יעקב ויוסף, שני הגיבורים העיקריים של הסיפור בחלק האחרון של ספר בראשית, מופתעים מהאירועים שקורים להם בחייהם. אחרי שנים של גלות ותהפוכות, של סכנה בלתי פוסקת ובדידות, יעקב מנסה למצוא סוף סוף מנוחה ושלווה.
הוא לא מנסה לכבוש עולמות חדשים וגם לא מתכנן לפעול במרץ כדי להרחיב את הישות הלאומית החדשה שיצר – עם ישראל. עם זאת, כל התקוות שלו עתידות להתנפץ בעקבות האירועים שמתרחשים בגלל היריבות בין האחים ליוסף, בן האהוב והמועדף עליו בברור.
מרוב אהבתו ליוסף, יעקב איננו ער לסערה שמתחילה להתחולל בתוך משפחתו וביתו. הטראומה בעקבות ההיעלמות הפתאומית של יוסף עתידה לרדוף את יעקב עשרות שנים. ברגע לא צפוי אחד, כל חייו של יעקב והישגיו, לכאורה, מתהפכים על פיהם, והוא מתואר כמי שאין בכוחו לעשות דבר. נראה שגם יוסף חי לו באושר שנובע מחוסר ידיעה ואיננו מבין כלל את ההשלכות של התנהגותו כלפי אחיו.
הוא לא מעלה בדעתו אפילו שאחיו ינקטו נגדו פעולה כל כך קיצונית ואלימה. הוא לא מעריך נכונה כמה מאוימים הם חשים בגלל התנהגותו, חלומותיו ויחסו כלפיהם. לכן יוסף מסכים לצאת למשימה שאביו מטיל עליו: למצוא את אחיו ולדווח לו מה שלומם ומה מעשיהם. אין דרך לתאר את מידת ההלם והתדהמה שהוא חש כשהוא מופשט מבגדיו, מושלך לבור ולבסוף גם נמכר לעבדות על ידי אחיו. הוא לא שיער בנפשו שמשהו מכל זה יכול לקרות.
כל המשתתפים בדרמה הזאת צריכים לשאת באחריות למעשיהם, אמנם, אך אין שום ספק שיד נעלמה מנחה את האירועים ומכוונת אותם לעבר מטרה מסוימת. ההבנה הזאת באה רק בסוף הדרמה, כאשר יוסף ואחיו מתפייסים ומקבלים איש את אחיו. רק אז גם יעקב מכיר בכך שזה הצעד הראשון בהגשמת הנבואה וההבטחה שניתנה לסבו אברהם בעניין הגלות, העבדות והגאולה של עם ישראל.
רק בסוף הדרמה יוסף מבין את החשיבות המלאה של חלומותיו וחזיונותיו. כמו שניסח זאת המשורר הקדוש, "סוף מעשה במחשבה תחילה". רק בסוף המעשה, אנחנו יכולים להבין את התוכנית ואת המחשבה שהייתה שם. כולנו אמנם נושאים באחריות למעשינו ויש לנו חופש בחירה מלא להחליט מה נעשה, ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדור שלנו חי בתקופה שבה יד נעלמה מכוונת את האירועים לעבר תכלית מוגדרת ויעד קבוע מראש.
גם אם אנחנו שקועים בחיים הגשמיים שלנו: בבחירות, בוויכוחים, בניצחונות קטנים ובמתחים גדולים, מן הראוי שנשים לב שאנחנו גם חלק מדרמה גדולה יותר ומתהליך היסטוריה שמתפתח בכוח שאין לעמוד בפניו. נדמה לי שזה הלקח החשוב ביותר שכדאי לנו להקדיש לו מחשבה כשאנחנו לומדים את פרשת השבוע הזה.