פרשת נח

מעלת הצדיק 1 *
צדיק יסוד עולם * מדרגת הצדיק * תיבת נח * שבת וראש חודש
צדיק יסוד עולם
השבת, פרשת נח, הייתה השבת הראשונה של הזמן. אנחנו עוד באווירה של ימי החגים המרוממים שעברנו, שהשיא שלהם היה בשמחת תורה. הישיבה התרוממה למעלות גבוהות מאוד, כנראה שזה פועל יוצא של הלימוד שהיה בכל השנה כולה ובמיוחד של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, וזה היה ניכר בשמחת תורה - בשמחה הגדולה של לומדי התורה בסיום התורה.
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט), נח הוא איש צדיק, במדרגה של צדיק. "תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו", רש"י מביא שתי דעות, האם דווקא בדורותיו הוא היה צדיק אבל אם הוא היה בדורו של אברהם הוא לא היה צדיק, או שקל וחומר, אם אפילו בדור רשעים הוא היה צדיק על אחת כמה וכמה בדור של צדיקים.
הזוהר אומר באופן שונה - כל הדורות נמשכים מנח, כל האנושות כולה נקראת בני נח. אחר כך חלק מהאנושות נקראים בני ישראל, בני אברהם, יצחק ויעקב - והשאר עדיין נקראים בני נח. "צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), צדיק הוא היסוד של העולם. נח איש צדיק, הוא היה הצדיק, שהוא יסוד העולם כולו. למה אומרים דווקא "צדיק יסוד עולם" ולא "חסיד יסוד עולם"? אלא שיש מידות שונות, חסידים הם אלה שעושים לפנים משורת הדין ולכאורה הם עדיפים על הצדיקים! יש גם גיבורים, כאלה שמתגברים על יצרם, זו מידה שונה ובדרך כלל מי שנוטה אל מידת החסד פחות נוטה אל מידת הגבורה, וכן להפך. יש גם חכמים, זה סוג אחר של אנשים. יש אנשים שהצד הבולט בהם הוא המידות, ויש כאלה שהחכמה היא הצד החזק. "חכם עדיף מנביא", כך חז"ל אמרו לנו (בבא בתרא יב, א), הנבואה היא פחותה ממדרגת החכמה. אם כן, אמרנו שיש חסידים, יש גיבורים, יש חכמים ונביאים - ויש צדיקים. לכל מידה יש הייחודיות שלה, מי שנוטה אל החסד זו מידה מאוד משובחת, אבל היא חד צדדית וכשהולכים אתה בקיצוניות זה לא טוב, אסור לרחם על אכזרים, אסור להיות ותרן יותר מידי גדול. ומידת הגבורה זו מידה שצריך להמתיק אותה, שלא תהיה תקיפה מדי, העולם לא יכול לעמוד במידת הדין בלבד, "ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, עמד ושיתף עמה את מידת הרחמים" (ראה בראשית רבה יב, טו).
צדיק הוא סיכום של כל המידות במובן מסוים, יותר בכוח מאשר בפועל. צדיק יסוד עולם זו מידה יסודית. היסוד הוא השורש, אי אפשר שיקום בניין ללא היסוד, אך היסוד עצמו הוא רק הבסיס ולא הבניין עצמו. היסוד הוא מעין כוחו של גרעין. בגרעין יש כל התכונות שממנו יגדלו אחר כך העץ, הפרחים, העלים והפירות - אך הגרעין עצמו הוא רק בכוח, אין לו ערך לכשעצמו. צדיק יסוד עולם הוא השורש של כל העולם כולו באופן פנימי וגרעיני, מבחינה מסוימת הוא נסתר - זה היה נח.

