בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה
מחלוקת הרמב"ם והתוספות

שניים אוחזין בטלית

פתיחה למסכת בבא מציעא. הרמב"ם והתוספות חולקים האם השבועה של שניים אוחזין בטלית היא שבועה עצמית או שהיא תקנה דרבנן מחשש לרמאי, והנפקא מינא בניהם.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ד' חשוון התשע"ה
13 דק' קריאה 50 דק' צפיה
בסייעתא דשמיא
שנים אוחזים בטלית
חלוקה מתורת ספק או ודאי?
פתיחה קצרה למסכת בבא מציעא
כדרכנו בשיעור הראשון על המסכת, אנחנו פותחים בדברים רוחניים של מהות עניינה של המסכת כמו שמרן הרב זצ"ל היה רגיל לעשות. הרב באורות התשובה בפרק י"ג (סעיף ה) אומר:
דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחברו הכלולים אצלנו בלימוד "חשן משפט", בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית.
דרך מקורית של תשובה, ללמוד חושן משפט וסדר נזיקין, ולהתבונן בכל המשפטים שבין אדם לחברו. בקיאות, חריפות.
היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה
אדם יודע את ההלכות, מה מותר ומה אסור וכך הוא יודע לנהוג על פי הדין כפי שצריך.
בהערה שם מזכיר מורנו הרב צבי יהודה: "עיין לצדיק ר' יוסף זונדל סלאנט" בספר שלו. בספר של ר' יוסף זונדל מסלאנט שהיה רבו של ר' ישראל מסלאנט כתוב - "היה אומר, אי אפשר לו לאדם להיות ירא שמים אם לא למד כדבעי חושן משפט". צריך ללמוד כדבעי חושן משפט בשביל יראת שמים. והוא ממשיך: "וקשה להיזהר בדיני נזיקין ומשפטים אם חסרות הידיעות מתורת המידות והמוסר", זאת אומרת שצריך את שניהם - צריך ללמוד היטב חושן משפט וזה תנאי ביראת שמים, וצריך גם ידיעות בתורה המידות והמוסר.
אנחנו הולכים ולומדים את הסוגיות הללו, שנים אוחזין בטלית, ספק, אנשים מתווכחים והגמרא אומרת שהויכוח יכול לנבוע מכך שאדם מורה לעצמו היתרא, הוא חושב שאם זאת מציאה למה שהשני יקבל את זה ולא הוא, גם במקח וממכר יכול להיות הוראת היתר, ובאמת חלק גדול מהבעיות של האנשים הן שאנשים מורים היתרא, מחפשים תירוצים כדי לאפשר להם לזכות בממון שלא בטוח שהוא שלהם. הרבה פעמים אנשים באים ושואלים אותי שאלות אפורות בענייני ממונות, ואני אתן דוגמא: מי שעובדת כך וכך חודשים ויוצאת לחופשת לידה - לפי מספר החודשים שהיא עבדה לפני כן מגיע לה ביטוח לאומי. לפעמים היא עבדה קצת פחות חודשים אבל המעסיק מוכן להגיד שאת אותו הכסף היא הרוויחה ביותר חודשים וכך היא תזכה בביטוח לאומי, באים לשאול אותי האם זה מותר. מה אתם רוצים, לשים עלי את העברה הזאת? תגידו בעצמכם, זה מותר?! מותר לעקוף? לא, לא מותר. אני אומר שצריכים להחמיר בדיני ממונות לא פחות מאשר באיסורים ואולי גם יותר, להיות מהדרים. שאף אחד לא יחשוב שהוא ירוויח בגלל זה פחות כסף, הקב"ה כבר קבע את התקציב בראש השנה וכל אחד יקבל את מה שהקב"ה רוצה לתת לו, אם אדם ינקוט בדרך לא ישרה הכסף יאבד לו ולא ישאר לו. צריך אמונה מאוד גדולה שיש השגחה אלוקית, ובאופן מיוחד בני תורה צריכים להיות זכים ונקים בכל העניינים. בממונות, במידות של בין אדם לחברו, דרך ארץ וישרות יותר מהרגיל.
