בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • קידוש השם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

קדוש השם

האם הדין של ייהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות הוא משום חומרתן או משום מצוות קדוש השם?

undefined

הרב דוד דב לבנון

שבועות תשס"ג
34 דק' קריאה
נפסקה הלכה בעניין "ייהרג ואל יעבור", כפי שנימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: (סנהדרין דף עד עמוד א):
"כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

יש לחקור האם הדין של ייהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות הוא משום חומרתן או משום מצוות קדוש השם?

מקור החיוב של ייהרג ואל יעבור בג' עבירות הנזכרות מבואר בגמ', וז"ל:
" ... ועבודה זרה לא? והא תניא, אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל ייהרג - תלמוד לומר (ויקרא כ"ב י"ח) וחי בהם - ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא - תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי. - אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, - אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר בכל מאדך. גילוי עריות ושפיכות דמים - כדרבי. דתניא, רבי אומר (דברים כ"ב) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה - נייתן להצילו בנפשו, אף רוצח - נייתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח - ייהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור, רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".

משמע שהדין ייהרג ואל יעבור בג' עבירות הוא מחמת חומרתן, לכל אחד מהם יש מקור משלו מדוע התורה לא התירה אותו, ע"ז - מ"בכל נפשך", שפ"ד - מסברא, וג"ע - מהיקש לשפ"ד. ולכן אין בהם ההיתר של "וחי בהם", ודין קדוש השם הוא רק בפרהסיא, כמו שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

והנה מהרמב"ם נראה לדייק שגם בג' עבירות שלפי הדין ייהרג אפילו בצנעא הוא מקיים מצוות קדוש השם, וז"ל:
"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או ייהרגנו יעבור ואל ייהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, ייהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל ייהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד".

הרי לנו שהרמב"ם כלל במצוות קדוש השם את החיוב להייהרג בג' עבירות חמורות.

וכן כתב בפירוש בהלכה ד', וז"ל:
"מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם".

הרי לנו, שגם בצנעא שייך חלול השם וקדוש השם, אלא שבפרהסיא חלל את השם ברבים. ולכן בג' עבירות חמורות מצווה לקדש את השם גם בצנעא.

לכאורה קשה מהגמ' שהזכרנו שהפסוק "ונקדשתי" הוא רק בפרהסיא? נראה שהרמב"ם לשיטתו בהגדרת מצוות קדוש השם. וז"ל שם הלכה י:
"כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם".

לפי הגדרת הרמב"ם חלול השם היינו שחטא במזיד ובשאט נפש, וקדוש השם היינו שקיים מצווה או פרש מעבירה לשם שמים, בלא פניה של כבוד או פחד. וזה שייך אף בצנעא, אלא שאם עשה זאת ברבים הרי זה קדש את השם ברבים ולהפך חלל את השם ברבים. ואע"פ שקדוש השם שייך גם בצנעא, לא חייבה התורה להייהרג על קדוש השם רק בפרהסיא, חוץ מג' עבירות חמורות.

נראה להשוות הגדרה זו של הרמב"ם לקדוש השם לפירוש המשניות לרמב"ם סוף מסכת מכות:
"רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מ"ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". וז"ל:"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר רבי חנניא, כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, וכו'".

ממוצא דבריו למדנו, שעיקר המכוון בקיום המצוות, שיקיים אותן לשמה ומאהבת השם, ולכן אם עשה כן קדש את השם.

נראה שרש"י (יומא פ"ו עמוד א') מפרש באופן שונה, וז"ל: "חילול השם - חוטא ומחטיא אחרים". ולפי זה חלול השם הוא רק בפרהסיא, שאז הוא מחטיא אחרים, ומובן מדוע התורה חייבה להייהרג על קדוש השם רק בפרהסיא..

לכאורה יש להביא ראיה להגדרה שנתן רש"י מגמ' יומא שם. וז"ל:
"היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אמר אביי: לא שנו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי - לית לן בה. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי, ועביד חושבנא. רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם) מסורת הש"ס: [היכי דמי] אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא. אביי אמר: כדתניא, דברים ו ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ישעיהו מט ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

לכאורה משמע שקדוש השם וחלול השם תלוי במה שאנשים אחרים ילמדו ממעשיו. ונראה שהרמב"ם יתרץ את הגמ' לפי שיטתו, שמה שהבריות אומרות עליו "כמה נאים מעשיו", זה עצמו מוכיח שהוא עושה את המצוות לשם שמים ובשלמות המעשה כפי שאמרו במסכת אבות, שמעשי האדם נבחנים אם הם "תפארת לו מעושיה ותפארת לו מן האדם". ולפי מה שבני אדם מפארים מעשיו זה מוכיח שהם נעשו בשלמות, וכל אדם לפי דרגתו כך הבריות מצפות ממנו שינהג בהתאם לדרגתו הרוחנית, ואם לא נוהג כן ואין זה תפארת לו מן האדם יש בזה חלול השם.

יש כמה נפקא מינות בחקירה הנ"ל, אם ייהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות בגלל חומרתן, או שהחיוב ייהרג בהן הוא מפני קדוש השם 1 .

א. להנאת עצמן
מובא בגמ':
"והא אסתר פרהסיא הואי! - אמר אביי: אסתר קרקע עולם הייתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי - הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו? אלא הנאת עצמן שאני. הכא נמי: הנאת עצמן שאני. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: נכרי דאמר ליה להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך - ליקטיל ולא לקטליה. שדי לנהרא - ליקטליה ולא ליקטול. מאי טעמא - לעבורי מילתא קאי בעי".

(בעניין קטול אספסתא בשבתא, פירש התוספות, שמדובר כאן בפרהסיא, שאז ייהרג ואל יעבור בגלל חלול השם ולכן שייך ההיתר "להנאת עצמן שרי").

והנה הרמב"ם לא הזכיר את ההיתר של קרקע עולם, רק את ההיתר של הנאת עצמן, נראה שפסק כך לפי הכלל שהלכה כרבא נגד אביי.

לכאורה טעם ההיתר כאשר רוצים להעבירו להנאת עצמן הוא, מפני שבפרהסיא החיוב להייהרג הוא מפני קדוש השם, לכן רק כאשר רוצים להעבירו על הדת חייב לקדש את השם ולהייהרג, אבל כאשר כל כוונתם להנאת עצמן אין בזה חלול השם אם יעבור.

מה הדין בג' עבירות חמורות להנאת עצמן, חלקו בדבר בעל המאור והרמב"ן (במלחמות השם שם). בעל המאור סובר שבגילוי עריות להנאת עצמן מותר לעבור, וראיה מאסתר שהייתה אשת איש ועל זה ענתה הגמ' "הנאת עצמן שאני". אמנם באסור רציחה לא שייך הנאת עצמו, משום הסברא "מאי חזית". ובעניין ע"ז לא שייך במציאות כלל הנאת עצמן, אלא להעביר על הדת.

לעומתו הרמב"ן שם סובר, שבג' עבירות חמורות לא שייך להתיר להנאת עצמן, ומבאר שם:
"תדע, שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו, לפיכך אע"פ שאינו מתכוון להעבירו אסור, אבל שאר העבירות שנאסרו מ'והקדשתי' הותרו להנאת עמן, דהא ליכא משום קדוש השם".

ומוכיח זאת מזאת שאסור להתרפא בעצי אשרה, אע"פ שעושה זאת בודאי להנאת עצמו. ומה יענה על על כך המאור מדוע אסור להתרפא בעצי אשירה הרי זה להנאת עצמו?

הר"ן פסחים תירץ, וז"ל:
"משום דכי אמרינן 'הנאת עצמן שאני', ה"מ כגון - אסתר, שהייתה מתרצה בגלוי עריות, ולא מחמת גלוי עריות, אבל אלו שהביאו אינם כן, אלא הם רוצים ליהנות באותו דבר שאסרה תורה מחמת הנאה שבו, שהוא עיקר האסור, כגון מתרפא בעצי אשירה, שאמרה תורה שלא ליהנות ממנה, והוא רוצה אותה ליהנות ממנה".

