בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה
תשובון למבחן

מבחני סתם אב בבינה ספר תורה תשע"א

undefined

הרב דניאל קינד

תשע"ה
15 דק' קריאה
1. מה הדין בשכתב באחת העמודות שורה נוספת או שהחסיר שורה

פתחי תשובה רעג ס"ק ד':
...אמנם ראיתי בספר בני יונה שכתב דאם כתב מנין שורות שיש לו, אלא שעשה השורות דחוקים עד שאינם מגיעים עד למטה כשורות שביריעות האחרים, ונראה כאילו חסרה שורה- יש להכשיר, דמ"מ נראה מנין השורות, ע"ש, א"כ כ"ש בזה.
ועיין תשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוף סי' קע"ט שדעתו בפשיטות דדוקא אם בדף אחד חסר שיטה אחת- פסול, אבל בכל היריעה- אין חשש, וכתב דהרי לפעמים א"א לצמצם, ותופרים את היריעות שלא במכוון שיהיה הכל בשוה, ונראה כאילו שורה אחת גבוה מחברתה, וזה לא עלה ע"ד שום אחד לפסול, ודבר זה מצוי הוא, ופוק חזי, ע"כ נראה לי היתר גמור לקרות בס"ת הנ"ל בלי שום פקפוק, עכ"ד ע"ש.
שו"ת פנים מאירות חלק ב סימן קעט:
ולי נראה דאין כאן בית מיחוש כלל, דבודאי ביריעה אחת אם דף אחד התחיל בתחלת השיטה וסיים עד סוף הדף ואח"כ הניח בראש הדף שאצלה שורה פנוי' מכתב והתחיל בשיטה שני' ואח"כ שהתחיל בדף ג' כתב למעלה בזה, ניכר שהוא פרשה פתוחה או סתומה לדעת הטור,

או אם נשארה שיטה בסוף הדף דמתחיל מתחילתו משום דהתם ניכר שהדפי' שמצידה הם כתובים עד למטה ונשרטטה בשירטוט אחת
אבל בשתי יריעות, שבחדא יריעה כתב נמשך למטה ובצידה יריעה אחת פחותה שורה או שתים- אין זה לא פתוחה ולא סתומה, כיון שהדפין שביריעה האחת שוים, דף אחד מלמד על חבירו שלא שייר לשם פתוחה או סתומה,

ולפעמים אי אפשר לצמצם שתופרי היריעות אינם מכוונים שיהי' הכל בשוה ולפעמים אחת נמוכה ואחת גבוה, נמצא שביריעה אחת נראה כאלו נמוכה שורה אחת, ויריעה שבצידה נראה כאלו שורה אחת גבוהה מחברתה

וזה לא עלה על דעת שום אחד מן הפוסקים לפסול ודבר זה מצוי הוא ופוק חזי מה עמא דבר ותשובת דברי שמואל לא הי' בידי ונראה לי היתר גמור לקרות בס"ת הנ"ל בלי שום פיקפוק.
בני יונה סימן רע"ה אות ח':
וצ"ע ג"כ אם אירע ששכח הסופר, ושירטט ביריעה אחת שורה פחות ממנין שורות שביריעותיו האחרים, אם לפסול הס"ת בשביל כך, שנאמר כאלו היא פתוחה, או נאמר כיון שאותו יריעה כל עמודים, כך הוא, לא מפסיל בהכי, ולפחות אם שכח בעמוד אחד לכתוב שורה אחת למטה או למעלה- פסול, כיון דעולה באופן זה להיות כפרשה פתוחה,
אבל אם כתב מנין שורות שיש לו, אלא שעשה השורות דחוקים עד שאינם מגיעים עד למטה כשורות שביריעות האחרים, ונראה כאלו חסרה שורה- יש להכשיר, דמ"מ נראה מנין השורות, וכן נראה אם מיעט שורה א', אלא שהרחיב ריוח השורות עד שאורך העמוד החסר כמעט שוה לשאר העמודים כשר, דמ"מ מתחזי כאלו הוא שלם נ"ל.
