רוגזו של יוסף
בפתח הפרשה עומד רש"י 1 על המקום הנפשי שבו נתון יעקב אבינו, "'וישב' - ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". הלשון כאן היא קשה, נראה שהכוונה היא לרוגזו של הקב"ה ולא של יוסף, הלוא יוסף לא התרגז על אף אחד.
כשמתבוננים בתחילת הדיבור ורואים כמה האריך רש"י בהבלטת הדמיון שבין יוסף ליעקב, "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו [ליעקב], וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף...", מבינים שיוסף הוא המשך 'תורת יעקב', וכשיעקב מבקש לישב בשלווה לא קופץ עליו רוגזו של הקב"ה סתם, אלא 'רוגזו של יוסף', רוגז שבא בעקבות פרשיית יוסף והאחים, ולא בכדי.

העילה המרכזית להתעוררות הקנאה
מתוך הקדמה זו אנו יכולים לגשת לפרשיית יוסף והאחים, וכך נאמר:
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" 2 .
יעקב אבינו מכין כתונת פסים ליוסף בנו ומעורר בכך את קנאת האחים. למעשה, הכותונת לבדה אינה העילה המרכזית להתעוררות הקנאה, מה שמעורר באמת את הקנאה זו ההבנה שיוסף נבחר להיות 'ממשיך תורת יעקב'. כך מבאר מרן החיד"א 3 בספרו "נחל קדומים" 4 , וזו לשונו:
"'וישראל אהב את יוסף מכל בניו' וגו'. אפשר לפי פשוטו כי יגדל התימה על יעקב אבינו ע"ה איך יצאת כזאת מלפניו לאהוב את יוסף מכולם גם בפרהסיא ולהטיל קנאה. לזה אמר 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו' בטענה 'כי בן זקונים הוא לו', דבהיותו בן זקונים לא יקפידו אחיו על זה, כי כך המידה לחבב את הקטן, ומה גם בהיותו בן זקונים.
אמנם השבטים ידעו כי יעקב אבינו ע"ה לית דין בר נשכאורח כל ארעא ובודאי דלא משום היותו בן זקונים גדלה אהבתו, רק שהוא סבר כי הוא חכםוצדיק יותר מהם, ולזה 'וישנאוהו', וזה שאמרו 'ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם' דייקא, כי קדוש הוא ואינו נאחז בסבך מנהגי עולם, לכך 'וישנאו אותו'".
אם כן השנאה של האחים כלפי יוסף היתה בעיקרה על שראו שיעקב מלמד את יוסף תורה, והוא הופך להיות הגדול מבין האחים, הם מבינים שהוא נבחר להיות ממשיך תורת אביהם ולכן הם מקנאים.
בהמשך דבריו שם מבאר מרן החיד"א שקנאת האחים נבעה מכך שהם ראו שהתורה נמנעת מהם, יוסף מקבל את התורה והם לא, יש השגות בתורה שהם לא זוכים להשיג ועם זה הם לא מצליחים להשלים.

הקנאה והשנאה תובעות התערבות מעשית
עד עתה דיברנו על הרקע, על שנאת האחים ליוסף, על גערת האב ועל כך שאביו שמר את הדבר. והנה, יום אחד הלכו האחים לרעות את צאן אביהם בשכם ושם ארע מאורע שייזכר לדיראון עולם.
"וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן" 5 .
כל מי שקורא את הפסוקים הללו שואל את עצמו: הלוא יעקב אבינו מודע למרקם היחסים המורכב שקיים בין יוסף לאחים, מדוע בכל זאת הוא מחליט לשלוח אותו אליהם?
רש"י 6 מבאר:
"לרעות את צאן - נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן".
כלומר המילה 'את' מסומנת בתורה כשמעליה נקודות הבאות למעט ממשמעות התיבה, וללמדנו שבעצם עיקר כוונת האחים היתה 'לרעות את עצמם' ולא את הצאן. האחים מנצלים את ההזדמנות למפגש של בירור נוקב בסוגיית החלומות של יוסף. הקנאה והשנאה מקננות בליבם ותובעות התערבות מעשית, ואף על פי שאביהם גוער ביוסף על חלומותיו, הם חשים היטב שסוף סוף אביהם "שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" והוא "ממתין ומצפה מתי יבא" 7 , מתי יתקיימו חלומותיו של יוסף.

חברון - חיבור, שכם - מחלוקת
המיקום שבו רועים האחים את צאן אביהם הוא העיר שכם, "בעל הטורים" 8 מבאר שהמילה 'רועים' כתובה בכתיב חסר כדי לרמז על הרעה שעתידה לצאת משם, וזו לשונו:
"איפה הם רעים - כתיב חסר. רמז פה התחילו ברעה בימי ירבעם שהמליכוהו בשכם (מלכים א' יב)".
