בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אני לדודי ודודי לי

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ה
14 דק' קריאה
סלחתי כדבריך
משה רבנו עלה להר סיני שלוש פעמים, בכל פעם למשך ארבעים יום וארבעים לילה. בפעם הראשונה הוא עלה לקבל לוחות. עלייתו בפעם השנייה הייתה לבקש רחמים על ישראל אחרי הכעס הגדול של חטא העגל. משה מצליח להפר את הכעס של חטא העגל, אבל לא להחזיר את האהבה שהייתה. אלוקים שולח מלאך להנחותם בדרך (שמות כג כ). הוא כבר לא שורה בתוכם כמו בעבר.
משה לא מוכן לוותר על האהבה. הוא עולה שוב, בפעם השלישית, בראש חודש אלול. ואומר על כך רש"י (דברים ט יח): "ומנין שהפעם השלישית הייתה ברצון שלם? שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים', מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס". ביום כיפור נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו "סלחתי כדבריך".

תפילה להחזרת אהבת עולם
גם היום בימי אלול אנו מתפללים להחזיר את האהבה של אלוקים. אפשר ללמוד על כך מהרמז של האר"י ז"ל (שער הפסוקים על שיר השירים וכן בפרי עץ החיים ר"ה פ"א) שכותב כי חודש אלול נרמז בראשי התיבות "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", מילים שלקוחות משיר השירים (ו ג) והן תחינה של כנסת ישראל להחזיר את אהבת העולם עם דודה. עם הקב"ה.
אין מדובר כאן על רמז ופרפרת בלבד. מדובר כאן על מהות. כדברי האר"י ז"ל: "כי בחדש אלול הקב"ה מתרצה עם ישראל, ונעשה דוד להם לקרבם בתשובה, והוא קרוב לקוראיו בחדש זה". "ונהפך הקב"ה ידיד ואוהב אל האדם השב בתשובה" (עץ הדעת טוב פרשת כי תצא).

התרת נזיפות
חמש התרות
בתקופה הזאת אנחנו עושים התרת נדרים כמה וכמה פעמים. ההתרה המוכרת לכולם היא "כל נדרי" שנאמרת בערב יום כיפור, ונדבר בה בהמשך. בנוסף עושים התרת נדרים בסליחות שלפני יום כיפור, בערב ראש השנה, בערב ר"ח אלול, ויש עושים גם בי"ט אב שהוא ארבעים יום לפני יום הכיפורים.

תפילת הנזוף לא נשמעת
כתב "כף החיים" על ההתרות שעושים בערב ראש השנה ובי"ט אב, כי עושים אותן: "על פי מה שכתב בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ט ע"ב דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ישאר בנידויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפלתו" (תקפ"א ס"ק יב).
לכן עושים התרות נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה ויום הכיפורים כדי להפר את הנזיפות משמים, אם היינו נזופים חלילה. לכן אומרים בהתרות אלו: "בִּרְשׁוּת קֻדְשָׁא בּרִיךְ הוּא וּשְׁכִֽינְתֵּיהּ וּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה" (לא "בצירוף"). וגם בשאר ההתרות אומרים לשון זו. להפר נזיפות של מעלה, אם היו חלילה.

מלאכים עוצרים התפילה
אומר הזוהר (פרשת פקודי דף רמט): "וְאִלֵּין אַרְבָּעִים אִינּוּן דְּקַיְימִין וַאֲנְזִיפוּ וּמְנַדִּין לְכָל אִינּוּן דְּאַפִּיקוּ מִפּוּמַיְיהוּ מִלָּה דְּלָא אִצְטְרִיכָא, וּבָתַר דָּא אַפִּיקוּ מִפּוּמַיְיהוּ מִלָּה קַדִּישָׁא, מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, וּמְטָנְפֵי פּוּמַיְיהוּ בָּהּ. וְאִלֵּין קַיְימֵי, וּמְנַדִּין לוֹן, וְקַיְימֵי בְּהַאי נִדּוּיָיא אַרְבְּעִין יוֹמִין, דְּלָא אִשְׁתְּמַע צְלוֹתְהוֹן".
כלומר, בשמים יש ארבעים מלאכים שעומדים, נוזפים ומנדים כל מי שמוציא מילה שאסור להוציא מהפה (קללה או נבלות פה, לשון הרע, שקר וחנופה וכד'). וכשאותו אדם מוציא אחר כך מפיו דברי קדושה בתפילה או בדברי תורה – הם עוצרים את תורתו ותפילתו שלא תישמע בשמים, ומשאירים אותו בנידוי במשך ארבעים יום.