מלאכת שמיים (כלל יב ס"ק ד' בחלק "בינה" של הרב יצחק במברגר):
ס"ת שעמוד אחד קצר מחבריו, דהיינו שבסוף דף אחד יש חלק בלא כתב, כשיעור שיטה אחת או יותר, ודאי יש מקום לפסול, דהוי כאילו עשה פרשה במקום שלא שייך שם פרשה, דפסול... והוא לכאורה מוסכם מכל הפוסקים, זולת הב"ח, וכבר חלקו עליו גדולי האחרונים, הט"ז, והש"ך וכנה"ג, והשב יעקב... בטיל היחיד במיעוטו נגד כל האחרונים, וגם בתשובות שמש וצדקה כתב רוב מניין ורוב בניין מחמירים בזה זולת הב"ח... והנה אם המקום אינו משורטט... כתב בתשב"ץ... דיש להקל... ומ"מ העלה... (1) דאם ההפרש הוא בין יריעה לחברתה, אבל הדפים שבכל יריעה ויריעה עצמה הם שווין, (2) וגם אין המקום החלק משורטט, כיון דהוי תרתי לטיבותא יש להקל".
2. סופר שאמר שלא כתב את האזכרות לשמן, האם נאמן

טור סי' רפא: ס"ת שאמר הסופר בעודו בידו, שלא עיבד העורות לשמן או שלא כתב האזכרות לשמן- נאמן והוא פסול. החזירו לבעליו- נאמן על הגויל ולא על האזכרות.
פרישה אות (ה: נאמן והוא פסול. דכל שבידו- הוא נאמן: (ו) החזירו לבעליו: נאמן על הגוילים ולא על האזכרות. כצ"ל, פירוש אם אמר שלא עבד הגויל לשמן- נאמן, מאחר שיודע שמפסיד כל שכרו [ו]אפ"ה אמר, ודאי קושטא קאמר (אבל אם נתן לו שכרו- אינו נאמן וע"ל סימן קכ"ז. עד כאן המגיה). אבל אם אמר שלא כתב האזכרות לשמן- אינו נאמן, דנוכל לומר דטעי בדרבי ירמיה, שסבר מי שלא כתב האזכרות לשמן- אינו מפסיד כל שכר הס"ת, אלא שכר האזכרות, וא"כ להקניטו קא מכוין, הואיל שאין לו הפסד מרובה, משום דחזקה פועל עושה כהוגן. גמרא ע"ש.
דרכי משה הקצר יו"ד רפא (א): במרדכי פרק הניזקין (דף תרי"א ע"ב) (שצד), דמ"מ הוי כחומש בעלמא ללמוד בהם תינוקות, וצריך ליתן לו כשכר חומש בעלמא, רק העודף ששוה הס"ת העשויה כתיקונה יותר מהחומש, זה לא ליתן לסופר, עכ"ל ראבי"ה (מסכת מנחות אלף וקמ"ט). אות (ב) מבואר בגמרא, דהיינו אם לא נתן לו שכרו, אבל אם נתן לו שכרו- אינו נאמן, וע"ל סימן קכ"ז בדין זה.
בית יוסף יורה דעה סימן רפא ה: ס"ת שאמר הסופר בעודו בידו שלא עיבד העורות לשמן וכו'. פרק הניזקין (גיטין נד:)
ההוא דאתא לקמיה דרב אמי, א"ל: ס"ת שכתבתי לפלוני, אזכרות שלו- לא כתבתין לשמן. א"ל: ס"ת ביד מי? א"ל: ביד לוקח, א"ל: נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת, א"ל רבי ירמיה: נהי דהפסיד שכר אזכרות, שכר ס"ת כוליה מי הפסיד? א"ל: אין, שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובות לשמן- אינו שוה כלום.
ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו, א"ל: ס"ת שכתבתי לפלוני, גוילים שלו- לא עיבדתים לשמן. א"ל: ספר תורה ביד מי? א"ל: ביד לוקח, א"ל: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ס"ת.
ומאי שנא מדרבי אמי? התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה, הכא כיון דקא מפסיד כוליה אגריה ואתא, אמר אימור קושטא קאמר. ופירש רש"י (נה.) התם איכא למימר דמשקר, ונתכוין להקניט, וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה, אבל גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי, אמר אימור קושטא קאמר.
וכתב הר"ן (כו:) ואינך נאמן להפסיד ס"ת, משום דחזקת פועל- עשה כהוגן מה שבידו, וכל שאינו בידו- אינו נאמן, דחזקה משקר, ומיהו באדם דעלמא, עד אחד נאמן באיסורין בכל צד, דסתמא אמרו (חולין י:) נאמן עכ"ל.
ורבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יט.) כתב אהא דאמרינן: אי אתה נאמן, היינו מפני שאינו בידו, שאם היה בידו- נאמן, וכמו כן אפילו לא היה בידו, ואמר לו הפעם הראשונה שמצאו, כלומר כשנתן לו הספר אמר לו כך- נאמן, ואין הפרש בין שבעל הספר שותק בין שמכחישו, כי הוא אינו יכול לדעת בזה אמיתת הענין עכ"ל.
שו"ע רפא, ה:
אזכרות: ס"ת שאמר הסופר לאחר שיצא מידו: לא כתבתי האזכרות לשמן, אינו נאמן לפסלו. אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו. ולמה אינו נאמן לפסלו? שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו, ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות.
עיבוד העור: לפיכך אם אמר: ספר תורה זה, עורות שלו אינם מעובדים לשמן, מתוך שנאמן להפסיד שכרו- נאמן לפסלו, שהכל יודעים שאם אין העורות מעובדין לשמן- אין לו שכר כלל. הגה: מיהו כשכר חומש בעלמא חייב לשלם לו, דהא מכל מקום לא גרע מחומש (מרדכי פ' הניזקין).
הסופר אומר שכתב האזכרות שלא לשמה – כשהוא בידו שכתב האזכרות שלא לשמה – כשהוא ביד חברו שהעורות לא היו מעובדים לשמה
האם השוכר איבד שכרו איבד שכרו
האם הספר תורה פסול פסול כשר פסול

לבוש רפא, ה: ספר תורה, שאמר הסופר לאחר שיצא מידו: לא כתבתי האזכרות לשמן- אינו נאמן לפוסלו, אבל נאמן להפסיד כל שכרו. ומאי טעמא אינו נאמן לפוסלו? משום דחזקת פועל- עושה כהוגן מה שבידו לעשות, ומה שאומר עכשיו, כן אמרינן, אין כוונתו אלא להפסיד ולהקניט את הלוקח, או אותו ששכרו לכותבו.
ואין לומר כיון שהוא מפסיד גם את שכרו ודאי קושטא קאמר, דאין סברא לומר שיפסיד שכרו משום להפחידו ולהקניטו, דאמרינן טעה זה בדין שאמר: "כיון שאיני אומר אלא שלא כתבתי האזכרות לשמן, איני מפסיד אלא שכר האזכרות, והוא דבר מועט", ודרך בני אדם כן הוא שמתייאש להפסיד דבר מועט כדי להפחיד על חבירו ולהקניטו.
אבל אנו אומרים לו: טעית בדין, שכיון שאתה מודה שלא כתבת האזכרות לשמן, הרי הספר תורה כולה פסולה, ולפי דבריך הפסדת כל שכרה, דטוב היה לזה שלא כתבת לו ואנו מאמינין לדבריך על עצמך דהודאת בעל דין- כמאה עדים דמי, והפסדת שכרה, ועל הספר תורה- אין אנו מאמינים לך, כיון שאינו בידך, ודאי להקניטו נתכוונת, ואפילו אם יאמר: "ידעתי ולא טעיתי", אין מאמינין לו.