מדרגת הצדיק
אני רוצה לעמוד על מדרגת הצדיק, כפי שמדבר עליה הרב באורות הקודש, במוסר הקודש (עמוד מב). אומר הרב:
היכולת האלהית בחפצו קשורה,
כל מה שהקב"ה רוצה - הוא יכול. זוהי יכולת רק של הקב"ה, בני אדם יכולים לרצות הרבה דברים אבל לא תמיד הם יכולים להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. אולם הרצון הוא חופשי, אפשר לרצות הכול, אין גבול לרצון.
והיכולת האנושית נועדה היא לבא להמדה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם.
כלומר, המגמה של האדם היא להתקדם למידה האלוקית הזאת, ומה שהאדם ירצה הוא יוכל.
ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך (איוב כב, כח).
הפסוק אומר, צדיקים גוזרים והקב"ה מקיים. צדיקים יכולים להגיע למדרגה כזאת שמה שהם רוצים מתקיים. אולי לא הכול, אבל הרבה.
זוהי מדת הצדיקים, ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל באומר,
הקב"ה, יוצר הכול באמירה - הוא אמר ויהי. אם כן, זוהי מידתם של הצדיקים, לצדיקים יש היכולת שהרצונות שלהם יתקיימו. הכול תלוי ברמת הצדקות של האדם.
ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות,
בישראל כתוב: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא), בישראל יש לכל אחד היסוד של הצדיקות.
והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום,
כלומר, שאין אחד שאין בו משהו של צדיקות, והמשהו הזה הוא הנקודה העיקרית שבאדם. לכל אחד יש משהו של צדיקות, והמשהו הזה הוא יסוד עולם, משהו משל יסוד עולם. הכול תלוי כמובן במדרגת הצדיקות שלו.
והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא.
הלוז היא העצם שאחרי מיתתו של האדם, ואחרי שהגוף והעצמות כלות, היא היחידה שנשארת, וממנה אחר כך תהיה תחיית המתים (בראשית רבה כח, ג), היא הכוח הקבוע שנמצא בכל אדם מישראל. עצם הלוז מתפרנסת מסעודת מלווה מלכה, ואנשים שגרים בלוז צריכים במיוחד להקפיד על מלווה מלכה. על העיר לוז כתוב שזאת עיר שלא מתו בה אנשים, וכשהזקנים שבה כבר שבעו מהחיים ורצו לעבור לשלב הבא - יצאו אל מחוץ לעיר - ושם הם מתו. לוז זה מקום של חיים.
היסוד הוא הנקודה הפנימית הרוחנית שבאדם, יש עצם כזאת ויש רוח כזאת, נקודה בתוך האדם שהיא נקודת הצדיקות, הנקודה שבה יש לו חלק בקיומו של עולם, ולפי מדרגת הצדיקות הוא פועל יותר בעולם ומשפיע יותר. הרב אומר דבר מאוד מעניין - בכל אחד יש את המדרגה הזאת! אולי בשיעור מזערי אך היא קיימת. כמובן שעל האדם מוטל להגדיל את מדרגת הצדיקות שלו.
הרב ממשיך לדבר עוד על רעיון פנימי יותר, אם כי הוא גונז את הדברים בתוך הסבר כביכול פשוט. הוא אומר שהמידה הזאת של החייאת מתים, "שבאו אליה כל מנחילי תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים". כך אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה (י, ב), אפילו לקטן שבין תלמידי החכמים יש את הכוח להחיות מתים. במקום אחר אומרים חכמים על הפסוק: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), אילולי ההבדלה הזאת הייתם יכולים לפעול כביכול בדומה לריבונו של עולם, להחיות מתים. יש באדם את הפוטנציאל להגדיל את רצונו הטוב ולעשות את רצונו כרצון ה', זה היסוד של הצדיקות, הכוח היסודי של הפעולה בעולם נובע מתיקון כוח הרצון. כוח הרצון הוא השורש של הצדיקות, כשהאדם מגדיל את רצונו הטוב ומפתח אותו מאוד מאוד, בדבקות בריבונו של עולם, באהבת ה' גדולה, באהבת תורתו, עמו וארצו, באהבת ה' שמתפשטת על כל מה שקרוב לה', על כל מה שקדוש וטוב - הוא ממלא את תפקידו. רצון של דבקות בריבונו של עולם, זה השורש של הכול.
על הדברים האלה אנחנו חוזרים פעמיים ביום, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). התורה רוצה שכל יום אנחנו נתחזק באהבת ה', לא נישאר במדרגה של אתמול אלא נתקדם, לאהוב את ה', לחשוב על גדלותו של הקב"ה, על טובו ועל הנהגתו, להתמלא באהבה אל ריבונו של עולם. אדם אוהב את הטוב, את השלם, את כל מה שיפה בעולם - וריבונו של עולם הוא המקור של כל הטוב, של כל השפע וכל הגודל. הקב"ה לא נראה וקשה לקבל את מה שנעלם מאתנו, ובכל זאת אפשר לפתח כוח פנימי חבוי, שלמרות שהקב"ה נסתר, להבין שכל מה שאנחנו פוגשים זה הוא. כשכוח הרצון מתגדל, כוח הצדיקות מתעלה והאדם נעשה צדיק יסוד עולם, הצדיקות שלו משפיעה שהעולם יהיה טוב יותר. זוהי מדרגת הצדיקות.