כשאנחנו לומדים את הסוגיות הללו לכאורה אנחנו עוסקים בבירור מה סוברת השיטה הזאת ומה סוברת השיטה ההיא, אבל בעצם מה שאנחנו מתכוונים לעשות הוא לבדוק מה באמת התורה אומרת בשאלה של מי הממון, האם הממון של הראשון או של השני - כי מאוד חשוב להיות מדוייק בענייני ממונות, מזה אנחנו יכולים לדעת עד כמה התורה דורשת שאצל כל אחד יהיה את ממונו בדיוק ולא ממון אחר. במסכת כתובות בפרק שני (יח, ב) הגמרא דנה בדין עדים שהיו חתומים על השטר ואמרו אנוסים היינו, היא מביאה ברייתא שרבי מאיר אומר שאפילו אם הם טוענים שאיימו להרוג אותם אם הם לא יחתמו לא מאמינים להם כי אין אדם משים עצמו רשע. למה הם משימים את עצמם רשעים - הם אומרים שאיימו להרוג אותם? ברשב"א שם מביא בשם הרמב"ן שלרבי מאיר ממידת חסידות היה על העדים לההרג ולא לחתום, ואפילו אם הם אומרים שהם היו אנוסים לא מאמינים להם - לא יכול להיות דבר כזה! רבי מאיר לשיטתו שסובר שגם גזל נוסף על ג' עבירות החמורות, שאומרים בהם יהרג ואל יעבור. אדם יכול לגזול ולהציל את עצמו מסכנת נפשות - וזה אסור, ככה מובא גם בירושלמי. זאת לא ההלכה, אבל חשוב לדעת שיש אפילו הסתכלות כזאת שאסור לאדם להציל את נפשו על ידי ממונו של חברו, זו סוגיה במסכת בבא קמא (קיז, ב).
באמת, השולחן ערוך אומר (חושן משפט, שנט, ג): "כל הגוזל את חבירו, אפילו שוה פרוטה, כאילו נוטל נפשו." בסיום תפילות יום הכיפורים אנחנו אומרים: "למען נחדל מעושק ידינו", חומרה מיוחדת שצריכים להזכיר בתפילת נעילה של יום הכיפורים. אומר הרב (אורות התשובה ח, יד):
העונות הם מעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון כדי שתתעלה החכמה כראוי. ביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחברו, וראש לכל מהגזל
גזל זה לא רק שאדם פורץ חלון, נכנס לבית אחר וגוזל - כל ממון שאדם לוקח שלא כהלכה מהשני זה גזל. יש גם גזל של זמן, גם גזל שהוא לא ממש גזל אלא אביזרייהו, אנשים יוצאים מחנות עם עגלה שבה הם שמים את כל המוצרים, הולכים איתה עד הבית ומשאירים אותה שם, גם זה משהו מגזל, צריכים להיות זהירים. זאת הקדמה, ועכשיו ניכנס לסוגיה הראשונה.

