בית המדרש

  • מדורים
  • הרב אריה לוין
לחץ להקדשת שיעור זה

להתפלל עם ר' אריה לוין

'פניני הלכה' לימים נוראים * זיכרונות מתפילות הימים הנוראים במרכז הרב, שרוחם של הראי"ה קוק והרצי"ה שרתה עליהם * נוסח התפילה שהביא רבי אריה לוין מישיבת וולוז'ין * רוח מרכז הרב - כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם * מדוע תפילות הימים הנוראים עוסקות בעיקר בכלל ישראל ולא באדם הפרטי * העיסוק בכלל מעצים גם את הפרט, ובכלל מאתיים מנה * איך לכתוב הלכה באופן שחילוקי המנהגים בין העדות ייתפסו כקולות שונים בתוך תזמורת הרמונית

undefined

הרב אליעזר מלמד

5 דק' קריאה
זיכרונות
אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת מרכז הרב שבשכונת קריית משה בירושלים לתפילות הימים הנוראים. למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצר בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עליי. בין כותלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקריית משה הייתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ"ל, שהיה עובר לפני התיבה במוסף יום ראשון של ראש השנה ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף יום שני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר"מ הישיבה הרב מרדכי פרום זצ"ל, חתן של חתנו של מרן הרב קוק.
הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז'ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי"ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר' אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר' אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו הייתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.
במזרח, בצד הימני של החזן, ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי"ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עמו בהטעמה: "אחת, אחת ואחת" וכו'. בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו, שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך (בפרק י, יא) מוקדש לזכרו.
אני עוד זוכר את ר' שבתאי שמואלי ז"ל, מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה "המלך" וניגש לעלות לתפילת שחרית. אחר כך היה תוקע בשופר. לאחר מכן, כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט"א, שגם הוא היה הולך איתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם לימדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו" (ר"ה לג, א; רמ"א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר"מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש. בדרכנו חזור היינו הולכים דרך האוניברסיטה העברית, שבבריכת הנוי שלה היינו עושים תשליך.
לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה. וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש הרב שפירא שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום היה מרעיד ומעורר את הלבבות.
את תפילת 'כל נדרי' ובדרך כלל גם את תפילת נעילה היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ"ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עליי. לימים, לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת נעילה. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.
כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהייתה בישיבת מרכז הרב, נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו"ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אחר כך לשמוע בשנות לימודי בישיבה.
השתדלתי ליצוק לתוך הספר מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כותלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל.
כלל ישראל
בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה' אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים.
ויש שאף מעזים לטעון כנגד מרן הרב קוק זצ"ל שכביכול הדגיש מדי את היסוד הכללי. אולם האמת היא שהעניין הכללי הוא עיקר ייחודו וקדושתו של עם ישראל, וכל מי שישים לב למה שהוא אומר בתפילות ובסליחות יבחין בכך מיד. מרן הרב קוק החזיר עטרה ליושנה, וביאר בעמקות את משמעותה של קדושת כלל ישראל.
כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, ועלינו ללמוד תורה בישרות ולהבין שהיסוד לאמונה, לתשובה ולגאולה הוא בקדושת כלל ישראל. וזה עיקר עבודת הימים הנוראים, ששורשה בעבודת הכהן הגדול שהיה מכפר על כלל ישראל.
הפרט מתעצם מכך
ואל לו ליחיד לחשוש מלהתעלות למדרגת הכלל, מפני שרק בתפיסה השטחית רעיון הכלל פוגע במעמדו של היחיד, אולם באמת רעיון הכלל מעצים ומרומם את הפרט, ונותן לכל נטיותיו משמעות מקודשת ונצחית. "בכלל מאתיים מנה" - העיסוק בכלל מכיל בתוכו גם את העיסוק בכל הפרטים, שכן הכלל מורכב מכל הפרטים. אולם העיסוק בפרט אינו מכיל בתוכו את הכלל.
זמן תשובת היחיד היא במשך כל השנה, ותשובת הימים הנוראים היא תשובת הכלל, שבימים אלו השנה מתחדשת, ואז הוא הזמן של כל ישראל לשוב ולזכור את האמונה ולהתעורר לדבקות בתורה ובמצוות. ומכיוון שמדובר בתשובת הכלל, יש בימים אלו גם שמחה רבה, והדבר בא לידי ביטוי במצווה לערוך סעודות חגיגיות בראש השנה ובערב יום הכיפורים וללבוש בגדים חגיגיים בראש השנה וביום הכיפורים.
הדגשת הכללים המשותפים
ישנם ספרי הלכה שמדגישים מאוד את כל חילוקי המנהגים בין העדות, והדבר יוצר מועקה רבה וגם קושי בזכירת הלימוד. כך למשל מלמדים את הילדים שהאשכנזים תוקעים בשופר בחודש אלול והספרדים אינם תוקעים. אבל הנכון הוא ללמוד את הכללים היסודיים המשותפים לכול, ומתוך כך ההלכה מתבארת היטב, וחילוקי המנהגים נדמים כקולות שונים בתזמורת הרמונית.
תקיעת השופר בחודש אלול
כך כתבתי על עניין התקיעה (בפרק ב, א):
אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אליי ההרה' (דברים י, א, לכפר על חטא העגל), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר' (תהלים מז, ו). ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).
וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואף על פי כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.
מנהג הסליחות
כך גם ראוי לבאר את יסוד מנהג הסליחות, שיסודו בתקופת הגאונים, ומגמתו לבקש על גאולת ישראל, כפי שעולה מתוך נוסח הסליחות (שם ב, ב ד). ומתוך כך להמשיך לחילוקי המנהגים. וכך כתבתי:
בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.
בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה. ומנהג אשכנז להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. וממילא מתברר שמנהג אשכנז להוסיף מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" במשך חודש אלול, וכן המנהג להוסיף בלימוד מוסר ותשובה, מכוון לאותה מגמה.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il