תיבת נח
כמו שאמרתי, הצדיקות היא פנימית. הזוהר בפרשה שלנו אומר (דף סז, ב. בתרגום חופשי):
רבי אלעזר שאל את רבי שמעון אביו, למדנו שבשעה שהעולם התמלא בחובות בני אדם, אוי לו לצדיק שנמצא בעולם מפני שהוא נתפס בחובם תחילה.
ככה זה הסדר, שהצדיקים בדור נתפסים בחוב של הדור.
ואיך נח ניצל? אמר לו, מפני שהקב"ה רצה להוציא ממנו תולדות לעולם. ועוד, הדין לא יכול לשלוט עליו מפני שהוא מכוסה ונחבא בתיבה, ונעלם מהעין.
הרעיון של תיבת נח בעצם מסביר את רעיון הצדיק. בתיבת נח הייתה תמצית כל החי בעולם, נציג אחד מכל בעל חי, מהכול. כל בעלי החיים מכל הסוגים היו בתיבת נח. נח הוא כאילו תיבה, הוא צדיק והוא היסוד, כמו שאמרנו היסוד הוא כמו הגרעין, מצד אחד יש בו את כל התכונות של כל מה שיכול להתפתח ממנו, העץ שיצא ממנו על כל חלקיו - מצד שני כל התכונות נמצאות באופן טמון ונסתר. נח היה אישיות צדיקה אבל נסתרת וממילא מוגנת. מי שהוא נסתר ולא נראה - הוא גם לא פגיע כל כך.
כתוב "בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'" (צפניה ב, ג).
הנביא אומר שאם אתם תהיו ענווים, אם יהיה מצב של יום חרון אף ה' - אתם תהיו נסתרים ולא ירגישו בכם. העניו הוא נסתר ולא נראה, הוא מכוסה.
רמז לקדושי עליון, לדעת סוד האותיות והיפוכן. "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה", אותיות תיבה הם אותיות הבית בהיפוך.
תיבה זה בית שניהם נסתרים. רצינו לעמוד על המידה הזאת, מידת הצדיקות. כמו שאמרתי, מידת החסד ומידת הגבורה הן מידות יחודיות, הן מדגישות צד אחד, והצדיק אוסף את כל המידות, את כל הכוחות, והן נמצאות בו בצורה יותר פנימית ונסתרת. הצדיק הוא זה שנעשה היסוד של העולם. בכל אחד יש כוח הצדיקות הזאת, במובן מסוים, ועניינו להגדיל את הנקודה הזאת ולהעצים אותה.

שבת וראש חודש
אנחנו עוברים לעניין הבא, שבת ראש חודש. ראשית כל, כשיש שבת וראש חודש צריכים לדעת ששתי הקדושות הן לא שכנות, אלא מתמזגות ביחד. זאת אומרת שכשאנחנו מתפללים מוסף של שבת או של ראש חודש, ואנחנו אומרים את קרבנות השבת או ראש החודש - חלה קדושת ראש חודש על קרבנות שבת, וכשאנחנו אומרים את קרבנות ראש חודש חלה עליהם גם קדושת שבת.
הגמרא במסכת זבחים בדף צא דנה בשאלה מה קודם, תדיר או מקודש. מצד אחד יש לנו כלל שכל המקודש מחברו קודם לחברו, ומצד שני תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, מה קורה כששני הכללים האלו מתנגשים, מה קודם? הגמרא מציעה ללמוד מקרבן שבת, שבשבת קודם מקריבים את התמיד ורק אחר כך את קרבן מוסף שבת, זאת אומרת שתדיר קודם למקודש! הגמרא דוחה את הסברה הזו, משום שקדושת השבת מועילה גם לתמידים של שבת, ולא רק למוספים, וכשאתה מקריב את קרבן התמיד בשבת יש בו גם קדושת השבת. הגמרא ממשיכה ומנסה להוכיח ממוספי שבת ומוספי ראש חודש, מה מקדימים למה? נפקא מינה גם בתפילה, האם במוסף קודם מזכירים את קרבנות ראש חודש או את של שבת. מצד אחד, בקרבן מוסף של ראש חודש יש יותר מעלה מאשר בשבת מפני שמוסף של ראש חודש מכפר ואילו מוספי שבת לא מכפרים, ולכן מוסף של ראש חודש קדוש יותר - ובכל זאת הכלל הוא שאת מוסף שבת מקריבים קודם, מוכח שתדיר קודם למקודש! משיבה הגמרא שוב את אותה התשובה ואומרת שגם כשמקריבים את קרבן מוסף שבת בראש חודש - קדושת ראש החודש חלה גם על מוסף השבת. ודאי שזה כך, עכשיו שבת וממילא על כל מה שאתה עושה חלה גם קדושת השבת. בסופו של דבר הגמרא לא מכריעה, נשארה בספק, וגם הרמב"ם פוסק שאין הכרעה.
לכל אחד יש המעלה שלו, בתדיר המעלה היא הקביעות והיסודיות. אם זה תמידי סימן שזה הכרחי ובסיסי, בלעדיו אי אפשר והוא מקיים את המציאות, דבר שמופיע רק מפעם לפעם לא הכרחי. מצד שני, דבר קדוש דווקא בגלל שהוא מיוחד כל כך הוא לא יכול להופיע בתדירות.

---