מבצע 'צוק איתן' המתמשך מחדד הנחת מוצא פשוטה - גם אם חלקנו מנסים להדחיק אותה - והיא התובנה שהמלחמה הנוכחית בעזה אינה סוף פסוק, אלא סיבוב נוסף במאבק בינינו ובין הפלשתינים. יש להכיר בעובדה שגם ילדינו ילבשו מדים, ומן הסתם גם נכדינו. מדינת ישראל תעמוד בשנים הקרובות בפני אתגרים קשים ומאבקים שיזקקו חוסן לאומי.
מדינת ישראל מצויה כיום במצב מורכב. מחד גיסא היא עשירה וחזקה יותר מאי פעם, ומאידך גיסא היא נתונה באובדן דרך מבחינה ערכית ולאומית. מגזרים רבים בחברה הישראלית אינם ערוכים להתמודד עם הקשיים הניצבים בפנינו. הציבור הדתי-לאומי, שהוא גדול כמותית הרבה יותר מכוחו הפוליטי, הוא הציבור היחיד שמסוגל להוביל מבחינה תרבותית את הנחישות במאבק הקיומי שאנו ניצבים מולו.
הציבור הדתי-לאומי מפורק כיום למגזרים ולתת-מגזרים, אך עדיין מצויים בו שני מכנים-משותפים עיקריים: הראשון הוא הרצון לחבר בין קודש וחול, בין תורה וחיים (באינסוף מינונים וזרמים שונים), והשני הוא הדגשת היסוד הלאומי כמרכיב בסיסי בעולמנו הרוחני. דא עקא, שהמכנה המשותף השני נמצא בתהליך כרסום מתמיד בשנים האחרונות. הסכמי אוסלו, ההתנתקות, תרבות אינדיבידואליסטית שמחלחלת מכל ערוץ אפשרי – כל אלה עשו, ועדיין עושים, שמות בחינוך הדתי-לאומי.
כל מי שמצוי בשדה החינוך יודע כי מרב הכוחות, השיעורים ותוכניות הלימודים מופנים כיום אל העיסוק בפרט. החל בפריחת סדנאות למודעות עצמית באולפנות ובישיבות, המשך בהצפה של ספרות ניו-אייג'ית דתית (פחות או יותר), וכלה בהדגשת שיטות רוחניות המעמידות את החוויה הפרטית במרכז עבודת ה'. שלא תהיה אי הבנה: לכל הזרמים הללו בוודאי שיש מקום. יתר על כן, ללא ספק הם גם ממלאים חסך שנוצר מעיסוק אינטנסיבי רב שנים (והכרחי בשעתו) בעיקר בנושאים לאומיים, מציאות שדחקה כוחות רבים בנפש אשר כעת תובעים את שלהם.
יחד עם זאת, יש להיזהר שלא לאבד פרופורציות. עוד מעט, כאשר ייאלצו טובי בחורינו לחסום פעם נוספת את מחבלי חיזבאללה, חמאס ודאע"ש – הם יזדקקו למזון רוחני מורכב יותר מאשר "עצות קטנות לחיים מאושרים" או צעקות "טאעטע". הם יצטרכו לאחוז בידם גם את 'אורות המלחמה'. אי אפשר לעסוק כל העת רק בחיטוט באני ועצמי ועצמי ואני, גם אם היינו תחת שמיים תכולים זו איננה תורה שלמה. מטרתה של תורת ישראל היא לחנך ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש", למשנה שתכיל את כל עוצמות החיים – הכלליות והפרטיות גם יחד.
על אחת וכמה במצבנו היום: בקרוב מאוד גם האני וגם העצמי עלולים למצוא את עצמם במלחמה למען אני ועצמי גדול יותר - עם ישראל. עם כל האהבה שאנו רוחשים לאמת שיש בשיטות הרוחניות השונות בעם ישראל, לא בכל אחת מהן נמצא תשובות לשאלה כיצד לנהל כלכלה תורנית-מודרנית או כיצד לעצב את רוח צה"ל. אנחנו לא נמצאים במזרח אירופה או בצפון אפריקה, אנחנו במלחמה קיומית בארץ ישראל.
לפני הכול ואחרי הכול, יש לזכור מה היא משנת-העל שלנו. משנת הציונות הדתית בכלל ומשנת הרב קוק בפרט מכילה בתוכה תמהיל מאוזן של כלל ופרט, קודש וחול, לאומיות ומימוש עצמי – ואותה יש להעמיד במרכז! הדרור ויינברגים, הרועי קליינים, האלירז פרצים וההדר גולדינים הבאים יצמחו מתוך בתי המדרש, שיחד עם הרגישות והעיסוק בנימי הנפש הפרטית, יזכרו תמיד שהבסיס הוא ספר 'אורות'.
מי שבקי במשנתו הענפה של הרב קוק יודע כי הטענה שמשנתו עוסקת רק בכלל ולא בפרט אינה נכונה. למען האמת, היחס המספרי בין הפסקאות שעוסקות בפרט ובין הפסקאות שעוסקות בכלל במשנתו של הרב קוק הוא 3:1 לטובת הראשונות.
יחד עם זאת, השם שיצא למשנת הרב קוק כמשנת-כלל יותר מאשר משנת-פרט אינו מקרי. זוהי תוצאת הדגשת היסוד הכללי במשנתו בידי תלמידיו הגדולים ובראשם הרב צבי יהודה. למיטב הבנתי, הסיבה שבגללה הם הדגישו את היסוד הלאומי הייתה מתוך זיהוי שהיה נכון בזמנם, וגם בדורנו לא פג תוקפו, שלצורך ניהול חיים ממלכתיים במדינת ישראל אנו זקוקים למשנה רוחנית כוללת ורחבה (למרות שכיום, כאמור, יש צורך להוסיף את קומת הפרט מתוך התביעות המתחדשות בתרבות).
ולמי ששכח - מגיע האביב הערבי ומזכיר זאת מחדש. זהו הזמן לחזק את הביצורים של התורה הלאומית, להעצים בכל הדרכים את בתי המדרש שיכולים להעניק חוסן לאומי לקראת האתגרים שמדינת ישראל ניצבת בפניהם כיום, וכאשר הללו יבואו – אנחנו נעמוד בהם וננצח בעזרת ה'.

הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר שדרות