לכאורה אינו מובן, אם כל החיוב למסור את הנפש בשלושת עבירות החמורות אינו מצד מעשה העבירה עצמה, אלא בגלל שהוא מצווה לקדש את השם, ולכן רק כאשר אנסו אותו לעבור על הדת, יש מצווה לקדש את השם, אבל אם אנסו אותו להנאת עצמן, אין בזה קדוש השם, ומותר לעבור. ואם כן למה המתרפא בעצי אשירה ייהרג ואל יעבור, הרי הוא אנוס בגלל חוליו להתרפא, ואין כאן מי שמעבירו על הדת, ולא שייך בזה קדוש השם?

נראה שפרש, שגם מי שמתרפא בשלושת עבירות חמורות להנאת עצמו, דומה למי שאנסוהו לעבור על הדת, שכן הוא רוצה בעבירה לשם הנאה הרגילה שלה, ולכן מצווה לקדש את השם ולא לעבור. ורק כאשר גוי אונס אותו להנאת עצמו, והוא אינו רוצה ליהנות מהעבירה, שייך ההיתר של "הנאת עצמן".

עוד נראה לתרץ את בעל המאור על פי הרמב"ם שמחלק באונסים לעניין העונש, בין מי שאנסוהו לעבור, ובין מי שהוא חולה ומתרפא בעבירה, וז"ל שם ה"ד, וז"ל:
"וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".

הרי לנו שאם עבר וחטא באחד מג' עבירות חמורות באונס פטור מעונש למרות שעבר על התורה שאמרה ייהרג ואל יעבור, ולעומת זאת כתב הרמב"ם בהלכה ו':
"כעניין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".

ויש להבין את החילוק בין ההלכות מאי שנא בין אונס שהגוי אונס אותו לאונס שהמחלה אונסת אותו לעבור ולהתרפא הרי בשניהם יש פקוח נפש ואונס גמור? והנה לפי פירוש תוספות עצי אשירה מרפאים בכוחות טומאה של עבודה זרה, וז"ל (פסחים דף כה עמוד א):
"חוץ מעצי אשירה - נראה לר"י, דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה, כגון על ידי שדים או שום דבר אחר, משום דאתי למיטעי בתר ע"ז, וכו' ".

לפי זה מובן מדוע מי שהתרפא בעצי אשירה ייהרג, לא מבעיא לפי שיטת הרמב"ם שאין כל ממש ברפואת ע"ז ואין היא מרפאה כלל, ואף אם יש כוחות טומאה שאפשר לרפא בהם, אין לקחת אותם בחשבון כדבר המרפא, וכאילו אינם קיימים, ואם בחר ברצונו להתרפא בכך, נחשב לעובר ברצון. וכך אפשר להסביר מדוע מי שהעלה טינה בלבו לעבור על עריות, אסור לו להתרפא בעריות ויענש על כך, מפני שתורה דורשת מאתנו להתגבר על היצר, וידעו חכמים שאם נתיר לו עריות לא התרפא בכך אלא אדרבא יתאווה לכך יותר, לפי הכלל שנאמר על יצר עריות "הרעיבו שבע והשביעו רעב". ולכן אם הוא בוחר להתרפא בעריות ולא להתגבר על יצרו, נחשב לעובר ברצון ויענש על כך.

אולם לפי הראשונים שסוברים, שאפשר להתרפא גם בעצים אחרים, ואין כוונתו כלל לע"ז, ומה שמתרפא בעצי האשרה זה בגלל שאינו מוצא עצים אחרים, וכל האסור הוא משום "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", מדוע אם הוא אנוס במחלתו להתרפא שלא ימות, ועבר עבירה מדוע הוא יענש על כך, הרי הוא אנוס בדבר ואונס רחמנא פטריה? וכן יש להקשות משפיכות דמים, שאם התרפא בשפיכות דמים יענש, וכאן הוא בודאי לכו"ע אנוס בנפשו, (בניגוד לעריות שאפשר לפרש שיש בזה תאווה שניתנת לפתרון).

אור שמח תירץ, שיש הבדל בין שכפוהו עכו"ם לעבור על התורה, שזה נחשב לאונס ורחמנא פטריה, לבין שהוא עצמו בחר להתרפא בעבירה, שאז זה נחשב לרצון, ולכן חייב בעונש, והביא לכך דוגמאות נוספות (וכן קובץ שעורים ריש כתובות).

ולפי זה מיושב המאור, מדוע אסור להתרפא בעצי אשירה אף להנאת עצמו, כיון שזה נחשב לרצון ואף חייב בעונש על כך ולכן אסור, אבל אם עכו"ם כפהו לעבור על המצוות להנאת עצמו הרי הוא אנוס בדבר, וכל חיובו להייהרג ולא לעבור הוא משום קדוש השם, וכאשר זה להנאת עצמן מותר.

ונראה להעמיס הסבר זה בדברי הר"ן וכן מדוייק בלשונו " והוא רוצה אותה ליהנות ממנה ".

ונראה לומר, שהרמב"ן חולק בעניין זה על הרמב"ם הנ"ל, וסובר שגם המתרפא בעצי אשרה פטור מעונש כיון שהוא עושה את העבירה מפחד שמא ימות, ואם כן שני המקרים שווים, ולכן הוכיח מכאן, כמו שאסור להתרפא מעצי אשירה, למרות שעושה זאת להנאת עצמו, כך גם אסור לעבור אם כפהו עכו"ם לעבור להנאת עצמו.

הסבר נוסף מדוע "הנאת עצמן" בעריות מתיר
לעיל הסברנו את ההיתר של בעל המאור, שגם בעריות להנאת עצמן מותר, מפני שהחיוב להייהרג הוא קדוש השם ולכן הנאת עצמן שאני. נראה לומר הסבר אחר, מעצם מהות החיוב בעריות להייהרג ולא לעבור.

מה המקור לחיוב להייהרג בגילוי עריות? למדו זאת בהיקש משפיכות דמים. וצריך להבין, בשפיכות דמים קיימת הסברא של "מאי חזית", ולכן ייהרג ואל יעבור. אולם, האם הסברא של "מאי חזית" קיימת גם בגילוי עריות? לכאורה עומדת כאן השאלה של חיי נפש מול אונס אשה, ולא שייך להשוותם ולומר "מאי חזית", אדרבא נראה לומר שחיי נפש עדיפים, ובכל זאת למדו בהיקש שגם בגילוי עריות ייהרג ואל יעבור, למרות שהסברא אינה קיימת בה.

והנה "שפת אמת" (יומא פ"ב:) ו"חמדת שלמה" (סימן ל"ח אות כ"ב) חידשו, שגם אם לא קיימת הסברא של "מאי חזית" ייהרג ואל יעבור, והוכיחו זאת מהמשנה בתרומות: תנו לנו אחד מכם להרוג ואם לאו נהרוג כולכם, שייהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת להריגה, אע"פ שכאן לא קיימת הסברא של "מאי חזית", ומפרש שפת אמת (שם), מפני שמרוצח למדו לנערה המאורסה שייהרג ואל יעבור, "ובא ללמד ונמצא למד" מנערה המאורסה בהיקש חוזר, כמו שבגילוי עריות לא קיימת הסברא של "מאי חזית" ובכל זאת ייהרג, כך ברוצח ייהרג גם אם לא קיימת הסברא של "מאי חזית", ומזה יש ללמוד חידוש הלכה, שגם אנסו אותו להרוג טריפה ייהרג ואל יעבור, וכן אם איימו עליו שיהרוג ואם לאו - ייהרגו שנים, גם כן ייהרג ואל יעבור, למרות שלא שייכת הסברא של "מאי חזית" 2 .