שיטת תוס' - החלוקה מתורת ודאי
ודאי כבר עסקתם בסוגיה הזאת, והדברים יהיו סיכום ואולי גם קצת חידוש. המשנה אומרת (ב, א):
שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו
צריכים כמובן להתבונן מה האחיזה שלהם עושה, זה מצב מאוד חריג שבאים לבית הדין שנים שאוחזים יחד בטלית וכל אחד אומר שהוא מצא אותה, אבל זה מקרה שיכול להיות. כנראה שהיה מקרה כזה והמשנה דנה מה הדין במקרה הזה: האם אנחנו אומרים שזה של שניהם כי כל מה שתחת יד האדם שלו, אדם הוא לא גזלן וגם האחר לא יתן לו לתפוס דבר אם הוא לא היה שייך לו. אם כן, אם אדם מחזיק חפץ חזקה שזה שלו, ואפילו אם מביאים עדים שפעם החפץ היה של מישהו אחר - נאמן המחזיק לומר שקנה כי הוא מוחזק. האם גם כאן נאמר שכל אחד הוא ודאי הבעלים של מה שהוא מחזיק ואין כאן ספק, שניהם מוחזקים, שניהם אוחזים בשווה ולכן זה של שניהם? כך אומר התוספות (ד"ה ויחלוקו), בשנים אוחזים בטלית החלוקה היא בתורת ודאי , כששניהם תופסים אנן סהדי זה של שניהם:
דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו
כך הדין כששנים אוחזים בטלית, וגם במקרה של מנה שלישי שהגמרא השוותה לדין שנים אוחזים שניהם מוגדרים בתור מוחזקים כי הנפקד מחזיק בשביל שניהם. אם כן, מה הסיבה שבמנה שלישי בכל זאת הם לא חולקים? כי שם החלוקה לא יכולה להיות אמת, המנה השלישי בודאי שייך או לראשון או לשני אך לא לשניהם. אם כן, רק במקום שהחפץ יכול להיות של שניהם ושניהם אוחזים ברור לנו שזה באמת של שניהם. אם הם לא אוחזים לא אומרים יחלוקו, אז הדין הוא כל דאלים גבר ואם מישהו אחר אוחז בזה הדין הוא יהיה מונח עד שיבוא אליהו. זאת שיטת התוספות שהחלוקה היא בתורת ודאי, על פי הדין זה של שניהם כי החלוקה יכולה להיות אמת והאחיזה שלהם אומרת שכנראה זה באמת של שניהם. אם כן, למה נשבעים בכלל? הגמרא עצמה כבר מתייחסת לכך ואומרת (ה ע"ב):
וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא
זאת אומרת, זו לא שבועה בשביל החלוקה אלא כדי שסתם אדם לא יבוא לתפוס בגד של חבר שלו על מנת לחלוק. אנחנו לא חושדים ששנים שכבר מחזיקים בבגד הם גנבים, אנחנו מניחים שהבגד באמת של שניהם, החלוקה היא בתורה ודאי ולא צריך את השבועה בשביל החלוקה . זאת שיטת התוס'.

שיטת רש"י - החלוקה מתורת ספק
מדברי רש"י בדף ב ע"ב (ד"ה בשבועה פלגי ליה) יוצא, וכך נראה גם מפשט לשון הגמרא - שהחלוקה היא לא מתורת ודאי, שנים אוחזים לא עושה לנו ודאות שזה של שניהם אלא רק ספק, צריך את השבועה כדי לברר שהטלית באמת של שניהם ואם הם לא ירצו להישבע יתברר לנו שזה באמת לא של שניהם. בתוס' פירשנו שכמו שאדם אחד שמחזיק חפץ זה שלו, ככה כששנים אוחזים זה שייך לשניהם - אך ניתן להסביר באופן אחר, שכל אחד מפריע לחזקה של השני וממילא יש כאן ספק של מי החפץ. כך לפי פירושו של רש"י הגמרא מסבירה את חכמים החולקים על סומכוס: חכמים אומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה וכששניהם תופסים כל אחד מוציא קצת מחברו, כשמוציא מחברו ממש צריך ראיה מוחלטת בשני עדים וכשמוציאים קצת מספיקה גם ראיה קצת, שהיא שבועה. לכן חכמים אמרו כאן שמכיוון שיש לנו ספק וכל אחד בא להוציא קצת מהשני, כל אחד ישבע ועל ידי השבועה הוא יקבל את החלק שלו. לשונו של רש"י:
כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס,
זאת אומרת שזה לא לגמרי בידו,
דהאי תפיס בכולה והאי תפיס בכולה לא קים להו לרבנן להוציא ממון מחזקתו בכדי, כדאמרינן התם: לרבנן דבעי ראיה הצריכום שבועה.