לפיכך אם אמר: ספר תורה זו, עורות שלה לא עבדתים לשמן, אף על פי שאין הספר תורה בידו, מתוך שנאמן להפסיד שכרו- נאמן לפוסלו, דודאי לא להקניטו קא מיכוין, שהכל יודעים שאם לא עיבד העורות לשמן- אין לו שכר כלל וגם הוא ידע זה, ואי לאו דקושטא קאמר, לא היה מאבד את שכרו כדי להקניטו לזה. מיהו ספר תורה זו לא גרע לבעליה מחומש דעלמא, ועל כל פנים חייב לשלם כשכר כתיבת חומש בעלמא.
"ועתה כתבו":
לא נאמן לאחר שיצא הספר מידו, דאם עדיין לא יצא מידו- נאמן, דכל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא, נאמן עד אחד לטמא ולאסור, ואפילו הבעלים מכחישו או אמר איני יודע, ולאו מטעמא דאי בעי פסיל ליה השתא, דהא האזכרות כבר נכתבו, אלא טעמא, דהואיל וברשותו הוא, הרי הוא כשלו, ונאמן עליו, וכמו כן, אפילו לא היה בידו ואמר לו בפעם הראשונה שמצאו: "לא כתבתי האזכרות לשמן"- נאמן, כדלעיל סי' קכז סעיף א, לענין נתנסך יינך, ואין הפרש בין אם בעל הספר שותק או מכחישו כדהתם, כי הוא אינו יכול לדעת בזה אמיתת הענין.
3. פרט לצורך מה מותר למכור ס"ת

לקמן הבאנו שמותר למכור ס"ת במקרים הבאים:
א. ללמוד תורה
ב. לשאת אישה
ג. להשיא יתום ויתומה
ד. פדיון שבויים
ה. קנה אותו מתחילה על מנת למכור
ו. קיבל אותו בתור פרעון חוב
ז. קיבל אותו בירושה
ח. החזרת חוב לגוי
ט. צור יעקב: לצורך מצוה חשובה או מצב דחוק
י. מהר"י אסאד: ס"ת השייך לאישה (אין היא כלל חייבת במצווה)
יא. הספקת צרכי תלמוד תורה, כגון ספרי לימוד ובניין הלימוד
יב. בניית מקווה
טור יו"ד סימן ע"ר: אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור- שפיר דמי
בית יוסף שם: ומ"ש ומיהו אם צריך למכרה כדי ללמוד תורה ולישא אשה- שפיר דמי. גם זה שם. א"ר יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ופי' תלמוד תורה, מפני שהוא מביא לידי מעשה, אשה נמי, דלא תהו בראה (ישעיה מה יח).
ומ"ש ואין לו דבר אחר למכור. הכי משמע ודאי, דאילו ה"ל דבר אחר למכור, לא היו מתירים לו למכור ס"ת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י ה"ב ) וסמ"ג (עשין כה כח.). וכתבו הגהות מיימון (אות ד) הא דלא חשיב לפדיון שבויים משום דמילתא דפשיטא הוא, והוא מדברי התוספות בפרק קמא דב"ב (ח: ד"ה פדיון ). וכתב ה"ר מנוח דרבים יכולים למכרו ללמד תורה ליתום המוטל עליהם, או להשיאו אשה, ומיהו לפי מה שנתבאר בסמוך, דלא התירו אלא כשאין לו דבר אחר למכור, נראה דברבים נמי לא שרינן אלא א"כ אין להם על מה שיסמוכו, והם עניים מדולדלים.
וכתב עוד ה"ר מנוח: אינו רואה סימן ברכה וכו', דוקא ס"ת העשוי לקרות ברבים, אבל ספרי יחידים- מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו, שעל מנת כן עשאום או לקחום, ועוד שקדושתן לא פקעה בכך, והם בקדושתן ביד הלוקח, כמו שהיו ביד המוכר, עכ"ל.