שכם זה מקום של פורענות, יעקב אבינו שולח את יוסף מעמק חברון, עמק חברון זה האנטיתזה של שכם, מי שנמצא בעמק חברון הוא נמצא "בעצה עמוקה של אותו צדיק [אברהם אבינו] שקבור בחברון" 9 . 'חברון' זה מלשון חיבור, ו'שכם' זו מילה של מחלוקת. נאמר: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ" 10 , כלומר חלק אחד יתר על אחיך, אם כן המילה 'שכם' היא ביטוי של מחלוקת.

החיבור בין פרשיית יוסף והאחים לפילוג הממלכה
מרן ה"חפץ חיים" 11 , רבי ישראל מאיר הכהן 12 , מאריך להסביר מה ארע בפרשיית יוסף והאחים, ובתוך הדברים הוא כותב:
"וראה עוד, שאין הקב"ה מקפח שכר. וכבר אמרנו למעלה, שבעצת יהודה היה גם כן טובה גדולה ליוסף, שהצילו מן המיתה, ועל זה אמר יעקב אליו: 'יהודה, אתה יודוך אחיך' (בראשית מח, ח), וכמו שפירש רש"י שם, ואמרו חז"ל, שבשביל שהצילו מן המיתה, ריחם ה' על מלכות בית יהודה, שלא כלה זרעם עד חורבן הבית, ולא כמו שאר מלכי ישראל, שהיה רק לזמן, וכאשר כלה זמנו, קם אחר והרג אותו ואת כל ביתו, לא השאיר לו שריד, מה שאין כן מלכי בית דוד, שהוא מזרע יהודה".
יהודה הציל את יוסף ממיתה, וכשכר על זה לא פסקה מלכות יהודה עד החורבן. ממשיך ה"חפץ חיים":
"וראה עוד עניין נורא מאוד, שנסבב בהמשך הימים מידה במידה, שהנה יוסף נכשל בחטא הלשון, ככתוב בתורה, ולא רצו אחיו למחול לו בשום אופן, שהלכו אתו בעומק הדין, שאמרו: 'לכו ונהרגהו' (בראשית לז, כ), דהיינו נשסה בו את הכלבים, וכהאי גוונא, ונתרצו למוכרו לעבד עבור זה, אף שיהודה הגן בעדו, ולא הניחו להורגו, שאמר: 'מה בצע' וגו', אפילו הכי למחול לו לא רצה בשום אופן, שאמר: 'לכו ונמכרנו' (בראשית לז, כז)".
יוסף הביא את דיבת אחיו אל אביהם ועורר את קנאתם ושנאתם. עקרונית, יהודה היה יכול להציל את יוסף, יהודה היה ראש לכל האחים, הוא יכול היה לדפוק על השולחן ולהגיד: חבר'ה, לא יקום ולא יהיה, צריך להחזיר את יוסף לאבא! למעשה, יהודה מציל את יוסף, אבל הוא לא עושה את זה עד הסוף, אלא מציע להשליך אותו לבור ואחר כך למכור אותו לישמעאלים ובכך למתק קצת את הדין, אבל לא למחול לגמרי.
לימים, אומר ה"חפץ חיים", מעמיד יוסף זרע שנוקט באותה עמדה של יהודה ואינו מוחל לזרע יהודה, וזו לשונו:
"ותחת זה בדורות העתידים, שנכשל אחד מזרע יהודה באיסור קבלת לשון הרע, לא רצה אחד המיוחד מזרע יוסף למחול לו. ומיהו שנכשל בשגגה כזה? אדונינו דוד המלך עליו השלום, שהאמין לציבא מה שדיבר על מפיבושת רעה ואמר: 'אתה וציבא תחלקו את השדה' (שמואל ב' יט, ל), יצתה בת קול ואמרה: רחבעם וירבעם [שהוא מזרע יוסף] יחלקו את המלוכה (עיין שבת נו ע"ב)".
לאחר שעלה דוד למלכות, חיפש אם נשאר מישהו מצאצאי שאול שיוכל לכבדו ובכך לשמר את הברית שכרת עם יונתן בן שאול. האדם היחיד שמצא דוד משארית בית שאול, היה עבד כנעני בשם ציבא ששימש כעבד בבית שאול. ציבא סיפר לדוד שלא נותר מבית שאול בחיים אלא מפיבושת, בנו של יונתן בן שאול. דוד הזדרז לשלוח שליחים למפיבושת כדי לסייע לו ולכבדו, השליחים הזמינו את מפיבושת לאכול על שולחן המלך וכל בית ציבא נשארו להיות למפיבושת עבדים.