היזהרו בפלוני שהוא נזוף
ממשיך הזוהר ואומר: "וְכֵן לְכָל אִינּוּן דְּחָאבוּ אִינּוּן חוֹבִין, דְּבַעְיָין לְנַזְפָא, עֲשָׂרָה כָּרוֹזִין נַפְקֵי בְּכָל יוֹמָא, וּמַכְרְזֵי בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין, וּבְכָל אִינּוּן חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין, אִזְדְּהָרוּ בִּפְלַנְיָא דְּאִיהוּ נְזִיפָא. נְזִיפָא אִיהוּ עַל חוֹבָא פְּלוֹנִי דְּעֲבַד, עַד דְּתָב קַמֵּי מָארִיהּ, רַחֲמָנָא לִישֵׁזְבָן". כלומר, שכן הדין בכל מי שחב בחובה שצריך לקבל עליה נזיפה ונידוי, עשרה כרוזים בשמים יוצאים בכל יום ומכריזים עליו בכל הרקיעים ואצל כל המלאכים, הם מזהירים ואומרים: היזהרו בפלוני שהוא נזוף בגלל חוב פלוני שעשה. עד שישוב בתשובה לפני בוראו. רחמנא ליצלן.

יש תשובה על נזיפה
ומסיים הזוהר ואומר: "כַּד תָּב מֵהַהוּא חוֹבָא, מִתְכַּנְּפֵי אִלֵּין אַרְבְּעִין, וְשָׁרָאן לֵיהּ. וּכְדֵין אַכְרִיזוּ עָלֵיהּ, פְּלַנְיָא שָׁרָא נְזִיפָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה צְלוֹתָא עָאלַת". למזלנו יש חסד גדול בעולם שנקרא "תשובה". וכאשר אדם שב בתשובה, מתכנסים אותם ארבעים מלאכים ומתירים לו. בשעה זו מכריזים עליו כי הותר נידויו ומכאן ואילך תפילתו נשמעת.
ובאמת מי שמתבונן בנוסח התרת הנדרים, יראה שהוא כולל בתוכו התרה ל"חֲרָמוֹת, נִדּוּיִים, נזִיפוֹת". ולפחות בחלק מההתרות – עיקר הכוונה היא על נזיפות אלו. כי בחודש אלול אנחנו צריכים להחזיר את אהבת העולם ביננו לבין הקב"ה למקומה.

כפל זהירות אחרי ההתרה
ממשיך "כף החיים" שם וכותב כי אחרי התרת הנזיפות הללו צריך להיזהר כפל זהירות שלא להתחייב שוב בנזיפה: "ועל כן נוהגין לעשות התרה וליזהר מכאן ואילך בכל עניניו שלא יתחייב ח"ו נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ואין נשמעת תפלתו בראש השנה וביום הכפורים, והגם דבכל זמן צריך ליזהר מכל מקום בימים אלו הוא יותר קשה. וחסידי בית אל יכב"ץ אשר בעיר קדשינו ירושלים ת"ו נוהגין לעשות התרה בכל ערב שבת בכל השנה ומנהג יפה הוא" (כה"ח תקפ"א ס"ק יב. עיין קצור שו"ע קכח סע' טז).