והוה משמע לי, דבסופרים וסוחרים הכותבים וקונים ספרים למכור מיירי, וזהו שכתב: שעל מנת כן עשאום או לקחום, אבל יחיד הכותב או הלוקח ס"ת לעצמו- אינו רשאי למכרו ואף על פי שאינו עשוי לקרות ברבים- אסור למכרו
שו"ע יו"ד רע, א:
מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק) (הגהות מיימוני פ"ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש- אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה, מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור. הגה: וה"ה לצורך פדיון שבויים, מותר למכרו (גם זה שם ותוס' פ"ק דב"ב ואגודה שם). ועיין באלו הדינים בא"ח סימן קנ"ג...
פתחי תשובה יו"ד רע, א: ובתשובת ריב"ש הביאו הב"י כתב כל ספר שיש בו טעות- אין בו קדושת ס"ת, ויכול למכרו ע"ש.
שו"ע קנג, ו: מוכרים בהכ"נ, וכן שאר דברים שבקדושה ואפי' ס"ת, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.
משנה ברורה: (כג) ואפילו ס"ת - הטעם דהא אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה], וד"ז תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן.
(כד) או להשיא יתומים - ואפילו יתומות, דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה, מ"מ 'לשבת יצרה' שייך גם באשה. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה פוסקים]...
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ב:
ס"ת כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול, ואסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין לו מה יאכל, ואפילו היו לו ספרים רבים, ואפילו יש ליקח בו חדש, לעולם אין מוכרין ספר תורה אלא לשני דברים, שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור.
שו"ע קנג, י:
י"א דיחיד בשלו, אפילו ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים; ויש מי שאוסר (יש מי שאומר כט"ז שזה הרמב"ם לעיל) אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה.
מצינו שיש מתירים למכור את הספר תורה רק לצורך מצווה, כגון ללמוד תורה או לישא אישה:
ט"ז (י): ויש מי שאוסר. - הוא הרמב"ם כב"י, ונ"ל אם קנא' מתחיל' כדי למכרה, וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למוכרה, דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת, וזה נמי דכותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו.
משנה ברורה קנג ס"ק סג:
ללמוד תורה - היינו להתפרנס בדמיו בריוח [פמ"ג], וכתב עוד: צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים ופירושיהן, דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים.
ע"פ זה מותר למכור ס"ת לצורך פרנסה, אם מדובר שהוא רוצה באמצעותו ללמוד תורה. כמו כן, ע"פ זה, מותר לסופר סת"ם למכור את הספר שהוא כותב לצורך הפרנסה שלו.
מי שמכר ספר תורה ולא ידע שיש בכך צד איסור, ורוצה לחזור בו, כתב הכף החיים, שיכול הלוקח לומר שהוא סובר כשיטות (קים ליה) שמותר למכור, והמוכר שחושש לאיסור, יקנה ספר תורה אחר בדמיו של הספר המכור, או שיתן את דמי הספר להספקת תלמידי חכמים. המנחת פיתים כתב שאם הלוקח כבר מוחזק בספר, לא ניתן להוציא ממנו, אך אם הספר עדיין אצל המוכר, הוא יכול לבטל את המקח.
שו"ע קנג, ו: מוכרים בהכ"נ, וכן שאר דברים שבקדושה ואפי' ס"ת, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.
למעשה: שו"ת מהרש"ם (א, יח) כתב שלמעשה, המנהג בזמן הזה הוא להקל למכור ס"ת, אפילו אם נתנו אותו לצורך הרבים, ומי יבוא למחות במנהג זה. צור יעקב (א, א) כתב שבמיוחד יש להקל ע"פ המשנה ברורה והמגן אברהם, למי שצריך את הכסף למצווה חשובה או שהמצב דחוק לו. כמו כן, הפמ"ג באשל אברהם התיר למכור ס"ת כשהוא קיבל אותו בירושה, שהרי זה כמקבל על מנת למכור אותו (קנג, כב): "ואף ירש בירושה ספר תורה מאביו, י"ל דסומכין על דיעה א', דלא שייך דמתנה עליהם".
