חנוכה הוא החג הארוך ביותר בלוח השנה היהודי.
חנוכה הוא גם החג, שהמקורות הקדומים עליו הם המועטים ביותר. בתנ"ך אינו מוזכר, אין מסכת במשנה ובגמרא שעוסקת בו, ורק מספר דפים במסכת שבת מפרטים את הלכותיו.
השילוב של שתי העובדות הללו, יוצר אתגר גדול לכל רב ודרשן, כי עליו להעביר שיעורים רבים ומקורות יניקתו מועטים. לפיכך, ברצוני להציף כאן מקור יניקה קדמון נוסף, מזווית חדשה, השופך אור על מהותו של חנוכה.
בחנוכה אנו מכירים את דמויותיהם של מובילי המערכה בחזית – מתתיהו בן יוחנן כהן גדול מניף נס המרד, יהודה המכבי המצביא בדגול, ואחיו הגיבורים והקדושים. אולם, באותה תקופה היו גם דמויות חשובות נוספות, שגיבו את המערכה מאחורי הקלעים. וכאן נשאלת השאלה - מי היו גדולי הדור של התקופה? מי היו ראשי הסנהדרין, שנתנו את הגיבוי למרד? ומי היו מתקני חג החנוכה, שעליהם כתב הרמב"ם (חנוכה ג, ג) – "התקינו החכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים הללו... ימי שמחה והלל, ומדליקים בהם הנרות בערב על פתחי הבתים.."? החשמונאים עם כל גדולתם וקדושתם, לא היו יכולים לתקן את תקנת חנוכה לבדם, שהרי תקנות כאלו מסורות בידי הסנהדרין, והחשמונאים לא היו ראשי הסנהדרין (עיין הקדמת הרמב"ם לי"ד החזקה).
כנראה, שגדולי דור מרד החשמונאים היו – יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. יוסי בן יועזר אף הומת על קידוש ה' בידי היוונים בימי גזירות השמד. וכפי שמסופר במדרש (בראשית רבה סה, כב) – שבשעה שהוציאו את יוסי בן יועזר להריגה, הוליכו לפניו קורה כדי לתלותו. בא לפניו אחיינו המתייוון יקום איש צרורות (צרורות = צרידה?), כשהוא רוכב על סוס בשבת, והתגרה בו – תראה את הסוס שאני רוכב עליו, ואת הסוס שאלוקים מרכיב אותך עליו. ענה לו יוסי בן יועזר – אם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו.
הרגיש יקום בדברי האמת של דודו, שב בתשובה, והלך וסידר לעצמו – ארבע מיתות בית דין, ומת עוד לפני שדודו נתלה. נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באוויר, אמר – "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
תקופת הגזרות היחידה המוכרת לנו בהיסטוריה של אותם דורות היא – תקופת גזרות אנטיוכוס. כך שכנראה מדובר ממש בימי המכבים. (וגם באופן כללי – שמעון הצדיק פגש את אלכסנדר מוקדון בראשית הכיבוש היווני בארץ. שמעון בן שטח היה גיסו של ינאי המלך, כך שסביר שיוסי בן יועזר הוא גדול דור מרד החשמונאים, ויתכן שאת תקנת חנוכה – קבע לאחר הריגתו – חבירו יוסי בן יועזר, או תלמידיהם – יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי).
מעט מאד נשאר בידינו בכתובים מחכמי אותה תקופה, המכונה תקופת הזוגות. אך במסכת אבות מופיע הפתגם היסודי של כל אחד מהחכמים הללו, המהווה כנראה המסר המרכזי המאפיין את תמצית חייו.
התבוננות פשוטה בפתגמים אלו תגלה דבר מדהים: שני החכמים מדגישים את אותו עניין – הבית. יוסי בן יועזר מדגיש את חשיבות התורה בבית – "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם". יוסי בן יוחנן מדגיש את חשיבות החסד בבית – "יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך"...
והנה, למרבה הפלא, גם המצווה של חנוכה מדגישה את הבית – נר איש וביתו, מעיקר הדין – נר אחד לכל בני הבית. וכן מבחינת מקום הדלקת הנר – המצווה היא להניח את הנר על פתח הבית. והתקנה כה קשורה לבית, עד שנחלקו הפוסקים בנוגע לאדם שאין לו בית ('הומלס', חייל, או מטייל בשטח וכדומה) האם מחויב בכלל במצוות הדלקת נרות חנוכה.
באותם ימים, עת הסתלקה הנבואה, ונותרה בידינו רק התורה שבעל פה. באותם ימים, עת קיבלנו מנת כוח של מלכות לשעה ובית מקדש לתקופה מוגבלת, הבינו חכמי הדור שזו מנת כוח חשובה שתפקידה לתת כוחות לימי הגלות הארוכה. ואכן זה עניינו של חנוכה, המביא מעט אור לימים החשוכים ביותר בשנה, וכדברי השפת אמת – "מצוות נר חנוכה קצת נחמה בגלות... וזה לעולם אף תוך ההעלם וההסתר יהיה הארה מנרות המנורה".
לפיכך, הבינו חכמי הדור, שעלינו לחזק את כוחו של הבית היהודי הקדוש. גם כאשר העם יתפורר וילך לגלות, תישאר היחידה היסודית של הבית היהודי, שתהיה מלאה באור של תורה וחסד, ותפיץ אור זה על כל סביבותיה.
ובימינו, עת שבים ומתקבצים אנו לארצנו הקדושה, עלינו להאיר בבתינו אור תורה וחסד. ויחידות אור אלו, יתקבצו זו לזו, ויפרסמו את הנס, עד שהעם כולו יתלקח לאבוקת אור אדירה. "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות. כשיתקבצו לאבוקה אחת – ישוב להיגלות" (הראי"ה קוק – מגד ירחים).