מאוחר יותר, כשברח דוד מירושלים מפני אבשלום בנו שמרד בו, ראה בדרכו את ציבא בא לקראתו לבדו, בלי מפיבושת אדונו. שאל דוד את ציבא: היכן מפיבושת אדונך? השיב ציבא: מפיבושת מחכה בירושלים, הוא מקווה שכשיראו העם את המחלוקת שבינך ובין אבשלום בנך, יחליטו להכתיר אותו למלך. בכך חתר ציבא תחת אדונו ואמר עליו לשון הרע. דוד קיבל את דברי ציבא והבטיח לו את רכושו של מפיבושת, הוא פסק את דינו של מפיבושת מבלי לברר את הדבר עד תומו, וגם לאחר ששמע את דברי הצטדקותו של מפיבושת, תיקן רק במקצת את עיוות הדין וציוה לחלק את הרכוש בין ציבא ומפיבושת בשווה. על הכרעה זו של דוד אומרים חז"ל 13 : "בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".
ליבו של מפיבושת היה שלם עם דוד, והנה בא ציבא וערער את היחסים. דוד המלך נטה להאמין לדברי ציבא ולא קיבל את דברי הצטדקותו של מפיבושת בלב שלם. בשל כך, מאוחר יותר, באה התפלגות המלכות בישראל לשניים - מלכות יהודה ומלכות ישראל.
"וככתוב בקרא, שאחרי מות שלמה בא ירבעם וכל ישראל לרחבעם ובקשו שיקל מהם מעט עול הקשה ויעבדוהו, והשיב להם קשות: 'אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים' (מלכים א' יב, יד). מיד השיבו כולם: 'איש לאהליך ישראל' (דברי הימים ב' י, טז), והמליכו את ירבעם, והסיבה היתה מפני קבלת לשון הרע של דוד, כמו שאמרו חז"ל (שבת נו ע"ב): אלמלא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודת כוכבים ומזלות, ולא גלינו מארצנו. וזהו הכל מידה במידה, כמו שכתבנו".
הפילוג החל בעקבות סירובו של רחבעם המלך, בנו של שלמה, להקל על העם במיסים. הוא דחה את בקשת העם בגסות בעצת יועציו הצעירים ואמר: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" 14 . ידו הקשה הביאה לכך שעשרה שבטים מישראל הפנו לו עורף והמליכו על עצמם את ירבעם בן נבט.
יוצא כאן דבר מבהיל, יהודה שלא מחל מחילה גמורה ליוסף על חלומותיו ועל דבריו, ולא הצילו לגמרי אלא רק הציע למכרו, מוצא את עצמו כמה דורות מאוחר יותר עומד מול מציאות הפוכה, דוד המלך שבא מיהודה מקבל לשון הרע על מפיבושת שבא מיוסף, ויוסף (מפיבושת) לא מוחל ליהודה (לדוד המלך).
כאמור, לאמתו של דבר ליבו של מפיבושת היה שלם עם דוד, היתה זו הזדמנות פז לאיחוד הכוחות ואיחוי הקרע שבין יוסף ליהודה, אבל לשונו הרעה של ציבא קלקלה, ובשל קבלת דבריו על ידי דוד נתפלגה הממלכה לשני חלקים - רחבעם משבט יהודה מלך על יהודה ובנימין, וירבעם משבט יוסף מלך על עשרת השבטים הנותרים.
מי שמתבונן בפסוקים בספר מלכים מגלה שהמקום שבו מתרחשת התפלגות הממלכה הוא לא אחר מאשר 'שכם'. שם המליך העם את רחבעם 15 ושם קבע ירבעם את עיר בירתו אחרי פיצול הממלכה 16 . עובדה זו מחזירה אותנו לחיבור האמיץ שקיים בין פרשיית יוסף והאחים לפרשיית פיצול הממלכה.

הורגין אנו את אחינו ומברכין ברכת המוציא
חז"ל 17 מלמדים אותנו דבר מופלא ביותר. לדבריהם, העובדה שירבעם בן נבט אמור לצאת מיוסף, זו הסיבה שהביאה כבר עכשיו בפרשתנו להתנגדות האחים ליוסף, כלומר יש כאן מין ביצה ותרנגולת, מצד אחד כל המלכות של ירבעם היתה תוצאה של פרשיית יוסף והאחים, ומצד שני התנגדות האחים ליוסף נבעה מכך שהשבטים ראו שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט. מרן החיד"א בספר "פני דוד" 18 מפתח יותר את הדברים וכותב:
"'מה בצע כי נהרוג את אחינו', הרב כותנות אור הביא מאמר רבותינו ז"ל שאמרו על פסוק זה: הורגין אנו את אחינו ומברכין ברכת המוציא".