כמו כן, המהר"י אסאד ועוד העלו להקל בס"ת השייך לאישה שהיא יכולה למכור אותו, כיון שהיא כלל אינה חייבת בכתיבת ס"ת.
יש להקל אף אם הוא נתן את הספר תורה לציבור בהשאלה, שהרי ברור שבסתמא הוא לא נתן אותו במתנה, שהרי ע"פ רעק"א מתבטלת ממנו מצוות הכתיבה אם הוא נותן את הספר במתנה, ועל כן יש להקל למכור אותו במציאות שכזו.
למסקנה יש להקל רק כשיש צורך גדול ביותר וע"פ הוראת חכם. בצור יעקב כתב שראוי שיתן מקצת הכסף לקניית ספרי קודש, כדי שיקיים בזה מצוות כתיבת ס"ת בזמן הזה. גם לתת ס"ת במתנה, הוי בכלל האיסור בסתמא, גידולי הקדש.
הב"ח מתיר למכור ס"ת כדי להחזיר חוב לגוי:
ב"ח יורה דעה סימן רע:
...אם חייב לגוים הוה ליה כמוכר ספר תורה לפדיון שבויים דשרי כדכתבו התוספות פרק קמא דבבא בתרא (דף ח ב) בד"ה פדיון שבויים וכן כתב בהגהת מיימוני פ"י והכא נמי כיון שחייב לגוים ולא ישלם יתפסוהו והוי ליה פדיון שבויים אבל בחייב לישראל נראה דאינו גובה חובו מספר תורה דכיון דרשאי להתפרנס מן הצדקה ואין צריך למכור ספר תורה כדפרישית אם כן גם בעל חוב אינו גובה ממנה דלא עדיף בעל חוב מחייו...
הרב פינשטיין התיר למכור ס"ת לצורך בניית מקווה:
שו"ת אגרות משה או"ח א, נא, ענף ד:
והנה לפ"ז בדברים שרשאין למכור, כמו להספקת תלמידים ולפדיון שבוים ולישא אשה, וכ"כ לעשות מקווה כשא"א במקום אחר, כי זהו בכלל לישא אשה , ועוד עדיף שהוא לכל העיר וגם להסרת תקלה, שודאי אף אם היו נמצאים מוחים, היה זה שלא כדין, יש לתלות שכולם מסכימים שלא להשתמש בו לביהכ"נ, אלא למוכרו לצורך מה שמחוייבין, אף שאינו דבר קדושה, ולכן סגי בז' טובי העיר ורב העיר לבד , דהא כל צורך מאה"ע (מעמד אנשי העיר) הוא לידע החלטתם והכא הוא החלט מוכרח שאף שצריכים גם לביהכ"נ ולדבר קדושה הוא מכריע זה שיחליטו מצד הדין למכור בשביל המקוה ות"ת ופדיון שבוים ולא להחזיקו לביהכ"נ.
"ועתה כתבו" (לרב יששכר חזן) כתב שמותר למכור ס"ת לעוד דברים:
ולאו דוקא כדי ללמוד הוא בעצמו, אלא גם לצורך הספקת תלמידים אחרים, בין גדולים ובין נערים לתת למלמדים וללומדים כדי פרנסתם בריווח למען יוכלו ללמוד בהרחבת הדעת. ובכלל זה (חכמת אדם) גם להכין ולתת להם מקום מרווח וכל צרכי ביהמ"ד כגון תאורה ומתקני חימום וקירור, (חת"ס) וספרי לימוד. וכל זה דוקא כשא"א להם לגבות מן הציבור עבור לימוד תורה והספקת תלמידים, דאל"כ צריכים לגבות מן הציבור ולא למכור. וכל מה שהתירו למכור, דוקא אם ישאר להם ס"ת, לאחר מכירתן את הראשון, שאם לא ישאר להם שום ס"ת, אין למכור אף בשביל לימוד תורה.