נזיפה, נידוי וחרם
חכמינו אמרו: סתם נזיפה שבעה ימים. "תנו רבנן: אין נידוי פחות משלשים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר: שנאמר (במדבר יב) 'ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים'" (הרוצה להרחיב בזה, יראה בגמרא מועד קטן טז ע"א ובשו"ע יו"ד של"ד ונו"כ שם).
יש 24 דברים שבגללם אדם חייב נידוי (רמב"ם תלמוד תורה ו יד. שולחן ערוך יו"ד שלד כג). ואלו הם: המבזה תלמיד חכם. המזלזל בבית דין או בשלוחו. המזלזל בדברי תורה או בדברי סופרים. חכם ששמועתו רעה. הקורא לחברו עבד. המכשיל את העיוור. וכן המכה בנו גדול שמכשילו אע"פ שאינו עיוור. המחטיא את הרבים. המעכב רבים מלעשות מצווה. המביא את הרבים לידי חלול השם. מי שיש ברשותו דבר המזיק את הרבים כגון כלב רע או סולם רעוע. המוכר קרקע שלו לנכרי – מנדין אותו עד שיקבל עליו כל נזק שיבא מן הנכרי לשכניו היהודים וכו'. ואע"פ שסתם נידוי הוא לשלושים יום, אפשר להתיר לו במהלך הימים אם חזר בו מקלקולו.

ארץ ישראל – ארץ של הארת פנים
בארץ ישראל הנידויים והנזיפות והחרמות קלים יותר. כך כתב ב"שולחן ערוך" (יו"ד שלד א') כי בארץ ישראל מקֵלים בהלכה זו. נידוי של ארץ ישראל אינו שלושים אלא שבעה ימים. ונזיפה שבכל העולם היא שבעה ימים – בארץ ישראל היא רק יום אחד. וכל זאת כי בארץ ישראל אנחנו בהארה גדולה. "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה".

התרת שבועות
שבועת שקר – הפרת האהבה לאלוקים
בהתרת נדרים אנו מתירים גם נדרים וגם שבועות. למרות הדמיון, הם שונים. בנדר האדם אוסר על עצמו את החפץ. אדם אומר: האוכל הזה אסור עלי כמו חזיר. או כמו קרבן. בשבועה הוא אוסר על עצמו. "אני נשבע לא לאכול את האוכל הזה". ולכן מי שנודר לא לאכול היום או לצום מחר – טעה בלשונו. ואעפ"כ אם רוצה להתיר – עושים לו התרה, כיוון שהתכוון להישבע, ואסור להקל בכך שלא יתרגלו העם לנדור ולהישבע.
הדבר הזה חמור במיוחד בשבועות, שהתורה אמרה: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". שבועות פוגעות באהבה שביננו לבין הקב"ה. כך כתוב בגמרא (ירושלמי ברכות ט ע"א): "מאן דרחים מלכא – לא משתבע בשמיה ומשקר". מי שאוהב את המלך – לא נשבע בשמו ומשקר.

בשבועת שווא "לֹא יְנַקֶּה", באלול "וְנַקֵּה"
הגמרא )שבועות לט) מספרת כיצד מאיימים על העדים: "אוֹמְרִים לוֹ, הֱוֵי יוֹדֵע שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי, (שמות כ) 'לֹא תִשָּׁא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא'. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן, 'וְנַקֵּה'. וְכָאן נֶאֱמַר, 'לֹא יְנַקֶּה'. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ. וְכָאן - מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (קהלת ה) 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ', וְאֵין 'בְּשָׂרוֹ' אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה נח) 'וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם'. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן - מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ד) 'אָלֹה וְכַחֵשׁ'".
ובהמשך: "'כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ', וּכְתִיב, (הושע ד) 'עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ'. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת, תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, וְכָאן - נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ה) 'הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְגוֹ' וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאָל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ, וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו'. וכו' 'וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו', הָא לָמַדְתָּ, דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן".
לכן אנחנו עושים התרת נדרים יחד עם שבועות, כדי להתיר לאדם גם שבועות שרובצות עליו, אם יש.

התרת נדרים
יהיו לרצון אמרי פינו
התורה אומרת על מי שנודר נדר או נשבע שבועה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (דברים ל, ג). פשט הדברים ברור. בדרש ההלכתי כותב "כף החיים" כי בפסוק זה יש רמז לחודש אלול. "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל" סופי תיבות אלול (תקפ"א ס"ק י"ט). כי בימים אלו אנו מתפללים יותר, ומייחלים ומקווים שיהיו אמרי פינו לרצון. על כן אנו משתדלים בימים אלו ביתר שאת וביתר עוז לדקדק בדיבורנו של חול שלא יפריע לדיבור של קודש.