המעבר החד הזה שבין זריקת יוסף אחיהם לבור אל הסעודה המשותפת של האחים מיד אחר כך, מעוררת קושי גדול. כיצד יכלו האחים לשבת ולסעוד אחרי שהשליכו את אחיהם לבור?
"ופירש הרב ז"ל במה שאמרו ז"ל, דהשבטים רצו להרוג יוסף, דעתיד ירבעם לצאת ממנו והעובדים עבודה זרה אומרים 'עזב ה' את הארץ' והניח הכל ביד השרים וביד המזלות וסילק השגחתו מהתחתונים, ואמרו בזוהר דה' ד'המוציא' רומזת לשכינה המשפעת מזון ומחיה וממנה השפע לתחתונים".
כלומר, האחים לא סתם משליכים את יוסף לבור, הם מזהים שביום מן הימים עתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט שיבטל את האמונה בקב"ה, ובמקומה יחנך לעבודת כוכבים ומזלות. סעודת הפת שאכלו האחים מיד אחרי שהשליכו את יוסף לבור לא באה כדי להשקיט את רעבונם או חלילה כביטוי לשמחה על מעשיהם, אלא כדי להעמיד מול דרכו המקולקלת של ירבעם בן נבט את החיבור הנדרש בין שכינתו יתברך למציאות החיים, האות ה"א של המילה 'המוציא' רומזת להשראת שכינה, השכינה היא זו שמוציאה את הלחם מן הארץ, ללמד שאין ניתוק בין שכינתו יתברך למציאות שלנו בעולם, השכינה מנהיגה את מציאות החיים. אם כן כנגד סברת ירבעם שיש ניתוק בין השכינה לבין מציאות החיים, האחים הולכים לאכול לחם ולברך 'המוציא' בה"א-הידיעה, ובכך להודיע שיש שכינה בעולם והיא זו שמנהיגה את החיים.
"ואם כן מברכת 'המוציא' מוכח שהקב"ה משגיח ומשפיע בתחתונים, הפך סברת עובדי עבודה זרה האומרים שסילק השגחתו ח"ו, וזה שאמרו: הורגין אנו את אחינו בשביל שעתיד ירבעם לצאת ממנו ולהטעות ישראל באמור עזב ה' את הארץ ואינו משגיח בתחתונים, ולכך אמרו נברך 'המוציא', שם רמז בה"א, שהקב"ה משפיע, ובדין אנו הורגין אותו. זהו תורף דברי הרב ז"ל".

יעקב מתבונן במבט שלם
שאלה: כיצד יתכן שיעקב אבינו לא רואה את כל זה?
תשובה: יעקב שייך אל השלמות, "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" 19 , הוא מתבונן על גאולת ישראל בפרספקטיבה שמאפשרת מבט שלם, מבט עם פרספקטיבה של כל הדורות כולם, לכן הוא לא מתייאש מפרט קטן בשלבי הגאולה של ישראל.
גם יעקב מזהה שביום מן הימים עתיד יוסף להעמיד מלך רשע כירבעם, אבל מבחינתו זה טוב שירבעם יופיע במציאות, כי ירבעם עתיד לברר נקודות חשובות בעם ישראל, הוא עתיד לברר את כוח המלכות, את האפשרות להנהיג עולם בסדר מופתי ועם עוצמה רבה, ובסופו של תהליך, ממנו עתיד להופיע משיח בן יוסף 20 .

מבחן הנחשים והעקרבים
על הבור שאליו הושלך יוסף דורשים חז"ל: "אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" 21 . עובדה זו מעוררת שאלה: הלוא כשזרקוהו לבור, היה זה בעצתו של יהודה, ובמגמה להציל אותו ממיתה, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" 22 , אבל אם מדובר בבור שיש בו נחשים ועקרבים אז איזו מין הצלה זו?
על שאלה זו ניתן להשיב לאור דברי חז"ל בזוהר הקדוש, וזו לשון קדשו 23 :
"כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, עבד כל בריין דעלמא, כל חד וחד בדיוקניה כדקא חזי ליה, ולבתר ברא ליה לבר נש בדיוקנא עלאה, ושלטיה על כלהו בדיוקנא דא, דכל זמנא דבר נש קאים בעלמא כל אינון בריין דעלמא זקפין רישא ומסתכלן בדיוקנא עלאה דבר נש, כדין כלהו דחלין וזעין מקמיה, כמה דאת אמר: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים' וגו'. והני מלי, כד מסתכלן וחמאן ביה האי דיוקנא ונשמתא ביה.