4. ספר תורה מנוקד או שפיסק בו פסוקים, האם כשר כמות שהוא או ע"י תיקון, פרט

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רלח: שאלה: ספר מְנֻקָּד, אם מותר לברך עליו, אם הוא פסול? תשובה: נ"ל, דפסוק פסוקים, וְהַנִּקּוּד, פוסלן. שאין לנו, אלא כנתינתו מסיני. ובודאי נראה: שאין ס"ת מנוקד. ואם נקד- פסול. שכמה דורשין חכמים, המקרא והמסורת. ואם אתה מנקדו, אין כאן מסורת. ועוד, שנית במסכת סופרים: ספר שנקד ראשי פסוקים שבו- אל יקרא בו. ואף על פי שארז"ל: ויקראו בספר בתורת וגו' ויבינו במקרא; אלו פסוק. לומר: שהיו מקובלים ממשה בסיני, על פה. כמו שאמר: מפורש; זה תרגום. ובודאי, לא היה תרגום, כתוב בספר.
שו"ע רעד, ז: ספר המנוקד, פסול. ואפילו הסירו ממנו הניקוד. וכן ספר שיש בו פיסוק פסוקים- פסול. הגה: ודוקא שעשה הפסק בדיו. אבל אם הניח אויר בין הפסוקים, כל שאין בו שיעור פרשה, כשרה (תשובת ריב"ש). וספר תורה שעירב בו האותיות, כמו בגט- אינה פסולה. אבל לכתחלה אין לעשות כן (שם סימן קמ"ו).
רבי עקיבא איגר יורה: ספר המנוקד פסול. בשכנה"ג הביא בשם ת' מקור ברוך דדוקא אם כתב הס"ת בניקוד, אבל אם אחר הכתיבה בא אחד ועשה נקודות, בזה אם הסירו הניקוד- כשר, עיין שם, ובספק אם כתב בניקוד או שנעשה הניקוד אח"כ, ע' בארוכה במקור ברוך (סי' ל"ו).
פתחי תשובה: (ח) ואפילו הסירו - עיין בתשובת נו"ב תניינא (חי"ד סימן קע"ב) שכתב דדוקא כשהסופר עצמו ניקדו בעת הכתיבה, אבל אם ניקדו אדם אחר לאחר שנכתב בהכשר, פשיטא דאם גרר- חוזר להכשירו ע"ש. ואפשר דאפילו בסופר עצמו, אם ניקדו לאחר שגמר כל הספר, הדין כן. ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סימן כ"כ ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ט.
"ועתה כתבו" לרב יששכר חזן (רעד, ז):
ספר המנוקד- פסול, דהואיל והסופר מנקדו, הרי הוא ככותבו לשם מקרא, כלומר שילמדו ויקראו בו לפי המקרא ולא לפי המסורת, וכמה דרשות דרשו חכמים לפי המקרא והמסורת, ואם אתה מנקדו, אין כאן מסורת. ויש שכתבו משום דמעתה אינו כנתינתו מסיני, שהוא מוסיף ומייתר בו, ואין לנו אלא תורה שניתנה בסיני.
ואם כתב בתוכו את טעמי המקרא- פסול, כמו ס"ת המנוקד (נוב"י מה"ק ע"ד), בין לטעם שאין כאן תורה כנתינתה מסיני, ובין לטעם שאין כאן מסורת, שגם לענין הטעמים יש הפרש גדול בין קרי לכתיב ולפעמים התורה נדרשת כאילו לא היה בה טעם מפסיק, ונמצא דע"י כתיבתו את הטעמים הרי הוא משנה את המסורת.