אי אפשר להוציא ממון סתם, בעלמא רבנן אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה ולכן כאן הצריכו כל אחד מהם שבועה כי גם השני מחזיק. זאת אומרת שיש כאן ספק כי כל אחד קצת מוציא מחברו ועל ידי השבועה הוא יכול להוציא, השבועה נצרכת לצורך החלוקה ובלי השבועה אי אפשר לחלק . יוצא אם כן שהחלוקה היא תקנת חכמים ולא מצד הדין, תקנת חכמים שעל ידי השבועה מחלקים.

שנים אדוקים בטלית
כדי להבין את הדברים יותר נביא נפקא מינה מהגמרא בדף ז (ע"א). הגמרא שם דנה בשנים שאדוקים בטלית - הם ממש מחזיקים את הטלית ולא רק אוחזים בה, בשונה משנים אוחזים בטלית שהגמרא בהמשך שם מבארת שכל אחד תופס בצורה שווה ממש בקצוות. במקרה ששנים אדוקים בטלית ואחד מחזיק יותר מהשני, אחד מחזיק שליש והשני תופס רק רבע, הגמרא אומרת שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת. כל מה שאדם מחזיק בתוך ידו זה ודאי שלו, לכן כל אחד מקבל את מה שיש בתוך ידו ואת השאר הם חולקים בשווה. רבי אבהו אמר שם שאת החלוקה הזאת הם צריכים לעשות בשבועה, ותוס' שם אומרים (ד"ה מחוי):
נראה דלא גרסינן והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס
הייתה גירסה שרק את השאר חולקים בשבועה אך כל אחד את מה שתחת ידו מקבל בלא שבועה ותוס' אומר שהגירסה הזאת לא נכונה. מכיוון שתקנת השבועה היא כדי שאנשים לא יתקפו טלית של חבריהם, הטעם הזה שייך גם במה שתחת ידו ולכן גם על זה צריך להישבע. תוס' לשיטתו מסביר שהשבועה היא גם על מה שהוא תפוס, מה שודאי שלו כי רק הוא תפוס על זה. זאת אומרת שלפי תוס', אם כל אחד תופס את כל החצי ואין בכלל משהו שהוא לא תחת ידם - לכאורה כל אחד מחזיק את שלו ואין שום סיבה להישבע, אך לפי תוס' גם במקרה הזה מכיוון שבאים שנים אדוקים הם ישבעו על זה, שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף את טליתו של חברו, כי גם במקרה כזה שייכת תקנת החכמים של שבועה.
הרמב"ם אומר (הלכות טוען ונטען ט, ט) שנשבע רק על השאר ולא על מה שכל אחד תפוס, כנראה חלוק על תוס' וסובר כמו רש"י שהשבועה נצרכת לצורך החלוקה. מה שכל אחד תפוס הוא יקבל בין כה וכה, והשבועה היא על השאר - שניהם אוחזים וכל אחד מוציא קצת, ומכיוון שכל אחד מוציא הוא צריך להישבע כדי לחלק, כמו שאמר רש"י. זוהי שיטתו של הרמב"ם.

שיטת הרמב"ם
לשונו של הרמב"ם:
היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין
הרמב"ם מדגיש - אחרי שהם ישבעו הם יקבלו, השבועה היא לא תקנה כדי שאדם לא ילך לתפוס אלא קודם הם ישבעו ואחר כך כל אחד יקבל את החצי שלו כי השבועה היא צורך החלוקה , החלוקה היא מספק ואנחנו צריכים את השבועה על מנת שיהיה אפשר לחלק, כדי לברר שהחלוקה נכונה 1 .