אמר רבי אלעזר: אף על גב דנשמתא לאו ביה, צדיקיא, לא משתניין מכמה דהוה דיוקנהון בקדמיתא. וכד בר נש לא אזיל בארחוי דאורייתא, האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה, וכדין, חיות ברא ועופא דשמיא יכלין לשלטאה עליה. בגין דאתחלף ליה האי דיוקנא קדישא, אתחלף ליה האי דיוקנא דבר נש, ותא חזי קודשא בריך הוא אחלף עובדין דלעילא ותתא, בגין לאהדרא מלין לאתרייהו ולאשתכחא רעותיה בכל עובדי דעלמא..." 24 .
כשהקב"ה ברא את עולמו, הוא צר צורה מיוחדת לאדם ונתן בו נשמה. כשאדם חי חיים עליונים ומביא לידי ביטוי את גודל נשמתו, חיות הארץ יראים ורועדים מפניו, "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ..." 25 , אבל אם אדם משנה צורה ואיננו מביא לידי ביטוי את גדלות נשמתו, אז סר פחדן של חיות השדה והן יכולות לפגוע בו.
דברי הזוהר כאן מסבירים לנו מה שארע עם יוסף בשעה שהושלך לבור מלא נחשים ועקרבים. לא לחינם יהודה מציע להשליך את יוסף לבור זה, הוא מבקש להעמיד את יוסף במבחן. נראה, הוא אומר לאחים, אם נחש ועקרב יכולים לשלוט בו, אם יוסף הוא צדיק אמיתי, המשך של אדם הראשון, או שיש אצלו קלקול ושינוי צורה, ואז הנחשים והעקרבים ישלטו בו, ואם ימות, כנראה שזה רצון ה'.
לאמתו של דבר יהודה רוצה להחזיר את יוסף לאביו, הוא בוטח בו, אבל כדי לשכנע את האחים הוא מציע להם לערוך מבחן ולבדוק האם באמת הטענה הזו שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, היא טענה שמצדיקה הטלת עונש מוות על יוסף. אפשר לבדוק את זה, טוען יהודה, אם יוסף יהיה בבור וחיית השדה תשלוט בו, נבין שצלם האלקים שבו חסר, ואם יפול פחד על הנחשים והעקרבים, נבין שאיש אלקים קדוש הוא ואין לגעת בו לרעה.
הגמרא בשבת 26 אומרת:
"תינוק בן יומו חי - אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת - צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: 'ומוראכם וחתכם יהיה', כל זמן שאדם חי - אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת - בטלה אימתו".
במדרש רבה 27 הלשון קצת שונה, וכך נאמר שם:
"תינוק בן יומו חי אין משמרין אותו מפני החולדה מפני הנחש שלא ינקרו את עיניו, ארי רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח".
תינוק בן יומו, זו נקודת הטהרה הגדולה ביותר שיש בעולם, כשתינוק יוצא מרחם אמו יוצאת טהרה אלקית לעולם, טהרה שארי ונחש לא מסוגלים לעמוד מולה, וככל שהמציאות הרוחנית של האדם גדולה יותר, כך הפחד של חיות השדה מפניו גדול יותר.

הנחש צריך 'לדפוק כרטיס'
כשחז"ל אומרים שתינוק חי בן יומו לא זקוק לשמירה, אין כוונתם לשלוח אותנו לערוך ניסיונות בנושא, אלא ללמדנו שכשצלם אלקים נסוך על האדם, כשהנשמה מתגלית בו במלוא תפארתה, אז כל הבריאה משתעבדת לאלקות, לכן כשהאחים מביאים את הכותונת לפני אביהם ואומרים לו: הכר נא! יעקב מזדעזע ומגיב בחריפות: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" 28 .
אומר על כך מרן החיד"א 29 :
"חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף - יש להעיר דוודאי החיה נשלחה מן השמים להעניש, וכמו שכתוב בפירקין דנדרים (מא ע"א) על פסוק 'למשפטיך עמדו היום', וכתיב 'אם ישוך הנחש' וכו'. ומה גם דכתוב בספר הישר, שציוה יעקב אבינו ע"ה להביא לו חיה שימצאו להורגה וכו', ובהמה מה חטאה? ואפשר לומר במעשה שכתוב בזוהר חדש (דף פו), שנחש היה הולך לדרכו ואמר לו רבי אלעזר: כבר חזר בתשובה, ולא היה רוצה לשמוע עד שאמר לו תלך ותמית גוי פלוני, אז שמח הנחש והלך להמית הגוי, ומבואר שם דכיון שניתן רשות להזיק אינו חוזר עד בא חליפתו".