אולם יש קושי גדול בפרוש זה, איך אפשר ללמוד בהיקש מרוצח לנערה המאורסה, אם אין בה הסברא שברוצח, במיוחד שנראה שההיקש בפסוק בה להשוותם בסברא, כפי שנאמר "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"?

נראה שזה גופא חידשה התורה, שהסברא "מאי חזית" ברוצח קיימת גם בנערה מאורסה, וזה משמעות הכתוב " כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ", כי האונס אשה כאילו רצחה נפש, ולפי זה אפשר לומר גם בעריות סברת "מאי חזית", דהיינו, מאי חזית שהאנס יציל את עצמו על חשבון האשה הנאנסת, והרי הוא כאלו הורג אותה?! וזאת הסיבה שמצווה להצילה בנפשו של הרודף לאונסה, כמו שמותר להרוג רודף לרצוח. סברא זו מוזכרת בשו"ת אבני נזר יו"ד קכ"ט, ועפ"ז כתב לחדש, שאם אנסוהו לבא על אשה שנפגמה כבר, יעבור ואל ייהרג. כיון שבמקרה זה אם רדף אחריה לאונסה אסור להרוג את הרודף, שאינו פוגם בה יותר לעשותה זונה, וכך גם האשה אינה מצווה במקרים אלו לייהרג, דהא בהא תליא, ששתי ההלכות הללו נלמדו מאותו מקור. (אבני נזר שם הקשה על דבריו מתשובת הרשב"א שכתב על המשנה בתרומות "נשים שאמרו תנו לנו אחת מכם ונטמאנה וכו', שלא יתנו אפי' אם אחת מהם טמאה כבר. ובאמת יש לישב, שהאסור זה הוא משום אביזרייהו דעריות, כמו שאמרו במי שהעלה טינה בלבו על אשת איש, שאפילו אומר לראותה מאחורי הגדר ייהרג ואל יעבור, למרות שאינו פוגם בה בזה, שאינה נעשת זונה, משום אביזרייהו דעריות, ואע"פ שהרודף לראותה מאחורי הגדר לא ייהרג על זה, וזאת מפני שחכמים אמדו בדעתם, שאם נתיר לו לראותה בסופו של דבר יבוא לידי עריות ממש. וכך גם באשה שנפגמה ייהרג ואל יעבור משום אביזרייהו דעריות).

ולפי זה נראה לישב את התוספות, וז"ל (סנהדרין דף עד עמוד ב)"
"דמהני טעמא דקרקע עולם לעניין דלא מיחייב' למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שייהרג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך, מסתברא שאין חייב למסור עצמו, דמצי אמר: אדרבה! מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה".

ולכאורה מה שייך להקיש מרוצח לעריות את פרט הזה של "שב ואל תעשה - קרקע עולם", אם הסברא הזאת "מאי חזית" לא קיימת בעריות? ועוד קשה, איך אפשר ללמוד מהמקרה שרוצים לזורקו על תינוק, הרי שם אינו עושה עבירה כלל, ובאשה הנאנסת לכאורה היא עושה עבירה (וכן הקשה ר' חיים הלוי מבריסק על הרמב"ם)?

לפי דברינו מיושב, מפני שאותה סברא של "מאי חזית" קיימת גם בנערה מאורסה, ולכן כאשר היא קרקע עולם מתהפכת הסברא ומאי חזית שתייהרג, והתוס' הביא את הדוגמא לזרוק אדם על תינוק כדי לסבר את האוזן למציאות הפוכה של "מאי חזית". וכמו ברוצח אם הייתה הכי תמצי של רוצח בשב ואל תעשה, היינו אומרים שיעבור ולא ייהרג, כך גם בעריות בקרקע עולם יעבור ואל ייהרג.

ולפי זה נראה להסביר גם את ההיתר של "להנאת עצמן" בעריות, ולומר: שבאופן עקרוני שייך ההיתר של "וחי בהם" גם בעריות, אלא שאסור לאדם להציל עצמו באונס אשה אחרת, שהיא אשת איש, ד"מאי חזית" הצלתו יותר מפגמה, וכן אם האנס אומר לה לפתות אחר לעבירה, כדי להעבירה על הדת, תייהרג ואל תעבור, מפני שהיא פוגעת באחר, דמה לי בועל או נבעלת, ולכן אסור לה לעשות זאת "דמאי חזית", אבל כאשר האנס עושה זאת להנאת עצמו, והנאנסת אינה פוגעת באחר מותר לה לעבור ולא להייהרג. משום שהנאנסת מוכנה לסבול פגמה ולא להייהרג זכותה לעבור ולא להייהרג, כמו "מוחלת פגמה" שאין דין להרוג את הרודף, כך גם היא אינה חייבת להייהרג על כך 3 . וזאת היא סברת המאור להתיר גלוי עריות להנאת עצמן.

והנה הרמב"ן הקשה על בעל המאור לדבריו, שבגילוי עריות מותר להנאת עצמן, ובשפיכות דמים אסור להנאת עצמן, והרי הם הוקשו זה לזה והיו צריכים להיות שווים בהלכותיהן!?

ולפי דברינו מיושב, שכן הם שווים לגמי בהלכותיהן, אלא שבשפיכות דמים לא שייך הנאת עצמן, כיון שזה תמיד על חשבון השני, ובגילוי עריות להנאת עצמן אין האסור שעושה הוא על חשבון אחרים. ואין להקשות, אם כן מדוע מי שהעלה טינה בלבו לעריות "ייהרג ואל יעבור", הרי זו הנאת עצמו? התשובה, מפני שהוא פוגע באשת איש, וחוזרת הסברא של "מאי חזית" להתיר לו להציל עצמו על חשבון פגם זולתו ששקול כחיים. ונראה שכאן לא יועיל מה שתאמר שהיא מוחלת על פגמה, כי באמת בלבה אינה מוחלת, ואסור לו לפגוע בה כדי להציל את עצמו 4 .

אולם יש להסתפק לפי דברינו, האם מותר לאשת איש להציל עצמה ממיתה על ידי שמוסרת עצמה לזנות? לכאורה כאן יש צד להחמיר מפני שדומה ל "מתרפא בעצי אשירה" שנחשב לרצון, אבל מצד שני, הרי לפי דברינו, בעריות שייך באופן עקרוני "וחי בהם" ומותר לעבור במקום פקוח נפש, חוץ ממקום שיש בעבירה פגיעה באחר, שאז אסור לעבור משום הסברא "מאי חזית", אבל כאן שהיא לא פוגעת במישהו אחר, ובאופן טבעי מוחלת על פגמה להצלת חייה מנין לנו לאסור זאת!?

נוכל לבחון שאלה זו מתוך המעשה של אסתר שמרדכי שלחה לבוא אל המלך אחשורוש. הרי לנו שזה היה מותר לה ליזום את הדבר ולהיכנס אליו לעריות, כדי להציל את עצמה ואת ישראל. משמע מכאן ש"להנאת עצמן", מותר לאשה אף ליזום להיבעל לו כדי להציל את עצמה. ואפשר לדחות זאת, ולומר שההיתר הזה של מרדכי היה כהוראת שעה לצורך כלל ישראל, וכך משמע קצת ממה שהגמ' בנזיר כד: אומרת על יעל שעשתה "עבירה לשמה", ואין ללמוד ממנה למקום אחר.

ולהלן נברר שאלה זו מדברי הפוסקים, שדנו בשאלה נוספת מדוע אסתר נאסרה על מרדכי, לאחר שיזמה להיבעל לאחשורוש? כפי שאמרה "כאשר אבדתי אבדתי" - "כשם שאבדתי מבית אבא אבדתי ממך", שנאסרה על מרדכי, וכן הלכה, שאם אשה הצילה עצמה ממיתה ע"י שמסרה עצמה לזנות אסורה לבעלה (רמ"א בשו"ע אבהע"ז סימן ז' סעיף י"א), ומקור הדין במשנה (כתובות דף כו עמוד ב) "האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים, על ידי ממון - מותרת לבעלה, על ידי נפשות - אסורה לבעלה". ובתוספות שם "ועל ידי נפשות אסורה לבעלה - היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצת כדי למצא חן שלא ייהרגנה דאי לבעלה כהן קאמר ואסורה שמא נאנסה א"כ הוה ליה למימר אסורה לכהונה אלא ודאי אפילו לבעלה ישראל אסורה". נמצא, שהצלת עצמה בזנות נחשב לרצון, כיון שהיא יזמה זאת כדי להציל את עצמה, ולכן אסורה אפילו על בעלה ישראל, ואם היה מותר לה ליזום להבעל לאחשורוש למה נאסרה על מרדכי?

