בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

י"ד תמוז תשע"ד

תחיית האומה חלק ח'

undefined

בשביל הנשמה

י"ד תמוז תשע"ד
4 דק' קריאה
המתייאשים מתהליך התחיה הלאומית
הַבְּאֵר* אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ כּוֹרִים, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הִיא אֲשֶׁר עוֹבְדִים אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ, כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל עֲבוֹדַת בִּנְיַן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּתְנוּעַת הַתְּחִיָּה, מִיּוֹם הֵחֵלָּה לְהַכּוֹת גַּלִּים בְּלִבּוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

התשובה למתייאשים: להמשיך
כַּמָּה תְּקוּפוֹת שֶׁל יֵאוּשׁ כְּבָר עָבְרוּ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ הַמְקֻדֶּשֶׁת? כַּמָּה פָּרְשׁוּ מִן הַצִּבּוּר הַמִּתְחַזֵּק בְּבִנְיַן אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הַנְּשַׁמָּה*? כַּמָּה הִכְרִיזוּ כְּבָר כִּי הַכֹּל הוֹלֵךְ לְטִמְיוֹן וְאֵין שָׂכָר לְכָל הָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? מִי הֵם אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ עִמָּנוּ? – אַמִּיצֵי הָרוּחַ, בָּרֵי הַלֵּב*. וְלֹא נְכַחֵד*, שֶׁגַּם אֹמֶץ גּוּפָנִי בְּמִדָּה יְדוּעָה דָּרוּשׁ הָיָה לְכָךְ, אֲבָל עַתָּה הִנֵּה כִּמְדֻמֶּה שֶׁהִגִּיעוּ כְּבָר יָמִים, אֲשֶׁר שׁוּם אִישׁ לֹא יוּכַל לְכַחֵשׁ, שֶׁבְּאֵר הַתְּחִיָּה הֵחֵלָּה לִזְרֹם מַיִם. הִנֵּה יֵשׁ תִּקְוָה שֶׁעֲבוֹדָתֵנוּ לֹא תֹהוּ הִיא, כִּי יֵשׁ כָּאן דְּבַר ד' וְיֵשׁ כָּאן צֶמַח צְדָקָה* לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְלָאָדָם כֻּלּוֹ. אֲבָל עוֹד הַפַּעַם כָּרוֹזָא* שֶׁל הַמִּתְיָאֲשִׁים קָרֵי בְּחַיִל: הִנֵּה מֵי בְאֵר הַתְּחִיָּה דְּלוּחִים הֵם, רֶפֶשׁ וָטִיט הֵם גּוֹרְפִים אִתָּם, עַל כֵּן חִדְלוּ לָכֶם מֵהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂכָר אֵין לָהּ.
אֲבָל מַה יֹּאמַר הַמַּחֲנֶה שֶׁל הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ד' קוֹרֵא? לֹא נַכְחִישׁ אֶת הַחוּשׁ, לֹא נֹאמַר שֶׁכְּבָר כָּל הַזֶּרֶם שֶׁל מֵי הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפַרְנוּ מַיִם צְלוּלִים הֵם גַּם כָּעֵת. אֲבָל בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא יַקְשִׁיב יִשְׂרָאֵל לְקוֹל מְיָאֲשָׁיו•, לְקוֹל מְהִירֵי הַלֵּב, הַבָּאִים כָּעֵת לְהַחֲלִישׁ יָדַיִם רָפוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁחוֹבַת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא לְחַזְּקָן. אִם הַזֶּרֶם הַתְּחִיָּתִי וְהַמֶּרֶץ שֶׁל הָעֲבוֹדָה הַבִּנְיָנִית אֲשֶׁר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עֲדַיִן לֹא כֻּלָּם מַרְאֶה טָהוֹר לָהֶם – מַה הִיא הַתְּשׁוּבָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהָשִׁיב עַל הַשְּׁאֵלָה הַמָּרָה הַזֹּאת? רַק אַחַת הִיא אִמְרָתֵנוּ עָלֶיהָ: הִתְחַזְּקוּ הַכּוֹרִים, הוֹסִיפוּ לְהַעֲמִיק.