החיה היא בעצם שליח, הרבה שלוחים יש למקום, ואדם שחוטא, אם הוא חייב מיתה ומשום מה לא נידון על חטאו, אם לא היו עדים או התראה וכדו', אז הקב"ה מזמן אותו לצומת דרכים ומפגיש אותו עם איזה ארי או דוב. בזוהר חדש שם מסופר על נחש שקיבל תפקיד, והיה בדרכו להכיש אדם שחטא. רבי אלעזר תפס אותו על חם ואמר לו: תקשיב, זה כבר לא רלוונטי, הבן אדם חזר בתשובה, אתה יכול לחזור הביתה. הנחש לא התרצה כל כך מהר, יש לו תפקיד, עם כל הכבוד לרבי אלעזר, הוא צריך 'לדפוק כרטיס'. אז רבי אלעזר אמר לו: אין בעיה, אני אתן לך כתובת אחרת, תעשה החלפות, במקום להמית את היהודי תמית את איזה גוי.
זה מחזיר אותנו למבחן שבו מעמיד יהודה את יוסף בשעה שמציע להשליך אותו לבור, כל האחים נותנים את עיניהם ביוסף ומצפים לתוצאות המבדק, האם יש אצל יוסף שמץ חטא, שעשוי להתפתח ברבות הימים ולהוליד נשמה מקולקלת כירבעם בן נבט, או שהם חושדים בו לשווא.
"הנה כי כן אפשר דיעקב אבינו ע"ה חשב, שמא חטא יוסף איזה חטא, ולפי ערך גדולת נשמתו ניתן רשות לחיה, אך ודאי גם יוסף שב בתשובה, ויצא בת קול לחיה שתחזור החיה, כמו שהיה בעובדא דרבי אלעזר הנזכר. והחיה לא רצתה לשמוע אחר שניתן לה רשות, וזה שאמרו: 'חיה רעה', שהיא רעה שלא שמעה בחזרה, וזהו 'טרוף' בתחילה - כשחטא נגזר, ובשגם שב בתשובה - 'טורף' מהחיה רעה שלא שמעה בחזרה, ודוק".
יעקב חושש: שמא נכשל יוסף בחטא, ואמנם ברור שגם אם נכשל, הזדרז לשוב בתשובה, אלא שלעתים קורה שהחיה הרעה ממלאת את שליחותה ולא שומעת את ה'בת קול' שמכריזה על תשובתו של החוטא.

הנחש - סמל הרוע וסמל הרפואה
חז"ל 30 אומרים, שלעתיד לבוא כל חיות העולם באות אל הנחש ואומרות לו: "ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך?", הרי כל מה שאתה עושה זה להכיש אנשים ולהמית אותם, אתה לא אוכל את בשרם ולא נהנה מכך, אז בשביל מה אתה עושה את זה? עונה להם הנחש: עד שאתם באים אלי ושואלים אותי מדוע אני מכיש סתם, תשאלו את בני האדם למה הם אומרים לשון הרע, מה יוצא להם מזה שהם מטילים דופי בבריות לחינם.
בעוון שמירת הלשון התחיל כל המשבר העולמי, הנחש הצליח להסית את חוה לשנות בלשונה ולומר שמלבד איסור האכילה מעץ הדעת, אסור גם לגעת בו.
חז"ל 31 אומרים שהנחש היה מהלך כאדם ומדבר בלשון הקודש. מבין כל חיות השדה, בעל החיים היחיד שהיה דומה בצורתו לאדם, זה הנחש, ומשעה שהביא חטא לעולם, ירד ממדרגתו והחל ללכת על גחון. הנחש מסמל את הרוע בעולם, אבל יחד עם זאת הוא גם מביא רפואה לעולם, לכן הסמל הבינלאומי של מקצוע הרפואה וכן הסמל של חיל הרפואה ושל בתי המרקחת, זה ציור של נחש כרוך על נס או על חרב, מעין נחש הנחושת.
אדם שהכיש אותו נחש ויש ביכולתו להביא אִתו את הנחש שהכיש אותו, אז קל יותר לטפל בו, כי אז ניתן לדעת בקלות באיזה נַסְיוּב להשתמש, של צפע ארצישראלי, של אפעה או של כל נחש אחר. הנסיוב מיוצר על ידי הזרקת כמות קטנה של ארס מסוים לבעלי חיים. בעל החיים מפתח תגובה קלה של המערכת החיסונית, שמתנגדת לארס, ומהדם עם הנוגדנים מכינים את הנסיוב. נמצא שהנחש המכה, הוא גם המרפא.

נפרצה ברית השבטים
קלקול הלשון שהתחיל אצל הנחש הקדמוני מלווה אותנו לאורך הדורות, הוא מתגלה אצל יוסף והאחים ואצל דוד המלך ומפיבושת, ולבסוף הוא מביא לפילוג הממלכה ובכך גורם סבל וייסורים שרודפים את האומה עד אחרית הימים, עד שיתקיים בנו "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" 32 .