הרמב"ם אומר (שם, ז):
שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים
המילים האלו של הרמב"ם עוררו דיון במפרשים - מה הרמב"ם התכוון כשהוא כותב 'יושבין בצד ערמה של חיטים', שנים שיושבים בצד ערמה של חיטים מוגדרים כאוחזים? ההגהות מיימוניות מפרש שהם באמת לא אוחזים והרמב"ם סובר כמו הריב"א שלאו דווקא אוחזים. כלומר, כל הדין של שנים אוחזין בטלית זה לאו דווקא אוחזים - כל שנים שמתווכחים על דבר וכל אחד אומר שזה שלו, הדין הוא שכל אחד ישבע שאין לו בזה פחות מחצי ויקבל חצי . הסיבה לכך היא שהשבועה היא תקנת חכמים, יש לנו ספק כי יש פה דבר ששנים מתווכחים עליו, אנחנו לא יודעים מה לעשות וחכמים תיקנו שכשאנחנו מסופקים כל אחד ישבע וכך נחלק בניהם. למה לא אומרים כל דאלים גבר? תוס' בבבא בתרא (לד ע"ב ד"ה ההוא ארבא) אומר שבמקום שיש רמאי אומרים כל דאלים גבר ובמקום שאין רמאי אומרים יחלוקו, כאן אנחנו לא רואים את הרמאי, כל אחד חושב שהוא בא קודם וזכה בערמת החיטים, אמנם אף אחד לא תפוס אבל יש כאן ספק בין שניהם - ולכן אומר הרמב"ם שזה כמו שנים אוחזים בטלית, ישבעו ויחלקו.
כפי שהבאתי, הרמב"ם אומר שרק החלוקה של מה שהם לא ממש מחזיקים בשבועה, אמנם אפשר לגלגל שבועה גם על החלק שהם אדוקים בו אבל עיקר השבועה הוא על השאר כי השבועה היא צורך החלוקה. לא חולקים מכח ודאי, אם כך באמת לא צריך שהם יהיו מוחזקים ובכל מקום שיש ספק כי שני אנשים מתווכחים על חפץ אחד - ישבעו ונחלק. במקום שאחד מהם רמאי באמת אין את התקנה כי זאת תקנת חכמים והם לא תיקנו במקום שיש רמאי. אני רוצה להמשיך בקו הזה וזאת גם שיטת רש"י בסוף דף ב ע"א (ד"ה במקח וממכר), שאם שנים אוחזים בטלית וכל אחד אומר 'אני ארגתיה' שזה ודאי לא יכול להיות - יכול להיות שהטלית שייכת לשניהם אבל לא יכול להיות ששניהם ארגו אותה, במקום שיש שקרן לא חולקים. למה? כי רש"י הולך בשיטת הרמב"ם, החלוקה היא תקנת חכמים וחולקים בתורת ספק ומכיוון שכך חכמים לא קבעו לחלק במקום שיש ודאי רמאי, במקום הזה חכמים כאילו מסתלקים - או באופן של כל דאלים גבר אם אף אחד לא מוחזק או באופן של יהא מונח אם הם מוחזקים.
תוס' חולק על השיטה הזאת ובדף ב ע"ב (ד"ה אי תנא) הוא כותב שגם במקרה שכל אחד אומר 'אני ארגתיה' יחלוקו, תוס' לשיטתו שחולקים במקום שהחלוקה יכולה להיות אמת. אנחנו בכלל לא מסתכלים על הטענות שלהם אלא על המציאות, במציאות שניהם מחזיקים ולכן הם יחלקו. הם צריכים להישבע כדי שלא יהיה כל אחד תוקף טליתו של חברו ואם יש רמאי בטח שהם צריכים להישבע כדי שהרמאי יפרוש. אם כן, ראינו נפקא מינה במקום שיש רמאי ובמקום שלא אוחזים: במקום שיש רמאי והחלוקה יכולה להיות אמת לשיטת תוס' יחלוקו ולרמב"ם ורש"י לא חולקים, ובמקום שהם לא אוחזים לרמב"ם ולרש"י חולקים ולתוס' לא.