ולפי"ז אף אם יסירו הטעמים מן התיבות אח"כ- פסול, כמו בהסירו הניקוד מן התיבה. אם לא כתב את הטעמים בדיו, אלא חרץ בקלף את סימני הטעמים ברישומים בעלמא- פסול לדעת רוב הפוסקים, כמו כתב בדיו. אם הבעל קורא חקק בתוך גוף האותיות עצמן את סימני הטעמים, הספר פסול כמו בניקדו, ולכן צריך להעביר קולמוס ע"ג האותיות למלאתן שוב, מיהו אם יש חשש שיהיה כמנומר, לא יעשה כן והספר ישאר בפיסולו.
ואפילו הסירו ממנו הניקוד, דכיון שהסופר ניקדו, גלי לן דכתבו לשם מקרא, והוי כמזויף מתוכו, דיש כאן כתיבה פסולה בעצם, שלא נכתבה לשם מסורת, ומה יועיל שיסיר הניקוד, ואין תקנה אלא שיגרור התיבה בעצמה שנכתבה בניקוד, ויחזור ויכתבנה מחדש.
אמנם אם הסופר לא ניקד את הס"ת, רק עשה זה איש אחר, אפשר להסיר הניקוד, שהרי נכתב בכשרות, וכן אם הסופר בעצמו ניקדו אחר גמר כתיבתו, מהני להסיר ניקודו אח"כ, דבשעת כתיבה האותיות נכתבו כראוי לשם מסורת ורק אח"כ ניקדם, ואם יש ספק אם הסופר ניקד או אחר- מוקמינן הס"ת בחזקתו, ואמרינן "השתא הוא דאתרע", דהסופר בקיא בדינים, ולא ינקד ס"ת, ומסתמא אדם אחר ניקדו, ולכן אם יסירו הניקוד ממנו כשר.
ומיהו, אם דבר מועט הוא, כגון יריעה אחת או שניים- טוב להחליפם, אפילו ידעינן בודאי שנעשה אחר כתיבת הס"ת. ויש מי שכתב דלא מהני הסרת הניקוד, משום דעי"כ הס"ת נראה מנומר. כל זה בניקד עכ"פ רוב הס"ת, דדוקא במפוזר ברוב ס"ת שייך פסול מנומר, ולטעם זה אף אם סופר אחר ניקד, לא מהני להסיר ניקודו, וכן ספר שיש בו פיסוק פסוקים, כלומר שעשה כעין שתי נקודות בסוף פסוק, כמו שיש אצלנו בחומשין, ואפילו עשה רק נקודה למעלה לסימון פיסוק- נמי פסול, והטעם משום דצריך שיהיה כמו שניתנה לנו משה מסיני, ללא שום פיסוקים, וי"א דגם בזה שייך טעם של שינוי מסורת כדלעיל בניקוד אותיות, שלפעמים ע"י המסורת צריך לחבר שני פסוקים יחד, כאילו הם פסוק אחד, ועכשיו ע"י פיסוקו הם נפרדים, וכל זה דוקא בפיסוק שבא להורות איזה דבר,
אבל אם עשו קו או ב' נקודות בסוף שורה אחר כתיבת השם, אף שיש למחקו- מ"מ אינו נפסל עבור זה, דאינו מורה על שום דבר פסול, ואם הסיר הניקוד שבין הפסוקים- כשר, ולא דמי להסיר ניקוד האותיות דלא מהני (כדלעיל סקל"ג), דשאני התם שכשמנקד את הגוף, הוא פוסלה בכך שמשתנית ממשמעותה בין מקרא למסורת, משא"כ בפיסוק פסוקים, שאין פירוש התיבות משתנים מחמת זה- כשר אם תיקן את המעוות, ויש פוסלים, משום שיש כאן כתיבה פסולה בעצם, שלא נכתבה לשם מסורת, ומה יועיל שיסיר הניקוד, ויש שפסלו משום דמיחזי כמנומר, כמו בהסרת ניקוד האותיות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il