שאלה זו הקשה מהרי"ק ותירץ, וז"ל: (שו"ת מהרי"ק סימן קסז)
"באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל לעניות דעתי נר' דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דווקא במכוונת לאסור אלא ומעלה בו מעל כתיב".

ואם כן גם כאן אע"פ שכלפי שמים מותר לה לבחור להציל עצמה בפגם שנעשה בה, אבל כלפי בעלה זה נחשב למעל ברצון ולכן אסורה עליו.

ולפי זה חידש שגם כאשר האשה עושה מעשה מותר של זנות אסורה לבעלה, וכך מפורש באותה תשובה:
"עוד נראה לע"ד להביא ראיה, דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור, כדי שנאמר דהיכא שלא נתכוונה לאיסור כגון שלא ידעה שיש איסור בדבר שתהא מותרת לבעלה, דהא גרסינן במגילה פ"ק (דף טו) וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד השתא באונס והשתא ברצון, ש"מ דמאותה שעה נאסרה על מרדכי. והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא, כי אסתר לא עשתה שום איסור, ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא, שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש, כדדרשינן התם, מ'ותלבש אסתר מלכות' ומינה מוכח התם שהיא הייתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל, שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך אשר מכח זה נאסרה על מרדכי וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי לא תהא כזאת בישראל, אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד, ובפרט דקרקע עולם הייתה, וכו', ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה משום אותו מעשה שהיה ברצון, והלא דברים קל וחומר ומה התם דלא היה בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבה מצוה קא עבדא, ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה, אשה שזנתה תחת בעלה לא כל שכן שהיא אסורה עליו ואעפ"י שאינה יודעת שיש איסור בדבר, דמ"מ עשתה היא עבירה וצריכה כפרה וחייבת בקרבן".

נמצא, שגם אם זינתה בהיתר, אסורה לבעלה כיון שמעלה בו מעל.

נחזור לחקירה שחקרנו האם מותר היה לאסתר לעבור על עריות במעשה לשם הצלת כלל ישראל, הרי בעריות הדין הוא שייהרג ואל יעבור? ולא מצאנו מצד הדין חילוק בין להצלת רבים להצלת יחיד!? או שההיתר של מרדכי היה "הוראת שעה" להצלת כלל ישראל.

מפשטות מדברי המהרי"ק נראה שאסתר לא עשתה עבירה כלל, וכלשונו שם " ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה ", ועוד הוסיף לומר שביחס לדין "יעבור ואל ייהרג" היא הייתה "קרקע עולם"! משמע שגם להצלת עצמה מותר לה לעבור, וצריך לומר שמהרי"ק סובר כסברת המאור שלהנאת עצמה שרי, וכפי שחידשנו לעיל שאף "להתרפא בעריות" שרי, אם אינה פוגעת באחר, שאז אין הסברא של "מאי חזית" לאסור. וקצת ראיה לכך, שבכל הסוגיא שם, לא דנו בשאלה אם מותר לה לעשות זאת, רק אם מותרת או אסורה לבעלה.

ואף אם נאמר שהדברים אינם מפורשים דיים במהרי"ק, ואולי סובר שההיתר הוא בגלל הוראת שעה, נראה שהדבר אמור בפירוש בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קי"ז, תוכן השאלה שם: סיעה של בני אדם הלכו ביער, ופגעו בהם אנשי בליעל רוצחים שרצו להרוג אותם, ואשה אחת הפקירה עצמה ברצון בעלה ישראל, וכך הצילה אותם. ונשאלה השאלה אם אשתו מותרת לבעלה? והמחבר ר' יעקב רישא משיב: ע"פ תשובת המהרי"ק הנ"ל, " אע"פ שיפה עשתה אותה אשה להצלת עצמה ולהצלת רבים, אבל אסורה לבעלה ".

משמע שאף אם לא מדובר בהצלת כלל ישראל מותר לה לעבור להצלת עצמה וסיעתה, ואם כן אי אפשר לומר שההיתר הוא הוראת שעה כיון שמדובר בסיעה של בני אדם וכיחידים דמי, ובודאי שלא הושיבו בי"ד להתיר זאת בהוראת שעה.

אולם נודע ביהודה (מהד"ת ליו"ד סימן קס"א) מפקפק מאד בהיתר הזה לאשה להציל עצמה ונפשות רבות בעבירה שהיא עריות, ואומר שהמקרה של אסתר שונה, שעשתה זאת להצלת כלל ישראל בהוראת שעה ואפשר שהיה ברוח הקודש. ונראה שהנודב"י הולך בשיטת הרמב"ן שאין היתר כזה בעריות להנאת עצמן, ולכן אין שום היתר להציל עצמה, ואפילו להצלת רבים, בעבירה של עריות - וייהרג ואל יעבור, אלא אם כן יש כאן היתר מיוחד של הוראת שעה, כאסתר שעשתה זאת להצלת כל ישראל.

נודב"י הנ"ל רמז בתשובתו לתשובה נוספת בשו"ת "בית יעקב" לגאון ר' יעקב הרב מצויזמיר (שנת תנ"ג), ובו הדברים מפורשים להיתר, וז"ל בתשובה ל"ט: גויים שאימו על ישראל להורגו אם לא יבעול אשת ישראל, ונתרצית אשת ישראל מרצונה להיבעל לאנוס, כדי להצילה מן ההריגה, והיא לא הייתה אנוסה בזה. האם מותרת לבעלה? והשיב: כיון שהאיש אנוס בדבר, והרי זה כאילו אנסו אותה גם כן, ולכן מותרת לבעלה.

מחדש המחבר הנ"ל, שאונס האיש נחשב גם לאונס האשה, ולכן מותרת לבעלה. עיי"ש שמתקשה מדוע אסתר נאסרה למרדכי הרי גם היא עשתה זאת להצלת רבים? ונלע"ד לחלק, שבנידון השאלה אנסו את הישראל לאנוס אשת איש, וחידש בתשובתו, שכל המעשה נחשב לאונס, וגם האשה נחשבת לאנוסה. אבל אסתר לא הייתה אנוסה לבוא להיבעל לאחשורוש, וזה היה יוזמה שלה, ולכן זה דומה ל"מתרפא בעצי אשירה" שנחשב לרצון, ולכן נאסרה על מרדכי.

ולכאורה צריך עיון, מדוע היה מותר לאיש הישראלי (במקרה הנשאל) לעבור על עריות ולבעול אשת איש?! כבר הזכרנו לעיל את שיטת המאור, שגם בעריות "להנאת עצמן שרי", אבל במקרה דנן, הרי הגויים רצו להעבירו על הדת, וזה על חשבון פגיעה באשת איש? ואולי לפי חידושו שגם האשה נחשבת לאנוסה בדבר, אפשר ששייך לומר כאן שהיא יכולה למחול לו על פגמה, (וכמו שהזכרנו לעיל באומרת הניחו לו שלא ייהרגנה), ובכה"ג אין דין ייהרג ואל יעבור (עיין לעיל בשם האבני נזר), ולפי זה בכל מקרה של אונס על עריות אם האשה תמחול על פגמה יעבור ולא ייהרג, וזה חידוש גדול שלא הזכירו הראשונים והפוסקים. ובכל אופן זה מחזק את סברתנו, שכאשר האשה עצמה אנוסה להנאת עצמן שייך מוחלת על פגמה ותעבור ולא תייהרג.