אם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" – "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"
הגמרא (כתובות עז) מספרת על רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שהיה מחבק חולים במחלות מידבקות ולומד אתם תורה. הוא לא חשש מהמחלות המידבקות, כי סמך על כוחה של התורה. בשעה שהגיע זמנו להיפטר מן העולם אמרו למלאך המוות: לך עשה רצונו.
הלך מלאך המוות ונראה לרבי יהושע בן לוי. אמר רבי יהושע למלאך: הראה לי את מקומי בגן עדן. הסכים מלאך המוות. ביקש רבי יהושע בן לוי את סכינו של מלאך המוות, שלא יפחיד אותו בדרך. ונתן לו. הראה מלאך המוות לרבי יהושע את מקומו, קפץ רבי יהושע וישב במקומו ונשבע שלא יעזוב את מקומו.
הביאו את דינו של רבי יהושע בן לוי לפני הקדוש ברוך הוא. "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי אִיתְּשַׁל אַשְּׁבוּעָתֵיהּ - נֶהְדַּר. אִי לָא - לָא נֶהְדַּר". אם פעם נשאל רבי יהושע על שבועתו ועשה התרת נדרים או שבועות בחייו, נעשה לו גם פה התרת שבועות ויצא ממקומו בגן עדן. אבל אם אף פעם לא חזר בו ממילתו – גם עכשיו לא נעשה לו התרת נדרים ושבועות. ויישאר בשבועתו חי בגן עדן.
היה אומר על זה מרן הרב זצ"ל, כי התקיים ברבי יהושע בן לוי הפירוש שאומר: אם אדם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" אם הוא לא מחלל את דיבורו, אומרים בשמים: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ולכן לא מפרים את שבועתו.
את הפירוש הזה אפשר לומר גם על הרב זצ"ל. כל מי שהכירו יודע שהיה נזהר בדיבורו מאוד לא להוציא מפיו שום דבר גוזמא או דבר שאינו אמת חלילה. והיה נזהר מאוד לא להוציא מפיו דבר רע על בן-אדם, או מילה שיש לה משמעות רחוקה של קללה. היה נזהר מאוד לשמור על פיו שלא יתחלל. ואולי משום כן התקיים בו "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". שהיו ברכותיו מתקיימות.

מהלכות "כל נדרי"

מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
יש כמה וכמה הלכות שקשורות להתרת נדרים ושבועות. חלק מהן סובבות סביב מנהג הגאונים לומר "כל נדרי" בתחילת תפילות יום הכיפורים (טור שו"ע או"ח תריט א'). ברוב המקומות נוהגים ב"כל נדרי" להתיר נדרים גם לשעבר. "מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם. וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם". ובסופם אומרים: "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".

מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
ה"בית יוסף" (או"ח תריט) הביא כמה קושית על נוסח "כל נדרי" מרבנו תם בתוס' (נדרים כג ע"ב). למסקנה פסק רבנו תם בגללם ש"כל נדרי" אינו התרת נדרים על מה שהיה בעבר, אלא רק קבלה על העתיד. מעין הכרזה של המתפללים שאיננו רוצים להתחייב בנדרים על העתיד.
על כן מגיה רבינו תם בנוסח "כל נדרי" ומוחק: "מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם". ואומר רק: "מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם". ויש עד היום נוסחי תפילה שנוהגים לומר "כל נדרי" כדעת רבנו תם. אם כי אנחנו אומרים נוסח "כל נדרי" גם על העבר וגם על העתיד.

זוכר לתנאו – נדרו קיים
הגמרא (נדרים כג ע"ב) אומרת: " הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור – יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר". מקשה הגמרא: אם הוא זוכר בשעת הנדר את ההכרזה בראש השנה ואעפ"כ נדר במהלך השנה, זאת אומרת שהוא ביטל במעשיו את ההכרזה שלו. ודבריו האחרונים קיימים. אלא "אמר אביי, תני: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר".
ב"שולחן ערוך" יורה דעה (ריא) נפסק בסתם כדעת אביי. "מי שהתנה ואמר: כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר – נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר; ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר, התנאי קיים והנדר בטל".