באחרית הימים נזכה לאסיפה הגדולה של "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" 33 , וכל זמן שאין אסיפה, איננו יכולים להגיע ל'אחרית הימים'. לכן כשיעקב אבינו רואה את כתונת הפסים טבולה בדם ואומר: "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" 34 , הוא לא מסוגל להתנחם, "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" 35 , כי הוא חש ש"נפרצה ברית השבטים" 36 , שאותן שתים עשרה אבנים שרבו ביניהן על מי יניח הצדיק את ראשו 37 והפכו להיות אבן אחת, שבו להיות סלע של מחלוקת.
הגרי"ד סולוביצ'יק 38 , בעל "בית הלוי" 39 , מרחיב את הדברים וכותב:
"כל ריבוי הצער שנצטער יעקב אבינו על יוסף לכאורה אינו מובן כלל... רק עיקר צערו היה על שחסר לו מנין י"ב שבטים דמנין זה הוא עיקר היסוד מכלליות אומה הישראלית, וז"ל המדרש פרשת ויצא (בראשית רבה סח, יא): נטל יעקב י"ב אבנים, אמר: גזר הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד י"ב שבטים, אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים, וזהו היה כל תשוקתו ויגיעתו כל חייו לבנות בית ישראל, ועבור זה עבד בבית לבן עשרים שנה, וכל הצער שסבל מעשו היה רק עבור שיזכה בברכות אברהם ובארץ ישראל ובקרבנות והכל תלוי במנין הזה.
ועכשיו כשראה שנטרף יוסף והיה סבור שנחסר לו המנין, הרי נתקלקל כל מה שיגע כל חייו, ועל כן התאבל עליו כל הכ"ב שנים, ועל כן אמר: 'כי ארד אל בני אבל שאולה', כי בזה נתקלקל כל שעשה בחייו...
שוב מצאתי בילקוט פרשה זו (קמג) וזו לשונו: אמר יעקב, הרי נפרצה ברית השבטים, כמה יגיעות יגעתי להעמיד י"ב שבטים, י"ב מזלות, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב חדשים, י"ב אבנים באפוד, הרי נפרצה ברית השבטים...".
עד שלא יעמדו כל השבטים ויאמרו: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" 40 , כולנו מחוברים באחדות אחת שלמה, גאולת ישראל לא תוכל להתקדם.
בשכם נמכר יוסף ובשכם עונתה דינה, בשכם נתפלגה המלכות, ובשכם גם תהיה גאולה. העיר שכם הולכת ומבררת מיהו יוסף הצדיק, ועתידים כל השבטים לשוב ליוסף, לבקש את מחילתו, ולהיעשות כולם אגודה אחת לאבינו שבשמים.

מקורות עיקריים:
נחל קדומים לפרשת וישב ד"ה וישראל אהב , בעל הטורים לז, טז , שמירת הלשון ח"ב פרשת וישב , פני דוד לפרשת וישב ד"ה מה בצע , זוהר ח"א קצא ע"א  שבת קנא ע"ב , בראשית רבה לד, יב , פני דוד לפרשת וישב ד"ה חיה רעה , בית הלוי בראשית לז, לד

---

^ 1.רש"י בראשית לז, ב.
^ 2.בראשית לז, ב-ג.
^ 3.רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) (ירושלים-ליוורנו, איטליה), התפ"ז-התקס"ו - מגדולי הפוסקים, רב ומקובל. למד בישיבתו של רבי חיים בן עטר והיה תלמידם של חכמי ירושלים, בהם הדיין רבי יונה נבון והמקובל רבי דוד חזן. מצעירותו ניחן ביכולת דרשנית, בכישרון כתיבה ובנמרצות רבה. בגיל שבע עשרה החל בכתיבת ספרו הראשון. בזכות אישיותו המיוחדת התמנה על ידי קהילת חברון כשליח (שד"ר) לקהילות היהודים בערי מערב אירופה כדי לאסוף תרומות עבור יהודי חברון. לצד אישיותו המיוחדת, היה חיד"א בעל הופעה חיצונית מרשימה, ומבין כל השליחים, בני דורו, שיצאו מארץ ישראל לתפוצות, היה החיד"א השליח המפורסם ביותר, שהגדיל והאדיר את שמה של ארץ ישראל ונלחם מלחמת כבודה. כתב עשרות ספרים במגוון תחומים: תלמוד, הלכה, פרשנות - ובכלל זה פרשנות מקרא, קבלה, עיונים בתפילה, ביבליוגרפיה ותיעוד של כתבי יד ועוד.