האם הרמב"ם מסכים לשיטת המאור
והנה למרות שהוכחנו לעיל ששיטת הרמב"ם כשיטת המאור שגם בצנעא שייך קדוש השם, וכשנהרג על ג' עבירות חמורות הוא מקדש השם, לא מצאנו שהרמב"ם התיר עריות להנאת עצמן כשיטת המאור, וצריך לומר שהרמב"ם סובר כמו הרמב"ן שהחיוב להייהרג בג' עבירות חמורות הוא מחמת חומרתן, שבהם לא קיים ההיתר של "וחי בהם", ולכן אף להנאת עצמן אסור, ומה שכתב הרמב"ם שקדש השם בצנעא, אין כוונתו לומר שזה הוא המחייב אותו להייהרג, אלא שמעשה כ"כ נשגב של מסירות נפש תואם את ההגדרה של מקדש השם. לפי הגדרת הרמב"ם בקדוש השם, שאם עשה מצוות או נמנע מעבירה בלא כל פניה ולשם שמים הרי זה מקדש השם, וכיון שמוסר נפשו להייהרג אין לך קדוש השם גדול מזה. אבל לפי הגדרת המאור כל החיוב להייהרג על ג' עבירות הנ"ל הוא ממצוות קדוש השם, ולכן גם בגילוי עריות להנאת עצמן שרי.

ב. האם מעשה עבירה באונס נחשב למעשה?
מה נקודת המחלוקת בין המאור והרמב"ן בטעם החיוב להייהרג על ג' עבירות אם זה מפני שהן חמורות, או מצד מצוות קדוש השם? נראה שזה תלוי בשאלה האם עבירה שנעשתה באונס נחשבת למעשה עבירה ומתיחסת למי שעשאה, או שאינה מתיחסת אליו משום שאונס לאו כמאן דעביד דמי, והנה אם נאמר שהאנוס לא עשה את העבירה ולכן הוא פטור מעונשה, צריך לומר שהחיוב בג' עבירות "ייהרג ואל יעבור" הוא מצווה נפרדת של קדוש השם, וזוהי שיטת המאור. אבל אם נאמר שהמעשה מתיחס אליו הרי עצם העבירה מחייבת אותו ש"ייהרג ואל יעבור", ולא משום קדוש השם.
נראה להוכיח את החקירה הנ"ל מתוספות (סנהדרין דף עד עמוד ב):
"בן נח מצווה על קידוש השם - וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם ויש לומר דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא ייהרג ואל יעבור לכ"ע".

בהוה אמינא סבר התוספות שהסברא נותנת שלא לעבור בשום מחיר על המצוות ואפילו להייהרג עליהן, אלא א"כ יש למוד של "וחי בהם" שמתיר לעבור ולא להייהרג. נראה שסבר, שגם באונס נחשב שעשה מעשה עבירה, ולכן בלא היתר מיוחד של "וחי בהם" לא יעבור. אולם מסקנת התוס' היא שהסברא נותנת שלא צריך למסור נפשו על המצוות, וצריך לומר, מפני שאם הוא אנוס לעבור "לאו כמאן דעביד דמי" ואינו מעשה עבירה. נמצא שסברת התוס' במסקנה מתאימה לסברת המאור, שלפיה גם בג' עבירות, שאמרו ייהרג, זה מפני קדוש השם.

עוד נראה לדייק מן התוס' הנ"ל, שרק בישראל נתחדש הדין הזה שייהרג ואל יעבור ברוצח ובנערה המאורסה, (התוספות לא הזכיר עבודה זרה, מפני שר' ישמעאל חולק ןסובר בזה יעבור ואל ייהרג, ורצה לדבר לכו"ע, כדיוק לשונו, וכך פירש מהרש"א שם), ולכן רק בישראל צריך מיעוט "וחי בהם", שבשאר מצוות יעבור ולא ייהרג. ולכאורה קשה, הרי ברוצח הסברא נותנת שייהרג משום "מאי חזית", ואם כן גם בבן נח הסברא נותנת שייהרג? ועוד קשה, למה צריך פסוק למעט שלא ייהרג בשאר עבירות מ "וחי בהם" ולא שימות בהם, הרי ברוצח החיוב להייהרג הוא בגלל הסברא של "מאי חזית", ואיך נלמד מכאן שייהרג בעבירות שלא שייך בהם הסברא הנ"ל 5 ?

והנה המנחת חינוך מצוה רצ"ו הביא מספר פרשת דרכים למשנה למלך שהסתפק בשאלה זו אם בן נח מצווה להייהרג על רציחה, והביא בשם מהר"ש יפה שבן נח יעבור ואל ייהרג גם ברציחה ובגילוי עריות, וכך משמע במאירי בסוגיתנו, שבן נח אינו מצווה למסור נפשו על ז' מצוות שלהן ולא הוציא רציחה מן הכלל. ונראה להסביר את הראשונים הנ"ל התוספות המאירי ומהר"ש יפה לפי הסברא שאמרנו בשיטת המאור, שאונס נחשב כאילו לא עשה מעשה, ולפי זה גם באונסים אותו לרצוח, אפשר לומר שאינו עושה מעשה ולא שייכת הסברא של "מאי חזית", ולכן אין בן נח מצווה למסור נפשו על כך, ורק בישראל שמצווים על קדוש השם, אפשר לומר לו, הואיל ואין זה מוסרי להציל עצמו בדם חברו "דמאי חזית", לכן מחויב לקדש את השם ולמסור נפשו על כך. וכיון שגם ברוצח יסוד הסברא לחייב שייהרג ואל יעבור הוא מדין קדוש השם לכן צריך פסוק שימעט שאר עבירות שבהן יעבור ולא ייהרג 6 .

ונראה שרש"י חולק על התוס' הנ"ל, וז"ל (בסנהרדין ע"ד וביומא פ"ב):
"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - כלומר מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם, טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקב"ה: תבטל המצוה ויחיה זה, אבל עכשיו, שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטילה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו, למה יהיה דמך חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל?".

מדברי רש"י משמע, שאין כאן ההיתר של "וחי בהם", כיון שבין כה וכה תאבד נפש אחת מישראל, וחוזר האסור של רציחה, ועל כן נראה שרש"י סובר שגם באונס נחשב שעשה מעשה עבירה, וחיובו משום אסור רציחה ולא משום קדוש השם.

לפי שיטת התוספות הנ"ל ולפי ההסבר שאמרנו לעיל, שמעשה באונס אינו נחשב למעשה, נראה לישב קושיא חמורה של ר' חיים הלוי על התוספות, שמניח הנחה פשוטה:
"ורוצח גופיה, כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שייהרג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך, מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי, דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה".

והקשה ר' חיים: מה הראיה מכאן שהאיש שמשליכין אותו אינו עושה מעשה כלל, והוא כחומר ביד היוצר, ואינו עובר שום עבירה, לעריות שהאשה עושה עבירה בשב ואל תעשה, ואם היה הרוצח עובר על רציחה אפילו באופן פסיבי, בשב ואל תעשה, נראה שאסור דמאי חזית להציל עצמו בעבירה?

והנה אם נאמר כשיטת המאור, שעבירה באונס אינה נחשבת למעשה עבירה, ומה שחייב למסור את הנפש זה מדין קדוש השם, שלא להציל עצמו בידים משום "מאי חזית", יפה השווה התוספות בין המקרה "שמשליכין אותו על התינוק", ואשה שהיא פסיבית וקרקע עולם.