אינו זוכר לתנאו – נדרו קיים
בהמשך הביא ה"שולחן ערוך" דעה חולקת שאומרת כי "אין התנאי מועיל לבטל הנדר, אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי, ויש לחוש לדבריהם" (יו"ד רי"א. ועיין עוד בסימן ריד ס"ע א).
על כן מי שנדר נדר במשך השנה, לא יכול להסתמך על ההכרזה בשעת "כל נדרי" ולבטל את נדרו. כיוון שלא נזכר בהכרזה זו "תוך כדי דיבור לנדר". גם הרמ"א אומר כי לא סומכים על הכרזה זו לכתחילה. "ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול" (ריא א).

רבנו תם – מה בין התרת נדרים ל"כל נדרי"?
ארבע קושיות
הזכרנו לעיל כי לרבנו תם יש ארבע שאלות הלכתיות על "כל נדרי", ומהן אפשר ללמוד כמה הלכות חשובות בהלכות התרת נדרים שעושים בחודש אלול ובתשרי.

א. בכל התרת נדרים צריך פתח או חרטה. ב"כל נדרי" אין פתח או חרטה
רבנו תם מזכיר את הכלל הנוהג בכל התרת נדרים רגילה, שצריך הנודר לעמוד לפני בית-דין של שלושה ולהסביר שהוא מתחרט על כך שנדר את הנדר הזה. "מלכתחילה לא הייתי צריך לנדור אותו כלל". אבל לא שיגיד כי עכשיו הוא מתחרט על הנדר, אלא שכבר בזמן הנדר הוא כבר היה טעות. זו נקראת "חרטה".
אפשר גם שהנודר ימציא "פתח" להסביר למה הוא מבקש להתיר את נדרו. ומהו פתח? "כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שיבקש עליו התרה. אומרים לו: אילו ידעת שיפצירו בך כל כך ולא תוכל להשיב פניהם, היית נודר? והוא אומר: לא". פתח זה הוא דבר חדש שלא בא לעולם. כי בשעה שנדר את הנדר לא ידע שילחצו עליו להתיר אותו. וזו לא חרטה על הנדר מעיקרו. אם כי עכשיו הוא מתחרט על כך שבכלל נדר.
על סמך הלכה זו שואל רבנו תם ואומר: ב"כל נדרי" המבקשים אינם מביעים שום חרטה על הנדר שנדרו ולא פותחים שום פתח להסביר את סיבת הבקשה. אם אין כאן התרה. ולכן אומר רבנו תם ש"כל נדרי" אינו התרת נדרים על העבר אלא הכרזה על העתיד.

ב. יחיד מומחה או ג' הדיוטות מתירים נדרים. ב"כל נדרי" מתיר החזן לבדו
רבנו תם מזכיר את ההלכה המובאת גם ב"שולחן ערוך" על התרת נדרים. "כיצד יעשה, ילך אצל חכם מומחה" שלמד הלכות נדרים ומבין. "ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה" שאינם עמי ארצות אלא כאלה שאם מסבירים להם הם מבינים. "והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד". היום אין חכם מומחה שיכול להתיר נדר לבדו, ולכן תמיד צריך שלושה (יורה דעה - סימן רכח א).
אומר רבנו תם: בימינו עומד החזן וקורא "כל נדרי" לבדו. אם מדובר בהתרת נדרים רגילה, איך הוא מתיר נדרים לבדו? וכי בכל בית-כנסת עומד חזן שהוא תלמיד חכם גדול שמומחה ויכול להתיר לבדו? אלא ודאי שאין זאת התרת נדרים אלא הכרזה על העתיד. כמו שכתבנו לעיל.

