת ברוח ובמעשה היא באמת אחת מתכונות היסוד של היהדות וההיסטוריה היהודית.
אין זה מקרה שהפרשה הזאת בתורה מכילה מספר גדול מאוד של מצוות, מפני שמסירות ונאמנות יכולות להיתרגם להתנהגות רק על ידי שגרה, פולחנים ומעשים. זאת הסיבה שהמשנה עצמה אומרת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". רק במשטר כזה של מעשים יכולים בני האדם לפתח נאמנות, תכלית ומחויבות איתנה לרעיונות ולערכים.
כולנו חיים בתוך הרגלים, ופיתוח הרגלים טובים מאפשר לנו להפוך לאנשים טובים. הרגלים טובים דורשים תרגול וחזרה, נחישות ומשמעת. אין קיצור דרך אל הקדושה או המסירות ואין אמונה קלה או דת נוחה. לכן בחיי היומיום היהודי מכותר מכל צדדיו במצוות האל.
כל דבר בחיים יכול להפוך לקדוש ולהיות מוקדש לעבודת האל. אין שום דבר בחיים שהוא באמת אך ורק חולין, נטול קדושה. הגישה של האדם כלפי האירועים והמעשים ותחושת הקדושה והמסירות שמלווה את מעשיו הן אלה שמגדירות את הקדושה ואת ההקדשה של כל מעשה ושל כל פן בקיום שלנו. שפע המצוות נועד להשיג את התכלית הקדושה הזאת ולהעניק משמעות נצחית לחיינו כפרטים וכחברה. מכאן נובע הציווי של הקב"ה שנהיה עם קדוש ומסור.