לכאורה קשה לפי זה שהרמב"ן הביא את התירוץ הזה בתוספות, למרות שחולק על סברת המאור, ולכן נראה לתת הסבר נוסף לישב את קושית ר' חיים על התוס', ולומר שר"י סובר, שגם אשה שנאנסה אינה עוברת עבירה כלל, ומה שאמרו בגמ' שהנאה נחשבת לה כמעשה שנאמר "ונכרתו הנפשות העושות", זה רק כשנבעלה ברצון. וכן נראה להוכיח משיטת הר"ן (שבת ק"ל) שלומד מההיתר של "קרקע עולם", שגם במצוות עשה לא ייהרג, כגון מצות עשה של תפילין, כיון שבין כך יכולים למנוע ממנו לקיים את המצווה אם יקחו ממנו את התפילין, וכאן בודאי אינו עובר עבירה שזה אונס גמור, וכך גם אשה קרקע עולם אינה עוברת עבירה, ודמי ממש למי שמשליכין אותו על תינוק.

ג. עיון בסברא "מאי חזית" לפי החקירה הנ"ל
כבר הזכרנו לעיל את הסברא מדוע ברציחה "ייהרג ואל יעבור", ובלשון הגמ' "לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי ". מזה שהגמ' סתמא ולא חלקה בין אדם לאדם, משמע שאין כאן העדפה בין אדם לאדם, ולא מתחשבים בסדר החשיבות של בני האדם כפי שמוזכר בגמ' הוריות (דף יג עמוד א):
"ת"ר: היה הוא ואביו ורבו בשבי - הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם. חכם קודם למלך, ישראל חכם שמת - אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת - כל ישראל ראוים למלכות. מלך קודם לכהן גדול, שנאמר: (מלכים א' א) ויאמר המלך (אליהם) [להם] קחו עמכם (או מעבדי) [את עבדי] אדוניכם וגו'. כהן גדול קודם לנביא".

הנה אנו רואים שמצווה להציל את החכם לפני כולם וכן הלאה לפי דרגות החשיבות, ומדוע לעניין זה שאונסים אדם להרוג לא מחשבים בסדר זה!? וכן לא מצאנו הבדל בין אדם שלם לטריפה, למרות שאם הרג טריפה פטור מעונש מיתה 7 !? וכן משמע בפשיטות שאסור להרוג אפילו אם בכך יצילו רבים, שלא חלקו בדבר אלא בכל אופן אסור לרצוח וייהרג ואל יעבור.

וכתב השפת אמת, שהואיל ולמדנו מרוצח בהיקש לנערה המאורסה, ובנערה המאורסה הסברא לא קיימת, ממילא "בא ללמד ונמצא למד" שגם ברוצח "ייהרג ואל יעבור אפילו אם הסברא אינה קיימת.

שאלה דומה עולה מההלכה ברמב"ם (יסודי התורה פרק ה הלכה ה, שמקורה במשנה תרומות)
"נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה ייהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

והנה כל זמן של יחדו אחד מהם אפשר להבין מדוע אסור למסור אחד מהם, כיון שאינם יכולים לבחור את מי למסור למיתה "דמאי חזית", אבל אם יחדוהו למיתה, מדוע אסור למסור אותו למיתה, ולא שייכת הסברא של "מאי חזית", כיון שהם מאיימים שייהרגו את כולם אם לא ימסרו את אותו אחד שיחדוהו, וכי לא עדיף שייהרג אחד מהם בלבד? וכיון שהם מיחדים את מי שרוצים להרוג, והמוסרים אינם צריכים לבחור את זה שימסר להריגה, ממילא אין כאן סברת "מאי חזית", ולמה פסק הרמב"ם שאסור למסור אותו עד שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי?

כך הקשה הכסף משנה על אתר, ותירץ:
"ואפשר לומר ... שמה שאמרו, דשפיכות דמים 'סברא הוא' - אינו עיקר הטעם, דקבלה הייתה בידם, דשפיכות דמים - ייהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין הכי נמי, דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא - הוי דינא הכי, דייהרג ואל יעבור".

הרי לנו שתי תשובות דומות לשאלות השונות הנ"ל. התשובות הללו הן דוחק גדול, ואינן מתישבות עם הפשט, אלא שנאמרו מחמת גודל הקושיא. ולולא דמיסתפינא נלע"ד לפרש את הסברא "מאי חזית", שאין היתר לאדם להציל עצמו שחיי חברו, לא בגלל שאין העדפה ידועה ביניהם, אלא כיון שזה בא על חשבון השני, ולכן זה לא הגון לעשות זאת. דוגמה לדבר, ההלכה (בבא קמא דף ס עמוד ב) "מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו ", ובפשטות משמע שאסור לו לקחת ממון חברו אפילו במקום פקוח נפש (ויש המפרשים כך), אמנם להלכה מותר לקחת ממון חברו ובתנאי שיחזיר את הכסף לבעליו, וכך כתב תוספות (בבא קמא דף ס עמוד ב) "מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש ". מכל מקום כתבו הפוסקים, שאסור לאדם לחתוך אבר מחברו כדי להציל את עצמו (מנחת שלמה חלק א' סימן ז' 8 ), נראה שזה משום שאינו יכול להשיב לו את האבר, מה שאין כן ממון נייתן בהשבה, וגם חברו מחויב להוציא ממון על מנת להצילו משום "אל תעמוד על דם רעך". ואם כן סברא היא שגם אסור לאדם להציל עצמו בהריגת חברו 9 .

וכן מצאנו (מסכת כתובות דף יט עמוד א) " קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו - ייהרגו ואל יחתמו שקר ". ולכאורה הרי פקוח נפש דוחה את התורה כולה? צריך לומר שלדעת ר"מ, כאשר זה על חשבון הזולת תמיד ייהרג ואל יעבור, ולכן אסור לו להעיד שקר אפילו על מנת להציל את עצמו. אמנם אין הלכה כמותו, אבל אפשר על דרך זה להבין שלרצוח אסור בכל מצב כדי להציל עצמו. ולכן אסור להרוג טרפה, כיון שזה נחשב לרציחה, ופקוח נפשו של טריפה דוחה שבת, וממילא אסור לאדם לדחות את נפשו מפני נפשו שלו.

וכמו כן אסור להרוג אדם אפילו בגרמא כדי להציל את נפשו, מפני שגם זה נחשב לרציחה אלא שפטור מעונש מיתה, כפי שכתב רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג הלכה י):
"אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם",

ולכן אסור להציל עצמו ברציחת חברו.

יתרה מכך, אמרו בגמ' (סוטה דף י עמוד ב) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר".
וכתב תוספות שם:
"נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש - ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות".

משאלת התוספות ותשובתו משמע שהדברים כפשוטם שאם יש חשש שילבין פני חברו "ייהרג ואל יעבור, ונראה שזה כאביזרייהו דשפיכות דמים "דאזיל סומקא ואתי חיוורא", ואע"פ שאין זו רציחה ממש, אבל אסור לאדם להציל עצמו בבושת חברו ששקולה כרציחה.

ולפי זה מובן מה שנראה מפשטות הסוגיא, שאסור להרוג אפילו אם על ידי כך ינצלו רבים, כיון שעושה זאת על חשבון השני.

והנה לאחר שישבנו את סברת "מאי חזית", נראה שעלינו ליישב את קושית הכסף משנה על הרמב"ם בלא לחרוג מהסברא של "מאי חזית" (ולא כדבריו שזו גזירת הכתוב בלא טעם), ולומר שריש לקיש סובר בעיקרון כמו ר' יוחנן שאם הגויים יחדו אחד להריגה ואם לאו ייהרגו כולם, שוב אין כאן שאלה של "מאי חזית" ומותר למוסר, אלא שר"ל חושש שמא זה שיחדוהו אינו מוכרח שהם רוצים דווקא אותו, שהרי אין להם נימוק ברור למה הם רוצים אותו, ואולי הם יסכימו למישהו אחר במקומו, ולכן חוזרת הבעיה של "מאי חזית" למוסרו ולהציל את עצמם, אבל אם הוא מחויב מיתה בדיניהם סביר שיקפידו לקבל אותו דווקא להריגה, ואם לא יתנו להם ייהרגו כולם, ולכן במקרה כזה מותר למוסרו.