ג. בכל התרת נדרים צריך לפרט את הנדר. ב"כל נדרי" לא מפרטים
רבנו תם מזכיר את ההלכה שנפסקה כרב פפא שאמר (גיטין דף לה ע"ב) כי המבקש התרה לנדר צריך לפרט הנדר לפחות בפני אחד משלושת הדיינים שמתירים לו. זאת על מנת שלא יבוא להתיר נדר שאין לו התרה או נדר מצווה שאיננו רוצים להתיר אותו. אומר רבינו תם. והלא ב"כל נדרי" אין הקהל מפרט את הנדרים. אלא ודאי שאין זאת התרת נדרים אלא רק הכרזה על העתיד. כמו שכתבנו לעיל.
ד. מי מתיר את נדריו של החזן?
עוד שואל רבנו תם על ההנחה שב"כל נדרי" אנחנו עושים התרת נדרים על העבר: מי מתיר לחזן את הנדרים שלו? הרי למדנו במשנה (נגעים פ"ב מ"ה): "כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו". אם ב"כל נדרי" היה מדובר בהתרת נדרים, החזן היה צריך לבקש אחרי "כל נדרי" שאחד או שלושה מהקהל יתירו לו את נדריו. ובפועל לא נהוג לעשות כן.
לכן אומר רבנו תם שאין "כל נדרי" נחשב כהתרת נדרים על הנדרים של שנה שעברה, אלא הכרזה על הנדרים של העתיד. כמו שכתבנו לעיל.

ה. יום כיפור כהמשך ראש השנה
כתוב בגמרא (נדרים כג ע"ב): " הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור – יהא בטל". אם כן, למה אנחנו עושים את ההתרה הזאת ביום כיפור? השיב על כך רבנו תם, כי יום כיפור נחשב עדיין כראש השנה (יחזקאל מ). ובכוונה תיקנו לומר כן ביום כיפור, כי אז נמצאים כל הקהל, גם אלה שלא באים בכל השנה ובראש השנה.

תשובות מהרא"ש
א. בערב כיפור רוצים התרה באמת
לדברי הרא"ש, לשון "כל נדרי" שקיבלנו מהקדמונים מלמדת שמדובר על נדרי העבר ולא רק על העתיד. הוא גם השיב על השאלה הראשונה של רבנו תם ואמר כי נדרשת חרטה או פתח רק כאשר מישהו מגיע לחכם בכל השנה ומבקש התרה על נדר מסוים. אבל בערב יום כיפור "אנן סהדי". אנחנו יודעים ומעידים שכל הקהל רוצה התרה על נדריו באמת, ולכן לא דורשים מכל אחד מהקהל שימצא פתח וחרטה על נדריו ויאמר לחזן.

ב. ב"כל נדרי" הקהל הוא בית-דין
על השאלה של רבנו תם כיצד החזן מתיר לבדו לכל הקהל, עונה הרא"ש ואומר כי לא רק החזן לבדו מתיר נדרים, אלא כל הקהל כולו הופך להיות בית-דין של רבים שמתיר נדרים. ובוודאי יש בקהל יותר משלושה שאינם עמי ארצות. כל אחד מהקהל נחשב חלק מבית הדין שמתיר לכולם את נדרי העבר חוץ מהנדרים שלו עצמו. כך הנדרים של כולם מותרים. לפי הביאור הזה של הרא"ש מתורצת גם השאלה הרביעית של רבנו תם, מי מתיר לחזן את נדריו. לפי זה, כאשר כל הקהל מתירים זה לזה, הם מתירים גם לשליח הציבור.

ג. פירוט הנדר – רק בהתרת נדרים פרטית
על שאלתו של רבנו תם שצריך המבקש לפרט את הנדר בפני בית הדין, משיב הרא"ש שלדעתו אין זו קושיה, כיוון שכל המטרה של התרת נדרים זו היא לא להתיר נדרים בפועל לכל אדם. אלא להכניסו נקי ליום הכיפורים.
אדם שיש לו נדר, צריך התרת נדרים מיוחדת על נדר שנדר. הוא לא נפטר בהתרת נדרים זו. הוא צריך ללכת לשלושה ולפרט בפניהם את הנדר ואת הפתח והחרטה. זאת, כדי שאנשים לא ישתמשו בהתרת הנדרים להתיר נדרי מצווה.
מכל הדיון הזה נלמד שהתרות הנדרים הללו שעושים בבית הכנסת ב"כל נדרי" או בערב ר"ח אלול וערב ראש השנה לא מועילות להתיר נדרים גמורים שאדם יודע עליהם, אלא רק נדרים שנדר ללא שימת לב.

