בחג הסוכות ישנה שמחה יתירה המתמקדת בעיקר סביב ניסוך המים, כפי שנאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה פרק ה משנה א). לעומת זאת, יומו האחרון של חג סוכות הינו יום תפילה בו מרבים בתחנונים, ויש בו המשך ליום הכיפורים כמובא במטה משה (תלמיד המהרש"ל, סי' תתקנז): "אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני יחיד אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזהו הושענא רבה", ובזוהר (צו לא, ב) נאמר: "ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא וגבורין מתערין ומסתיימי בהאי יומא". ומכאן המנהג לאחל זה לזה בברכת "פתקא טבא".
לכאורה ההנהגה של שמחה יתירה אינה עולה בקנה אחד עם חרדת יום הדין, והתמיהה גדילה עוד יותר על פי מה שנראה במקורות ששורש הדין בהושענא רבה ושורש שמחת בית השואבה אחד מהם.
והנה אם נתור במקורות, ניווכח שמקור יום הדין של הושענא רבה אינו רק במדרש ובזוהר אלא לכאורה זהו פשט המשנה במסכת ראש השנה (פרק א משנה ב), שכן נאמר במשנה: "...בחג נידונים על המים". הר"ן (בדפי הרי"ף; על המשנה שם) שואל מניין ידעו חז"ל שבחג נידונים על המים ומשיב שלמדו זאת מכך שנצטווינו על ניסוך המים בחג הסוכות. אם כן, בכל מהלך חג הסוכות אנו נידונים על המים וחיתום הדין הינו ביום האחרון של סוכות, בהושענא רבה. ורואים מדברי המשנה והר"ן שהדין עצמו גורם למצוות ניסוך המים שלוותה בשמחה גדולה.
יתירה מזו, המשנה קוראת לכל חג בשמו ולגבי חג סוכות מתנסחת "בחג", ומבארים התוס' יום טוב שם שבסוכות הייתה שמחה יתירה משום שמחת בית השואבה, ולכן השמחה שייכת אליו באופן מיוחד, ולכן המאפיין המיוחד של החג כפי שאנו אומרים בתפילה הוא "זמן שמחתנו". ומבאר את המילה "חג" על פי הרד"ק האומר שחג הינו מלשון ריקוד במחול שמסתובבים וחגים במעגל.
ויש לתמוה, אם זהו יום דין לכאורה יש להתנהג בכל סוכות כמו בימי עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים בהם איננו אומרים הלל, כתשובת הקב"ה למלאכים "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה?!" (ר"ה דף לב), אם כן תמוה ולשמחה מה זו עושה?!
לפני שנתייחס לשאלה זו, נעמוד על משמעות וחשיבות התפילה על הגשמים.
הנה מצאנו שהכהן הגדול, האדם המקודש ביותר בישראל, נכנס ביום הכיפורים המקודש מכל הימים לקודש הקודשים המקודש מכל המקומות, ושם נשא תפילה קצרה ולא האריך כדי לא להבעית את ישראל הממתינים בחוץ. ודאי מחשבה רבה הייתה סביב תפילה זו, מהי הבקשה החשובה מכל בה יש להתמקד בהזדמנות פז זו. והנה במוקד תפילתו אמר הכהן הגדול "שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר". כלומר, עיקר תפילתו הייתה על הגשמים, על הפרנסה.
כיום התפילה על הגשמים תופסת חשיבות זניחה יחסית בין בקשותינו ולכן מתקשים אנו להבין זאת, אך הסיבה לכך היא כמובן התמורות שחלו המהלך הזמן. היום עיקר הפרנסה של העם אינה מבוססת על חקלאות ועל גשמים, ומעבר לכך, זוכים אנו לשפע של ברכה כלכלית וכמעט ואין יודע רעב מהו. אך בעבר הגשמים היו שאלה של חיים ומוות. בגשם תלויים חיי הכלל וחיי הפרט, ולכן ודאי הייתה זו תפילה מהותית וחשובה.
הואיל והגשם כל כך מהותי והחיים תלויים בו, עולה השאלה מדוע יש יום דין מיוחד לגשמים, הרי לכאורה כבר נידונים אנו על חיינו בראש השנה. שאלה זו נשאלה כבר על ידי הר"ן על משנה זו, והוא משיב שבראש השנה הדין הוא על הפרט ואילו הנאמר במשנה שבפסח נידונים על התבואה, בשבועות על העצרת ובחג על המים זהו דין על הכלל.
הטורי אבן (על הגמרא שם) מתקשה בדברי הר"ן, כיצד ניתן לחלק בין הכלל לפרט, הלא אם כל הפרטים נידונו ונגזר מנת חלקם ממילא נקבע בכך כבר מה יהא מנת חלקו הכולל של הכלל. ומשיב שאולי נגזר על הפרט רק מה יהא אחוז חלקו מהכלל, ואם כן הכמות בפועל תלויה עדיין בדין הכלל. וכן משמע מפשט דברי הר"ן. יש ללמוד מדבריהם על גודל תלותו של הפרט בכלל, עד שאין לו כלל דין עצמאי אלא כל דינו הוא רק יחסו אל הכלל. על כל פנים, למדים אנו מהר"ן שהדין על הגשמים אינו דין עצמאי אלא דין מהותי הקשור לחיינו ויש בכך קשר לדין שבראש השנה, ודברים אלו מתאימים למובא בזוהר שהושענא רבה מהווה חיתום של הדין שהתחיל בראש השנה.
לאחר שעמדנו על גודל משמעות הגשמים מתעצמת תמיהתנו, כיצד בחרה התורה לבטא ימים אלו דווקא בשמחה המופיעה בשיאתה.
כדי לנסות לעמוד על התשובה נתבונן בדיוקו של הגר"א במשנה במסכת סוכה. המשנה אומרת (סוכה ב, ט) ביחס לירידת גשמים בחג הסוכות: "משל, למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו". ומדייק הגר"א (קול אליהו) שלא נאמר שהעבד בא לתת כוס מים לרבו ושפכו בפניו אלא בא למזוג כוס לרבו, ופירוש הדברים הוא, שהעבד בא למזוג מים לתוך היין של רבו, כפי שהיה נהוג בימים שיינה המשובח של ארץ ישראל היה חזק ונזקק למזיגת מים, אולם רבו שפך לו את המים ולא נתן לו למזוג את היין. היין מבטא את הדין והמים את החסד, ולכן שפיכת המים מבטאת את אי רצונו של האדון במיתוק הדין. כך לאחר ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים הקב"ה נתן לנו למתק את הדין על ידי מצוות הסוכה שהיא ביטוי לאהבתו וחסדו של הקב"ה עימנו. בשעה שיורדים גשמים הוראה היא משמים שאין הקב"ה מאפשר לנו למתק את הדין על ידי מצוות הסוכה.
אם כן, עבודתנו בחג היא להמשיך חסד. ולפי זה נוכל ליישב את תמיהתנו כיצד הדין והשמחה ילכו יחדו. דרך העבודה להמשיך חסד ואהבה היא דווקא על ידי שמחה וביטוי אהבתנו לקב"ה, וכך בניגוד לימי הדין בהם דרך העבודה היא ביראה ובתחנונים, בימי החג אנו דווקא מתעצמים בשמחה גדולה.