כָּל הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע ד' בְּלִבּוֹ, כָּל אֲשֶׁר לֹא קָרַב עֲדַיִן אֶל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל בִּנְיַן הָאָרֶץ וּתְחִיַּת הָאֻמָּה וְרֵאשִׁית מִצְעֲדֵי גְּאֻלָּתָהּ, יָרוּץ כְּגִבּוֹר אֹרַח, וְיָבוֹא אֵלֵינוּ לַעֲמֹד כָּל אֶחָד בְּמִקְצוֹעוֹ וְכִשְׁרוֹנוֹ בְּשׁוּרַת הָעוֹבְדִים. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר כְּבָר הִתְחִילוּ בָּעֲבוֹדָה וִידֵיהֶם רָפוּ* מִפְּנֵי הַמִּכְשׁוֹלִים הָרַבִּים אֲשֶׁר פָּגַשְׁנוּ, אַל יִרְפּוּ יְדֵיהֶם, נַחְפֹּר אֶת בְּאֵרֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, עֹז לָנוּ בֵּאלֹקִים* סֶלָה, וְצוּר יִשְׂרָאֵל עֶזְרוֹ וְיִשְׁעוֹ עִמָּנוּ הוּא.
וְאִם מֵי הַבְּאֵר אֲשֶׁר הִתְחִילוּ לִהְיוֹת מְפַכִּים רֶפֶשׁ וָטִיט הִנָּם מַזְרִימִים, לֹא נִפְרֹשׁ בִּשְׁבִיל זֶה מֵהָעֲבוֹדָה, כִּי אִם בְּיֶתֶר חַיִל וְיֶתֶר אֹמֶץ נַעֲמִיק לַחְפֹּר אֶת בְּאֵר תְּחִיָּתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וּבַת קוֹל עֲתִידָה לִהְיוֹת מְפוֹצֶצֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים וְאוֹמֶרֶת: כָּל מִי שֶׁפָּעַל עִם אֵל יָבוֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ. נוֹסִיף לְהַעֲמִיק אֶת בְּאֵר הַתְּחִיָּה בְּרוּחַ וּבְחֹמֶר.
נֵרֵד* עַד הַתְּהוֹם הָעֲמֻקָּה שֶׁל הַמַּחְשָׁבָה הַתְּחִיָּתִית אֲשֶׁר נִשְׁטְפָה עַל יְדֵי זֶרֶם שֶׁל מַחְשָׁבוֹת שִׁטְחִיּוֹת, שֶׁאֵינָן אוֹמְרוֹת אֶת מְגַמָּתָהּ הָעֲמֻקָּה־הַתְּהוֹמִית, נַאְדִּיר אֶת הַמִּפְעָלִים, נַעֲסֹק בְּמֶרֶץ מָלֵא חַיִּים, בִּגְבוּרַת נְשָׁמָה, בַּהֲקָמַת הַשּׁוֹמְמוֹת, בְּהַרְחָבַת הַגְּבוּלִים, בְּבִנְיַן הֶעָרִים וְהַכְּפָרִים, וְיַחַד עִם זֶה נִתְאַמֵּץ לְהַרְבּוֹת אוֹר הַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ חַיֵּינוּ לְהַגְדִּילָהּ וּלְהַאְדִּירָהּ, וְאָז רוּחֵנוּ הַנֶּאֱמָן וְהַמְקֻדָּשׁ הַנּוֹבֵעַ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל, בְּכָל הַדְרַת קְדֻשַּׁת תִּפְאַרְתּוֹ, יִגָּלֶה וְיֵרָאֶה עַל שִׁדְרוֹת הַמִּפְעָל* כֻּלּוֹ, וְהַתְּנוּעָה הַלְּאֻמִּית כֻּלָּהּ תֵּצֵא עַל יָדֵינוּ מִידֵי עֳבִי־הַטִּיט שֶׁל הַמַּעֲטָפָה הַחִלּוֹנִית שֶׁלָּהּ*, וְתִתְעַטֵּר בַּעֲטֶרֶת הוֹד קֹדֶשׁ אֲשֶׁר רַעַם גְּבוּרָה לָהּ, וּפְאֵר קֹדֶשׁ לָהּ, וְיִפְעַת* נִשְׁמַת הַצְּבִי* וְהַתִּפְאֶרֶת שֶׁל אוֹר יִשְׂרָאֵל וּקְדוֹשׁוֹ יָאִיר עָלֶיהָ, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּלְעֵינֵי כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ לְחֵן וּלְכָבוֹד וּלְרוֹמְמוּת קֶרֶן יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלַת קָדְשׁוֹ סֶלָה. וּבְאֵר יִשְׂרָאֵל תְּפַכֶּה אֶת מֵימֶיהָ הַחַיִּים וְהַזַּכִּים, "וּמַעְיָן מִבֵּית ד' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח), בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן. חיזוק בתורה ובחומר
(מאמרי הראיה א, להוסיף אומץ)
___________________________________