ולפי זה מיושב מה מוסיף הדבר, שהוא מחויב מיתה כשבע בן בכרי, הרי אין להניח שמה שהגויים מחייבים מיתה זה באמת מחייב אותו מיתה, אלא כיון שזה עושה שהיחוד שיחדוהו הוא מושלם יותר, ואנו בטוחים שלא יחזרו מזה ולא יתפייסו באחר, לכן מותר למוסרו.

ונראה שיש מהלכה זו ראיה נוספת לכך שברציחה ייהרג לא בגלל חומרת מעשה העבירה, אלא בגלל קדוש השם, שהרי במקרה זה של "תנו לנו אחד מכם", בודאי עדיף שאחד ייהרג ולא ייהרגו כולם, וממילא לפי זה שייך כאן "וחי בהם", ואעפ"כ אסור למסור אחד מהם עד שיחדוהו ומחויב מיתה, משמע שזה לא מחומר העבירה אלא בגלל סברא אחרת של "מאי חזית", ומה פשר סברא זו כאן? נראה שמעשה בלתי מוסרי למסור את החבר להריגה ולהציל את עצמו כאשר הסברא זועקת "מאי חזית" הוא חלול השם, וזה מחייב אותנו להיות מוסריים ביותר ולקדש את השם.

ד. האם מותר להחמיר ולהייהרג במקום שנפסק "יעבור ואל ייהרג"?
בשאלה זו חלקו הראשונים. הרמב"ם אסר להחמיר בכך, וז"ל שם (הלכה א) "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או ייהרגנו יעבור ואל ייהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו ". וכן כתב פעם שניה (הלכה ד) "כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו , וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם". לא רק שאין ראוי להחמיר בכך אלא שאם נהרג הרי זה מתחייב בנפשו.

ולעומת זאת התוספות בכמה מקומות מתירים להחמיר ולמסור נפשו, אף במקום שאינו חייב. כגון תוספות (עבודה זרה דף כז עמוד ב):
"ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי, כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי, שהיה אצל עובד כוכבים א"ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א"ל אי בעית למיקטלי קטול, ומחמיר היה, דמסתמא בצנעא הוה".

וכן בתוס' פסחים נג: ד"ה "מה ראו חמ"ו", שהם החמירו על עצמם ליטול לכבשן האש, למרות ש"צלם" אינו עבודה זרה. (עיין עוד מקורות רבים בהגר"א יו"ד סימן קנ"ז סק"ג). וכן כתב המאירי ב"מגן אבות" (עניין י"ט), שמביא דברי הרמב"ן הנ"ל וכותב:
"וכבוד הרב במקומו מונח, שכל שבקידוש ה', אין שום איסור בעשיית לפנים משורת הדין, אע"פ שאינו מחוייב בכך, ואדרבה יש לו שכר מרובה ע"ז, ועליהם נאמר "גבורי כח עושי דברו"

נראה שנקודת המחלוקת ביניהם היא בחקירה הנ"ל, אם החיוב להייהרג בג' עבירות חמורות בצנעא הוא מפני חומרתן, ולכן אין בהן ההיתר של "וחי בהם", ולא משום קדוש השם, (זו שיטת הרמב"ם אע"פ שמסירות נפש היא מעשה של קדוש השם, אבל לא זאת סיבת החיוב), או משום שסיבת החיוב הוא מצוות קדוש השם (זו שיטת המאור, ושיטת ר"י בתוספות). לפי שיטת הרמב"ם, בשלושת עבירות "ייהרג ואל יעבור" מפני חומרתן, אם כן בשאר עבירות שאינן חמורות כמותן, והתורה ציוותה "וחי בהם", אין היתר להחמיר בכך, ואסור לו להמית עצמו בחנם. כמו שכו"ע יודו שאסור לחולה להחמיר במקום פקוח נפש, והזריז להציל הרי זה משובח, ומצילים ע"י גדולי ישראל, כדי שלא יתעצלו בדבר. וכך סובר הרמב"ן במלחמותיו בסנהדרין, שאסור להחמיר להייהרג בשאר עבירות בצנעא, והוא לשיטתו שבצנעא אין קדוש השם ולכן אין מקום להחמיר בכך.

אבל לשיטת המאור והתוספות שכל החיוב להייהרג על ג' עבירות הוא מפני קדוש השם, אפשר להבין שהדין יעבור ואל ייהרג בשאר עבירות הוא היתר ולא חיוב, ושייך להחמיר בכך למסור נפשו על קדושת השם.

ולעניין הלכה במחלוקת הנ"ל כתב "תרומת הדשן" (חלק א (שו"ת) סימן קצט)
"שאלה: כל העבירות שנאמרו בהן יעבור ואל ייהרג, כגון בשאר עבירות בר מע"ז וג"ע וש"ד, אם יתרצה אחד לייהרג כדי שלא יעבור ובא למלוך, האיך מורין לו?
תשובה: יראה דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא. הרמב"ם כתב על כה"ג שאם ימסור עצמו לייהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ובהגה"ה באשירי פ"ק דכתובות בשם מהרי"ח מסתפק בה אי שרי אי אסור. ובאשירי ובהגה"ה באשירי בשם ר' יצחק בע"ז כתב דשרי ואינו מתחייב בנפשו. ובס' מצות קטן כתב דמידת חסידות הוא לייהרג ולא יעבור כה"ג. (הגה"ה בתוס' שילהי פ' סורר ומור' סנהדרין עד ע"ב ד"ה קטול משמע דאסור להיות נהרג אם נאמר בו יעבור ואל ייהרג, כגון הני דקטיל אספסתא ושדי לחיותא בשבת וע"ש, עד כאן.) והיה נראה והואיל דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור בסכנת נפשות, כדפסק תלמודא בפ' מפנין שבת קכט ע"א בפלוגתא דאמוראי דספק נפשות להקל, וכן פסק אשירי במס' יומא בפלוגתא דרבוותא. אמנם י"ל הכא דלעניין קידוש השם שלא הקפידה תורה על אבוד נפשות מישראל, ואמרה מסור עצמך על קידוש השם לא ילפינן לה משאר ספיקא דלית בהו משום קידוש השם. ונראה דלפי העניין ושרואין אנו כוונתו מורין לו".

לכאורה מסקנתו אינה מובנת, הרי לפי הרמב"ם אסור להחמיר ולמסור את הנפש, ואם החמיר ונהרג הוא מתחייב בנפשו, ולפי שאר ראשונים רשאי להחמיר, אבל אינו חייב להחמיר, אם כן מהכי תיתי להתיר לו להחמיר?

ובמיוחד לפי התוספות ד"ה "בן נח" שהזכרנו, שאומר שהסברא נותנת שלא ייהרג על המצוות, והדרשה "וחי בהם" באה כדי שלא נלמד שאר עבירות מג' עבירות. משמע שבאופן עקרוני אין צריך פסוק ללמד שיעבור ואל ייהרג, וזוהי סברא פשוטה שהתורה ניתנה לחיים 10 , אלא אם כן יש גילוי מהתורה להפך שייהרג, א"כ במקום שיש לנו ספק, הסברא נותנת שיעבור ואל ייהרג?

נראה לומר, שתרומת הדשן התייחס לעבירות בפרהסיא להנאת עצמן כגון לחלל שבת לקצור אספסת לבהמה, ועל זה אמר שאפשר שגם הרמב"ם לא יאסור להחמיר בדבר, כיון שזה בפרהסיא ושייך שם באופן עקרוני קדוש השם, ומה שאסר הרמב"ם להחמיר, זה בצנעא שלא שייך כלל קדוש השם, ומאחר שמצאנו דעות שהוא מקדש את השם, נמצא שאינו מוסר נפשו לבטלה, אלא כדי לקדש את השם לאותן השיטות, וממילא מותר להחמיר 11 . וזה דיוק לשונו של תרומת הדשן " דלפי העניין ושרואין אנו כוונתו מורין לו", משמע שמדבר על חומרה למסור את נפשו, וההיתר לכך הוא כוונתו לשם שמים, ממילא מתקדש השם, ויש מקום לאפשר לו להחמיר על עצמו ולקדש שם שמים.