שנים אדוקים בשטר
אני רוצה להביא נפקא מינה נוספת: שנים אדוקים בשטר, הלווה אומר שהוא שילם, קיבל את השטר והמלווה חטף לו אותו מהיד והמלווה טוען שהלווה חטף את השטר ובכלל לא שילם, הדין הוא שאם השטר מקויים או שהמלווה יכול לקיים את השטר חולקים בשבועה כי יש לנו ספק. אם נלך למכור את השטר הזה הוא לא שווה את המחיר שכתוב בו, עד שגובים אותו בפועל וכו' ולכן שטר ימכר בשמונים או חמישים אחוז מהערך שכתוב בו ולא במחיר המלא. כשאומרים 'יחלוקו' - איך מחלקים? הלווה אומר שהוא שילם את הכל והמלווה אומר שהוא לא שילם כלום, ולכן לכאורה היינו אומרים שעל הלווה לשלם חצי מסכום ההלוואה. בא תוס' ואומר שחולקים בשווי של השטר, אם כתוב בו מאה ואפשר למכור אותו בחמישים - הלווה צריך לשלם עשרים וחמש, והרמב"ם (הלכות מלווה, פרק יד הלכה יד) אומר שהחלוקה היא במלווה - אם ההלוואה הייתה מאה הלווה צריך לשלם חמישים. נקודת המחלוקת גם כאן היא ביסוד שאמרנו: כששנים אדוקים בשטר יכול להיות שזה של שניהם כי הלווה שילם חצי, כך אומר כבר התוס' אצלנו (ד"ה ויחלוקו), חולקים כי הם אדוקים בשטר והשטר שווה חמישים, הם לא אדוקים במלווה אלא בשטר עצמו. לכן הם חולקים במה שהם מחזיקים בו, בשטר עצמו, וזאת שיטת התוס' שמבאר שסיבת החלוקה היא מפני שהם אוחזים. אבל אם נגיד שהחלוקה היא תקנת חכמים - הספק הוא האם הלווה שילם או לא שילם, ומכיוון שזה הספק שישלם חצי מהמלווה, וכך סובר הרמב"ם.
אם כן, השאלה איך יחלוקו כששנים אדוקים בשטר תלויה בשאלה האם שנים אוחזים בטלית חולקים מדינא, או מתקנת חכמים.

גזל אחד משנים
בשולחן ערוך (חו"מ, שסה, ב) כתב:
אמר לשנים: גזלתי את אחד מכם ואיני יודע איזהו, אינו נותן אלא מנה, והם חולקים ביניהם
כלשון הרמב"ם בהלכות גזילה (פרק ד, הלכה י).
הש"ך (סק"ג) אומר שמשמע שמדינא חולקים ולא אומרים יהא מונח דליכא למימר דחולקים כשיסכימו שניהם, והקצות שם (סק"א) מביא את דברי הש"ך ואומר שאמנם לדעת רש"י בפ"ק דמציעא שבזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה הדין הוא שיהיה מונח משום שאחד מהם רמאי, ואם כן כאן כשאין רמאי חולקים. אבל לשיטת תוס' והרא"ש שגם ביש רמאי אם החלוקה יכולה להיות אמת חולקים ואם אין החלוקה יכולה להיות אמת אפילו אין רמאי הדין הוא שיהא מונח, כי אין דין חלוקה אלא כאשר החלוקה יכולה להיות אמת. הקצות מוכיח את דבריו מהרא"ש (סימן א) שמביא את הגמרא לרבנן דרבי יוסי בדף ג (ע"א) האומרים שההבדל בין משנתנו למנה שלישי שבמשנתנו יכול להיות של שניהם ובמנה שלישי לא יכול להיות של שניהם ולכן יהא מונח, הגמרא לא הזכירה לרבנן את הטעם שבמנה שלישי יש רמאי כמו שאמרה לרבי יוסי ומכך משמע שאפילו יש רמאי לרבנן חולקים כשהחלוקה יכולה להיות אמת. אילו לרבנן הטעם היה כשאין רמאי חולקין ואפילו החלוקה לא יכולה להיות אמת, א"כ הייתה הגמרא צריכה להגיד את הטעם הזה, כמו שאמרה לרבי יוסי. אם כן מוכח שלרא"ש ולתוס' אמרינן יחלוקו רק כאשר החלוקה יכולה להיות אמת בין יש רמאי ובין אין רמאי. אם כן אומר הקצות בגזל משנים שאינו יודע ממי גזל וגם הם לא יודעים הדין הוא שאם אחד מתנגד לחלוקה יהא מונח ואם מתרצים בניהם לחלוק יחלקו, ואת ההלכה בשו"ע יש לפרש לתוס' בנתרצו לחלוק.