הַבְּאֵר – כעת הרב מבאר את הנמשל. הַנְּשַׁמָּה – השוממה. בָּרֵי הַלֵּב – זכי הלב. לֹא נְכַחֵד – לא נעלם. צֶמַח צְדָקָה – התפתחות, צמיחה בחסד ה'. כָּרוֹזָא וכו' – כרוז של המתייאשים קורא בכוח. ידֵיהֶם רָפוּ – עבודתם נחלשה. עֹז לָנוּ בֵּאלֹקִים – יש לנו ביטחון בה'. נֵרֵד וכו' – נעמיק להבין את עומק עניין תחיית האומה. עומק זה עדיין לא ניגלה בגלל הרבה הסברות שטחיות שהסבירו את התחיה אבל לא חשפו את עומקה. שִׁדְרוֹת הַמִּפְעָל – כל חלקי פעולות ובנייני התחיה. הַמַּעֲטָפָה הַחִלּוֹנִית שֶׁלָּהּ – הסברים להבנתה ומגמתה של התחיה בכיוון חילוני, גשמי, מנותק מן הקודש. יִפְעַת – זרמת. הַצְּבִי – צורה יפה.


ביאורים
בפסקה זו עוסק הרב בצורה ממוקדת בנמשל של משל הכורים בו עסקנו בלימוד היום הקודם. במוקד הביאור עוסק הרב בהתמודדות המרכזית שהעסיקה את מרבית גדולי ישראל בעת התחייה – כיצד יש להתייחס למים העכורים שמתפרצים יחד עם זרמי התחייה? כיצד יש להתייחס לחילוניות, לכפירה, לעזיבת מורשת אבותינו? כל אלה היו ועודן שאלות קשות וכבדות שמהן נגזרו גם טיב היחסים עם החלוצים החקלאים ויתר מיישבי הארץ, בעוד אלה התרחקו מאד מכל סממן דתי יהודי. קולות המתנגדים אפוא הם קולות אלה הטוענים כי 'לא אל הנער הזה התפללנו', מים דלוחים אלו מעידים שתקוותנו התבדתה. וכנגד אלה קורא הרב בקול גדול להוסיף אומץ, להתחזק ולגייס את כל הכוחות להמשיך להעמיק את באר התחייה. דווקא ניצני הגאולה הנגלים מעידים כאלף עדים שאין זהו תהליך קיקיוני שבין רגע היה ובן רגע חלף. התחייה החלה כבר לפלס דרכה ולנו לא נותר אלא לנקות ולזכך את מימיה. באמונתו של הרב בתהליך התחייה הוא מבקש ודורש מאיתנו להמשיך לחפור, להמשיך להעמיק את הבאר עד אשר יצאו מתוכה מים חיים. דגש חשוב אותו מאיר הרב הוא היחס הנכון למים עכורים אלה: משני קצות הקשת עומדות סיעות המתייאשות מהתהליך – מצד אחד, עומדת הסיעה שפורשת מראש בראותה שאין מים יוצאים והעבודה קשה. ומן הצד השני הסיעה שפורשת בראותה את המים העכורים. הרב בתווך מבקש להעמיד נקודת מבט שמצד אחד איננה מתעלמת מעכירות המים – אין הרב טוען שאלה הם המים הכי טובים ומתוקים. אין כאן עיניים העיוורות לזוהמה שקיימת במים, אך מאידך, הרב לא רואה בטיט וברפש חזות הכול. הרב מאמין שמתחת לערמות החול והעיסוק בעניינים ארציים גשמיים, עומדת לה הנשמה הפנימית של עם ישראל ומבקשת לצאת אל הפועל. החפירה לעומק היא – אם כן, הבנה מעמיקה יותר במגמות הפנימיות אליהן צועדת תחיית ישראל בעת הזאת. כנגזרת של העמקה זו חובה להרבות תורה, להרבות לימוד והפצה של תורה מאירה המיישרת את המבט על תהליך.

הרחבות
•מתוך החושך יגלה אור
בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא יַקְשִׁיב יִשְׂרָאֵל לְקוֹל מְיָאֲשָׁיו. על הפסוק "דומה דודי לצבי" אומר המדרש: "מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה... כך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהן" [שיר השירים רבה ב כב]. הקשיים הנוצרים במהלך הגאולה אינם 'תקלה טכנית', אלא הם חלק מהסדר שנקבע מלכתחילה , בו לעתים הגואל 'נכסה'. "ברור הדבר, שלפי הערך של הכיסוי הזה – גדול יהיה האור אשר יגלה, בצאת החלק של תכנית הגאולה, המונח תחת ערימות החושך הגדול הזה, לחירות מתוך מאסרו" [מאמרי הראיה עמ' 360]. וכך כותב גם הרב צבי יהודה : "יש להבין את כל הסיבוכים וכל גלגולי המאורעות המופיעים על ידי מסבב הסיבות. מתוך הירידה למצרים מגיעים ליציאת מצרים, מתוך 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם' [בראשית טו, יג] מגיעים ל'אחרי כן יצאו ברכש גדול' [פס' יד]. מתוך החושך הגדול מופיע האור הגדול. מתוך העבדות הנוראה מופיעה החירות הגדולה, החירות העליונה של תורה" [שיחות הרצי"ה, בראשית עמ' 348].

שאלות לדיון
האם יש כיום "תנועה לאומית"? אם כן, את מי היא כוללת?
מה התחדש לך במשנת הרב קוק לאחר הלימוד בחוברת?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il