כאשר שמע מלך כוזר את סיפור מעלותיה של א"י, כמה השתוקקו האבות להיות בארץ, כמה רצו גדולי ישראל בדורות הראשונים לבוא לא"י, כמו רבי זירא שהלך לא"י ובדרכו הגיע לנהר ולא מצא כלי שיט לעבור בו והוא לא רצה להמתין וקפץ לתוך הנהר ועבר ברגליו על אף הסכנה שהייתה במעשה זה. ראה אותו נכרי מין אחד, התפלא על הפזיזות הזו. אמר לו רבי זירא: מקום שמשה ואהרון לא זכו להיכנס אליו, מי אומר שאני אזכה, מי אומר שאני אזכה להיכנס לא"י? על כן איני יכול להתמהמה ולו במעט, שמא יתהווה עיכוב שימנע ממני להיכנס לארץ.

כאשר שמע כל זאת מלך כוזר, אמר אל החבר: אם כן, הלא אתה עובר על מצוות התורה אם אינך עולה, ואם אינך עושה את א"י למקום חייך ולמקום מותך. בתפילתך אתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו". אתה אומר שאתה מאמין שהשכינה תשוב לשכון בארץ ואתה לא עולה. אפילו לו הייתה לארץ רק המעלה ששרתה בה שכינה במשך 900 שנה בזמן ביהמ"ק הראשון והשני. מעלה זו בלבד דיה שאדם משתוקק לעלות לארץ. אם כן מדוע אתה החבר גר בחו"ל ואינך עולה לארץ? שאל מלך כוזר. והמשיך: איך אפשר לא לעלות לארץ שאתה אומר שהיא נקראת "שער השמים" ואפילו הגויים חושבים שהנשמות עוברות דרך א"י בדרכן לשמים, כך חושבים הנוצרים. גם המוסלמים מאמינים כי הארץ הזאת היא מקום ממנו הועלו הנביאים לשמים, וכל בני-אדם מכוונים בתפילה אל המקום הזה, ולכולם הוא מקום עליה לרגל. אם כן מדוע אתה וכל בני ישראל לא עולים היום? האם אין זו צביעות להתפלל ולכרוע ולהשתחוות לנוכח ארץ ישראל ולא לעלות אליה? כך שאל מלך כוזר את החבר.

והחבר השיב: אכן, אכן הצדק איתך. אכן מצאת מקום חרפתי, מה נאמר ומה נדבר. בגלל חולשה זו, בגלל ההתרשלות שלנו שלא עלינו לא"י בזמן ביהמ"ק השני, לא התקיים היעוד הגדול שיעד הקב"ה לבית השני כדברי הנביא: "רוני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'". אילו עלו הייתה השכינה שורה בתוכם כבימי בית ראשון. אילו נענו לקריאה ושבו לארץ בנפש חסדה. אך לא כך היה, רק מקצתם עלו, ואילו רובם והחשובים שבהם נשארו בבבל. התרגלו לגלות ולשעבוד ולא רצו להיפרד מבתיהם ועסקיהם. ובגלל זאת לא נתקיימו היעודים שיעד ה' לבית השני בשלמות. וההבטחות האלוקיות נתקיימו רק במידה מצומצמת לפי מיעוט התעוררותם. אילו היינו מוכנים להתקרב אל ה' אלוקי אבותינו בלב שלם, כי אז היה ה' יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן, מה שאנו אומרים בתפילותינו: "השתחוו להר קדשו השתחוו להדום רגליו" ו"המחזיר שכינתו לציון" וכדומה, אינו כי אם כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר ללא כוונת הלב.

אתה צודק מלך כוזר, ההשארות של ישראל בחו"ל זו חולשה, זהו חסרון, זו חרפה שצריך להסירה.