החזרת אהבת קדומים
לפי הזוהר שאומרים אחרי "כל נדרי", סוד התרת הנדרים והשבועות היא להתיר את השבועה שמוזכרת בשיר השירים (ב): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". שאפשר להתיר את השבועה הזאת, כיוון שה' חפץ למען צדקו.
אפשר להתיר את כל הנזיפות ואת כל ההרחקות, ואפשר להחזיר אהבת עולם. כמו שאומר הנביא ירמיה (לא א): "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ". במהרה בימינו. אמן.


לא יחל דברו
סיפר הרב אברהם מונסה: אני מלמד בישיבה של מקובלים. פעם שמעתי שיעור של הרב זצ"ל בחכמה הפנימית, והחלטתי להקליט אותו. הגעתי לבית המדרש עם הקלטת ובה האוצר הגדול שיש בתוכה, וביקשתי להשמיע אותה לתלמידים. הוצאתי את הטייפ, לחצתי על "הפעל" – ובתגובה שמענו כולנו קול דממה דקה. הפכתי את הקלטת לצדה השני, ושוב אותה דממה.
מאוכזב ומופתע פניתי לראש הישיבה הרה"ג מרדכי עטיה שליט"א וסיפרתי לו את הסיפור. ראש הישיבה החל לחייך ואמר שגם לו קרה דבר דומה. וכך סיפר ראש הישיבה: לפני כ-20 שנה ישבתי עם הרב בתענית אסתר בעניין מסוים ועבדנו עליו כמה שעות. כשסיימנו הרב הציע להחזיר אותי לישיבה שבה אני מלמד. בדרך לשם סיפר לי הרב את הסיפור של העלאת העצמות של הרב החיד"א, שיום פטירתו חל יומיים קודם לכן, ואיך הסתדרו עצמותיו בתוך ארונו. ובלשונו של הרב זצ"ל: "זעקתי, הרב החיד"א! אתה כתבת כך וכך ואני עשיתי בדיוק כדבריך! בפתח הארון, הנחתי את ידי על עצמות החיד"א, ובנשימה עצורה ביקשתי מהחיד"א שיסתדרו העצמות מאליהן. פתאום חשתי שידי זזות על פני כל הארון עד שהעצמות המלוקטות התחברו לכדי שלד שלם".
כיוון שהיה ברשותי טייפ, הקלטתי את הדברים. הגעתי לישיבה נרגש מהדברים שזה עתה שמעתי וביקשתי להשמיע אותם לאנשי הצוות ולתלמידים בישיבה. הפעלתי את הטייפ, אבל הקלטת הייתה ריקה, כאילו לא הקלטתי דבר. בלית ברירה נאלצתי לספר להם את הדברים מהזיכרון. על כך נאמר: לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה.

בימי אלול אנו מתפללים להחזיר את האהבה של אלוקים. "כי בחדש אלול הקב"ה מתרצה עם ישראל, ונעשה דוד להם לקרבם בתשובה, והוא קרוב לקוראיו בחדש זה"
יש חסד גדול בעולם שנקרא "תשובה". כאשר אדם שב בתשובה, מתכנסים ארבעים מלאכים ומכריזים עליו כי הותר נידויו ומכאן ואילך תפילתו נשמעת


פריצת דיסק . קניתי מערכת הפעלה בדיסק של המחשב, התקנתי על המחשב והדיסק נעלם. האם מותר לי להוריד מהאינטרנט את אותה מערכת הפעלה (שנפרצה, ומצד החברה אסור או אי-אפשר להוריד)?
מותר.

תפילה משנה מציאות. איך אדם יכול לשנות את המציאות בעזרת התפילה אם זה כבר נקבע לפני המקום ברוך הוא?
הקב"ה קבע כי באמצעות תפילה הדברים משתנים. זאת קביעה שלו.

"שהחיינו" על חבר . מי שלא ראה את חברו במשך שלושים יום, אך דיבר אתו בטלפון, האם צריך לברך "שהחיינו" כשיראהו?
לא נהוג לברך בשם ומלכות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il