בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

כבוד התורה

מכתב מעורך הספר 'מכתבי תורה' של הרבי מגור * מי היה רבו של הרב חרל"פ, ומדוע השמיט זאת כותב הספר על האדמו"ר 'בית ישראל'?

undefined

הרב אליעזר מלמד

אב תשס"ד
5 דק' קריאה
חזרה מדברי ביקורת על ספר 'מכתבי תורה'
במאמרי על יחסו של הרבי מגור למרן הרב קוק, הבאתי את דברי ביקורתו של מחבר הספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', שיצא כנגד מדפיסי ספר 'מכתבי תורה' של הרבי, על שהשמיטו ממכתבו את המשפט בו הוא מציין שרוב רבני ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אינו צריך להתיירא מהחולקים עליו, ואע"פ כן בצדקותו הוא חולק להם כבוד.

בעקבות זאת קבלתי מכתב מהרב צבי יצחק אברמוביץ שליט"א, רבה של חצור הגלילית ורב קריית חסידי גור שם, בו ציין כי הוא ערך את 'מכתבי תורה', וכי מגמת הספר היא להביא את דברי התורה שבמכתבי הרבי, ולא את שאר ענייני הציבור. ועל כן לא היתה שום כוונה להמעיט את דמותו של הרב קוק ח"ו.

להפך, הרב אברמוביץ עצמו פרסם לראשונה (במהדורת תשנ"ז מכתב מט) את מכתבו של הרבי לאחיו הרב מפאבניץ, משנת תרפ"ז (את המכתב קיבל מבנו של הרב מפאבניץ). במכתב זה רואים שוב את יחס הכבוד של הרבי לרב קוק, שהחליט לנהוג על פי דעתו ולטעום מכוס היין של ברית המילה מייד אחרי סיום הברכה, לפני הבקשה. וזה לשונו: "בלומדי אתמול בטור אורח חיים סוף סימן קפ"ט, מפורש דלא כמו שנהגתי ואכלתי וא"ע (ואוכל עוד) כמו שראיתי אצל רא"י קוק". היינו, אע"פ שלפי הטור יש לשתות בסוף הבקשה, ימשיך לנהוג כפי שראה אצל הרב קוק, מפני שקיבל את סברתו (גם הרב ישעיה הדרי העיר עיני למכתב זה).

וכן שם במכתב נ', הביא את מכתב הרבי שסיפר שהרב קוק אמר לו שנכון לברך 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה, "ועוד סניפים עשה הרב רבי אברהם קוק בקבלת פנים לחברו שיכולים לברך שהחיינו, וגם ביאתי למקום הזה (לא"י)". וסיפר שם הרבי שנתן חלק מהמעשר ראשון לבעל הבית שהיה לוי, וחלק אחר לרב קוק שהיה כהן (כפי דעת רבים מהפוסקים שאפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן).

ועל כן הנני חוזר בי באופן מוחלט מהטענה שהובאה כנגד הספר 'מכתבי תורה'.

ביקורת על כותבי תולדות אדמו"רי גור
עוד כתבתי באותו מאמר, שקשה לסמוך על חלק מכותבי תולדות אדמו"רי גור, מפני שמסיבות שונות העלימו דברים רבים מתולדות ומדברי האדמו"רים. גם כנגד דבריי אלו הגיעו דברי ביקורת, אבל מהם איני חוזר, ואביא דוגמא אחת מרבים.

רבי אהרן סורסקי בספרו הרחב 'פאר ישראל' ח"א על האדמו"ר בעל 'בית ישראל', בנו וממשיכו של ה'אמרי אמת', כתב בעמוד שיז "שבראשית ימי הנהגתו נהג הרבי להסתגר שעות שלמות בכל יום ששי ללמוד סתרי תורה ביחידות עם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. שיעורם המשותף התקיים בסוד, במעונו הפרטי של הגרי"מ בשכונת שערי חסד".

היינו מצפים שיתאר את החרל"פ כתלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל סורסקי המשיך וכתב: "הגרי"מ חרל"פ קיבל את תורת הקבלה מפי רבו, הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל מירושלים". ואמנם נכון שבצעירותו היה הרב חרל"פ תלמיד של אותו גאון וצדיק, אולם לאחר שהכיר את הרב קוק הפך לתלמידו המובהק, וביטל עצמו לגמרי כלפיו, וראה בו את גדול הדורות האחרונים.

ושם בעמוד ער-רעא מסופר שבעת התלבטותו של ה'בית ישראל' האם לקבל על עצמו את האדמו"רות לאחר פטירת אביו, שלח לו הרב חרל"פ פתקה כדי לרמוז לו שעליו לקבל את האדמו"רות. ואף כאן הרחיב בהערה שהרב חרל"פ היה תלמידו של הרב שפירא זצ"ל, והעלים את העובדה כי הרב חרל"פ היה תלמידו המובהק של מרן הרב זצ"ל. יש לציין כי באותם הימים שהיה הרבי מגור לומד עם הרב חרל"פ, שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ונחשב לממשיכו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל.

כל תפישת עולמו של הרב חרל"פ בהלכה ובאגדה, ובעיקר בכל הנוגע לסתרי תורה, היתה בנויה על התורה ששמע ממרן הרב קוק, ולכן אין ספק שרבים מהדברים שאמר הרב חרל"פ בעת לימודו עם הרבי מגור היו מדברי מורו ורבו מרן הרב קוק. אבל את כל זאת העלים סורסקי. וחבל, כי לקחים רבים היינו יכולים ללמוד מתולדותיהם של אותם גדולים וצדיקים אילו היו נכתבים בדייקנות.