לעומת הקצות כאן, בסימן קלח (סק"א) הקצות אומר:
התומים מקשה להרא"ש שאמר שאם ידוע היה מקודם הדבר לאחד קודם שנודע מחלוקתם כמו במנה שלישי הדין הוא שיהיה מונח. לפי זה, בזה אומר אני קניתי וזה אומר אני קניתי, המקח נמצא בידי המוכר ואינו זוכר למי נתרצה לאחד נתרצה ולאחר לא נתרצה, מדוע הדין הוא שיחלוקו וכך נפסק להלכה בש"ע סי' רכ"ב סע' א' והרי ידוע קודם מחלוקתם שהדבר היה לאחד. אכן שיטת הרמב"ם היא שגם כאשר החלוקה לא יכולה להיות אמת אם אין רמאי יחלוקו בשבועה, אך לרא"ש קשה וכן לתוס' שאומר שרק כשהחלוקה יכולה להיות אמת יחלוקו. הקצות מתרץ לפי הש"ך שהוזכר לעיל שאם אין רמאי גם כשהחלוקה לא יכולה להיות אמת יחלוקו. אך זה בניגוד לדברי הקצות הנ"ל בסימן שס"ה. וקשה לתוס' ולהרא"ש, ונראה לתרץ על פי לשון הטור בסימן רכ"ב שלא כתב ממש כהרמב"ם שנתרצה המוכר לאחר ולא לאחר אלא שאינו זוכר למי נתרצה - אלא כתב באופן סתמי וניתן לפרש שלמוכר לא אכפת מי קונה, האם הראשון, השני או שניהם. כלומר, אפשר לפרש גם בזה שהחלוקה יכולה להיות אמת.
אחר כך ראיתי בדברי הרא"ש בתחילת המסכת שהוא אומר שגם במקח החלוקה יכולה להיות אמת, ונמצא שקושית התומים מעיקרא ליתא.
נראה לי, שלתוס' והרא"ש מוכרחים לפרש שגם באין רמאי לא יחלוקו אם החלוקה לא יכולה להיות אמת, כי הגמרא עושה צריכותא למה צריך גם 'זה אומר אני מצאתיה' וגם 'זה אומר כולה שלי', ומסבירה שהה"א היא שבמציאה מורה היתר מה שאין כן במקח, קמ"ל שגם במקח מורה היתר. אילו לתוס' כשאין רמאי יחלוקו - יכלה הגמרא לתרץ שיש כאן שדינים שונים שבזה אומר אני מצאתיה שהחלוקה יכולה להיות אמת, יחלוקו מצד הדין אפילו אם יש רמאי. ובמקח שהחלוקה לא יכולה להיות אמת כיוון שאין רמאי יחלוקו מתקנת חכמים. על כרחך, כיוון שהגמרא לא תירצה כך משמע שגם אם אין רמאי רק כשהחלוקה יכולה להיות אמת יחלוקו.
ואולי בהסברת סוגיה זו תלויה המחלוקת בין הרמב"ם לתוס', לפי הסברת הרמב"ם שמדובר במקח שהחלוקה לא יכולה להיות אמת ויחלוקו מזה למד הרמב"ם שהחלוקה היא מתקנת חכמים.




^ 1.אך לכאורה הגמרא עצמה אומרת כמו תוס', שהסיבה לשבועה היא רק כדי שלא יהיה כל אדם הולך ותוקף את טליתו של חברו וגם הרמב"ם עצמו הביא את הטעם הזה? אלא שהשאלה היא איך להסביר את המילים "שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף" - האם הכוונה היא על העתיד או על ההווה וניתן להסביר שהכוונה היא שעכשיו השבועה תועיל כדי שנדע האם אפשר לחלק, שכאן המצב הוא לא שאחד מהשנים תקף מהשני, ובשביל זה תיקנו שבועה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il