^ 4.נחל קדומים לפרשת וישב ד"ה וישראל אהב.
^ 5.בראשית לז, יב-יז.
^ 6.רש"י בראשית לז, יב.
^ 7.רש"י בראשית לז, יא.
^ 8.בעל הטורים לז, טז.
^ 9.סוטה יא ע"א.
^ 10.בראשית מח, כב.
^ 11.שמירת הלשון ח"ב פרשת וישב.
^ 12.רבי ישראל מאיר הכהן כגן (ראדין), התקצ"ח-התרצ"ג - מחשובי הרבנים בתקופה שלפני השואה, מגדולי הפוסקים ובעלי המוסר בעת החדשה, נמנה עם מנהיגי הדור במזרח אירופה, אף על פי שלא כיהן ברבנות או בכל משרה רשמית אחרת. נודע בכינויו "החפץ חיים" - כשם ספרו הראשון העוסק בהלכות לשון הרע. הקים בראדין ישיבה קטנה אשר בראשה עמד עד יום מותו, והיא הייתה לאחר זמן אחת הישיבות הגדולות בליטא. כתב ופרסם ספרים רבים בנושאי הלכה ומוסר, ולכתביו היתה השפעה רבה על אורח החיים היהודי בפולין ובליטא בימיו וגם בחוגים רחבים של היהדות בימינו. חיבורו החשוב ביותר הוא "משנה ברורה" שכתב על חלק "אורח חיים" של ה"שולחן ערוך". חיבור זה הוא החיבור ההלכתי היסודי ביותר שנכתב בדור האחרון וקנה לעצמו מעמד מכריע ביחס לספרי הלכה אחרים.
^ 13.שבת נו ע"ב.
^ 14.מלכים א' יב, יא.
^ 15.מלכים א' יב, א.
^ 16.מלכים א' יב, כה.
^ 17.ראה בראשית רבה פד, יד.
^ 18.פני דוד לפרשת וישב ד"ה מה בצע.
^ 19.בראשית לג, יח.
^ 20.ראה דבש לפי מערכת מ, אות יח.
^ 21.שבת כב ע"א.
^ 22.בראשית לז, כו-כז.
^ 23.זוהר ח"א קצא ע"א.
^ 24.ביאור: כשברא הקב"ה את העולם, עשה כל בריות העולם, כל אחד ואחד בצורתו כראוי לו, ואחר כך ברא את האדם בצורה עליונה, והמשילו בכח צורה זו על כל הבריות, כשנושאים ראשם ומסתכלים בצורה העליונה של האדם, כולם מפחדים אז ורועדים מפניו, כמו שאמרו: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ' וגו'. והדברים נאמרים, רק כשמסתכלים ורואים בו בצורה הזו והנשמה נמצאת בו.
אמר רבי אלעזר: אף על פי שאין בו הנשמה, הצדיקים, אין צורתם משתנה ממה שהיו בתחילה. וכשהאדם אינו הולך בדרכי התורה, נחלפת לו צורה הקדושה הזו, ואז, חיית השדה ועוף השמים יכולים לשלוט עליו. כי משום שנתחלפה צורתו הקדושה, נחלפה והלכה ממנו צורת אדם, וקבל צורת שאר בעלי החי, ועל כן אין הבריות מפחדים עוד ממנו ויכולים למשול עליו.
^ 25.בראשית ט, ב.
^ 26.שבת קנא ע"ב.
^ 27.בראשית רבה לד, יב.
^ 28.בראשית לז, לג.
^ 29.פני דוד לפרשת וישב ד"ה חיה רעה.
^ 30.ערכין טו ע"ב.
^ 31.ראה פסיקתא זוטרתא בראשית ג, א.
^ 32.יחזקאל לז, יז.
^ 33.בראשית מט, א.
^ 34.בראשית לז, לג.
^ 35.בראשית לז, לה.
^ 36.מדרש תנחומא ישן וישב ח.
^ 37.ראה רש"י בראשית כח, יא.
^ 38.רבי יוסף דוב (יושה בער) הלוי סולוביצ'יק, התק"פ-התרנ"ב - מגדולי דורו. כיהן כמשנה ראש ישיבה בישיבת וולוז'ין, אחר כך היה לרבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא. נחשב ראשון לשושלת בריסק - שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ'יק, שכאביו אף הוא כיהן בראשות ישיבת וולוז'ין וכרב ואב"ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רבה האחרון של העיר. רבי יוסף דוב חיבר ספרי שו"ת וספר על המקרא. ספריו נקראים בשם "בית הלוי".
^ 39.בית הלוי בראשית לז, לד.
^ 40.בראשית מב, יא.