הרבי מגור מעודד לעלות לארץ
בשיעור"גור בארץ הזאת" כתבתי אודות האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי, בעל ה'אמרי אמת', שהיה אוהב הארץ, ועודד את חסידיו לעלות אליה, ובזכות כך, למרות שהשואה בפולניה היתה הקשה ביותר, משארית הפליטה של חסידי גור שעלו לארץ לפני השואה נותרה חסידות גור החסידות הגדולה.

בעקבות זאת הגיעו תגובות חריפות, שאיך יתכן?! הרי ידוע כי האדמו"רים התנגדו לעלות לארץ, ורבים ששמעו בקולם נרצחו. והיה מכתב שאף צירף צילום מספר שיוצא כנגד הרבי מגור עצמו. אולם בדיוק כנגד תעמולה כוללנית ושקרית זו היו דבריי מכוונים. ואכן כן, הרבי מגור עודד לעלות לארץ. היו תקופות שעודד יותר והיו תקופות שעודד פחות. ותמיד לא עמד בדרכו של מי שרצה לעלות. ואף כשהיה חשש שהעלייה לארץ תגרום לירידה רוחנית, לא מנע מהצעירים שרצו לעלות. על אחד מאותם צעירים שמעתי.

הברכה מה'אמרי אמת' וה'בית ישראל'
חיים שמחה גולדברג היה נחשב לפחות דתי שבין אחיו. אחד מאחיו היה עילוי מופלג שעוד בנעוריו נסמך לרבנות. לפעמים כשהיה מספר על עצמו, היה ר' חיים שמחה מציין כי היה נחשב ה'שייגץ' של המשפחה. רק במצווה אחת היה טוב מאחיו - יישוב הארץ. הוא רצה בכל מאודו לעלות לארץ וליישבה.
בהיותו בן 18 נכנס להכשרה לעלייה מטעם 'אגודת ישראל', שם למד לעבוד בחקלאות. ('אגודת ישראל' של פולין, שהיתה תחת השפעתו של הרבי מגור, עודדה במידה מסוימת עלייה לארץ, שלא כמו רוב מנהיגי 'אגודת ישראל' בגרמניה שהתנגדו).

לאחר ההכשרה קיבל סרטיפיקט מטעם 'אגודת ישראל'. ביודעו שהוריו יתנגדו לעלייתו, הערים עליהם והלך תחילה ל'אמרי אמת' לבקש ברכה. ה'אמרי אמת' אמר לו: "סע לחיים ולשלום. תזכור מאיפה באתה, ותאחז עצמך תמיד בין אנ"ש" (אנשי שלומנו - חסידים יראי שמים).

כדי שלא לבזבז את הסרטיפיקט היקר על רווק יחיד, רשמו שהוא נשוי כביכול לבחורה אחת, חסידה שרמר שמה. כך עלו שניהם ארצה. כיוון שכבר הכירו, לאחר כמה גלגולים החליטו לבסוף להתחתן. בשנים הראשונות עבד בבניין, סבלות וסלילת כבישים. הקשיים בארץ היו עצומים. פרעות הערבים הטילו מורא על בני משפחתו, שהפצירו בו לחזור לפולניה, אך הוא דבק בארץ הקדושה וקיבל את יסוריה באהבה. במשך הזמן התבסס והתעשר. גם התקדם מבחינה תורנית, ונתקשר לאדמו"ר ה'בית ישראל'.

לימים הקים שטיבל חסידי בתל אביב. כשראה שמגיעים לשטיבל צעירים שאינם מכירים את ההברה החסידית, הנהיג שיתפללו בהברה ספרדית. כשקמו נגדו כמה מחבריו, שהיאך הוא מעיז לעשות כן בשטיבל חסידי, הלך ל'בית ישראל' לשאול על כך, וקיבל הסכמה שטוב עשה, כדי לקרב את הצעירים לתפילה.

גם ברך אותו ה'בית ישראל' שיוכל לאכול ללא חשש כשרות אצל כל צאצאיו. ואכן עד יומו האחרון, יכול היה לאכול אצל כולם.

זכות ארץ ישראל
את ילדיו חינך בדרכה של הציונות הדתית, והם כיום מעמודי התווך של החברה בישראל, עוסקים בתורה וחינוך, מסחר ואקדמיה, רפואה ומשפט. רבים מהם מתגוררים ביישובי יש"ע. מנהל בית הספר באלון מורה, הרב שלומי בדש, נשוי לנכדתו. אחת מבנותיו, דבורה ברלינר, תתמנה בקרוב לשופטת בבית המשפט העליון. בנה, אסף, תלמיד חכם צעיר.

בכל ערב יום הכיפורים היו מתאספים אצלו כל ילדיו, נכדיו וניניו, כדי להתברך בברכת הבנים. והיה חוזר ואומר להם תמיד ברגש ובכי: "אתם יודעים ילדים, אני לא הייתי הצדיק במשפחתי, להפך, הייתי ה'שייגץ' של המשפחה... אבל אני כמעט היחיד שניצלתי משם. ולא בזכותי ניצלתי, זכותה של ארץ ישראל הקדושה היא שעמדה לי, היא שהצילה אותי ואת אמא שלכם..." ולא היה יכול לסיים את דבריו, כי הדמעות חנקו את גרונו וזלגו על לחייו. אח"כ היה מברך בבכי את ברכת הבנים, וכל הנאספים היו בוכים עמו.

לפיכך כתבתי את דברי בצדק, שכן מי שמעלים עיניו מעובדות אלו, כל דבריו צריכים בדיקה.

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il