וראיה לדבר, שגם הרמב"ם כתב באגרת קדוש השם (אגרת תימן) שמותר לגדולי ישראל להחמיר בדבר במקום הצורך ולמסור נפשם גם במקום שלא חייבה תורה. וטעם הדבר, מפני שאסור להחמיר ולמסור נפשו במקום שאין בזה תועלת של קדוש השם, אבל במקום שיהיה תועלת של קדוש השם מותר להחמיר.

והנה מפורש במדרש שיכול להחמיר ולמסור נפשו (בראשית רבה פרשה לד) " אך את דמכם לנפשותיכם - להביא את החונק עצמו, יכול כשאול? ת"ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר אך ", וכמו ששאול הרג עצמו לדעתו כדי שלא יסבול יסורים, כך גם חנניה משאל ועזריה מסרו עצמם מדעתם ומותר להם לעשות זאת לשם שמים, הרי לנו שמותר להחמיר בקדוש השם! וצריך לומר שגם הרמב"ם יודה לכך במקרה ששייך לקדש את השם כגון שזה בפרהסיא.

וכך כתב הכסף משנה, להסביר מדוע הרמב"ם פסק כריש לקיש נגד ר' יוחנן שמצריך מחויב מיתה, וסטה מן הכלל שהלכה כר' יוחנן נגד ר"ל? ותירץ שהרמב"ם החמיר בקדוש השם. ונראה שהרמב"ם למד זאת מדברי הירושלמי (מסכת תרומות פרק ח דף מו טור ב), שמביא את שיטת ר"ל ומסיים, שאחד נהג כר"ל ואליהו הנביא ז"ל לא נתגלה לו יותר, ואמר לו בחלום "ולמסורות אני נגלה!? אמר ליה: ולא משנה עשיתי? אמר ליה: וזו משנת החסידים!?".

וכך פסק הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה הלכה ה, שמקורה במשנה תרומות) "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה , ואם אינו חייב מיתה ייהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

ולכאורה אם אינו חייב למסור את הנפש על כך הרי לפי הרמב"ם אסור להחמיר, ומדוע אין זו משנת חסידים? משמע שיש מקרים שמותר להחמיר ולמסור את הנפש, כדי לא לשתף פעולה עם הגויים שרוצים לרצוח נפש אחת מישראל, ויתקדש שם שמים בכך.

וכן אנו מוצאים בעובדה של פפוס ולוליאנוס אחיו, אמרו עליהם בגמרא (ב"ב י ב, רש"י ד"ה הרוגי לוד), שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, לפי שמסרו עצמן להריגה, על שנמצאת בתו של קיסר הרוגה והעלילו על ישראל ורצו להשמידם, והם אמרו שהם הרגוה להציל את ישראל, ועל כן זכו למחיצה זו, ולכאורה הרי לא היו חיבים לעשות זאת, אבל כיון שהצילו נפשות רבות בישראל ומסרו את נפשם על כך קדשו את השם, עד שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתן.


^ 1 להשלמת הנושא כאן יש להעיר, שלהלן נוכיח שהרמב"ם סובר שבג' עבירות חמורות ייהרג בגלל חומרתן, ולא מפני חיוב לקדש את השם, ולהלן נבאר מדוע הרמב"ם כתב שגם בצנעא מקיים מצוות קדוש השם.
^ 2 מנחת חנוך מצווה רצ"ו אות כ"ח, חולק וסובר שבמקום שלא קיימת הסברא של "מאי חזית" יעבור ואל ייהרג, אולם לא מצאנו חלוק בדבר בגמ' או בראשונים ובפשטות נראה כשפת אמת וחמדת שלמה.
^ 3 וכמו שמצאנו בגמ' (סנהדרין דף עג עמוד ב) "רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא ייהרגנה. במאי קמיפלגי? אמר רבא: במקפדת על פיגמה, ומניחתו שלא ייהרגנה. רבנן סברי: אפיגמה קפיד רחמנא, והרי מקפדת על פיגמה". משמע שאם היא מוחלת על פגמה אין מצווה להצילה, וממילא במקרה כזה לא נאמר שתייהרג ואל תעבור, שכן ששתי הדרשות הללו של להצילה בנפשו ותייהרג ואל תעבור נלמד מאותו פסוק.
^ 4 הסבר נוסף לאסור, מפני שחז"ל בעומק הבנתם חשבו, שאין זה רפואתו לעשות מעשה זנות, כי אדרבא אם נתיר לו מעט יחלה על הדבר לרצות יותר, לפי הכלל של "משביעו רעב, ומרעיבו שבע".
^ 5 אפשר לתרץ ע"פ שפת אמת שיובא להלן, שסובר שבנערה מאורסה לא קיימת הסברא של "מאי חזית", ולאחר שהתורה ריבתה בהיקש גם נערה מאורסה שתהרג ואל תעבור, חזרנו ולמדנו בהיקש משם לרוצח שייהרג ואל יעבור אפילו במקום שאין הסברא של "מאי חזית", ולפי זה היה מקום ללמוד מכאן בבנין אב לשאר עבירות שבתורה שייהרג ואל יעבור, ולכן התורה מיעטה זאת ואמרה "וחי בהם ולא שימות בהם". ולפי נראה שבן נח גם כן מצווה ברוצח להייהרג ולא לעבור בגלל הסברא של "מאי חזית", אלא שאי אפשר ללמוד מכאן לחייבו בשאר עבירות להייהרג ולא לעבור.
^ 6 והנה מהתוספות הנ"ל נראה לדייק שלר' ישמעאל שסובר בע"ז יעבור ולא ייהרג, אבל בשפ"ד ובג"ע ייהרג ולא יעבור (עיין מהרש"א שדייק זאת מלשון התוספות שאומר בש"ד וג"ע ייהרג לכו"ע, היינו – אפילו לר' ישמעאל). אולם הדבר אינו מפורש בדברי ר' ישמעאל, ואפשר לכאורה לדייק כך בתוספות (ע"ז כ"ז: ) שבכל העבירות יעבור ולא ייהרג, וז"ל: "יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי - ומיהו רבנן פליגי עליה דר' ישמעאל בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד.) ואמרי דבפרהסיא אפי' מצוה קלה ייהרג ואל יעבור ובצנעא יש חילוק בין עבודת כוכבים לשאר מצות דבשאר מצות יעבור ובעבודת כוכבים ייהרג ולר' ישמעאל אין שום חילוק דבצנעא בכולן יעבור ואל ייהרג ובפרהסיא בכולן ייהרג ואל יעבור", משמע בפשטות שלר' ישמעאל גם בשפ"ד וג"ע יעבור ולא ייהרג. ולפי זה יוצא שהסברא של "מאי חזית" אינה סברא גמורה, ורק לפי חכמים הסברא קיימת, וכפי שהסברנו הסברא הזאת ביחד עם החיוב של קדוש השם, מחייבת. ויש לדחות את הראיה מן התוספות הנ"ל ולומר, הואיל והתוספות בדברי רבנן הזכיר רק ע"ז ולא יתיחס לשפ"ד וג"ע, כך גם אליבא דר' ישמעאל לא יתיחס לשפ"ד וג"ע.
^ 7 מנחת חינוך סובר שאם אונסים אותו להרוג טריפה מותר לו להרוג ולא להייהרג.
^ 8 אומנם הביא שם מכפות תמרים שמותר להציל עצמו באבר חברו, ואינו מקבל דבריו.
^ 9 צריך עיון לפי זה מה הדין אם אומרים לאדם לחתוך אבר לחברו ואם לאו ייהרג, האם חייב למסור נפשו על כך? האם נייתן ללמוד מזה שאסור להציל עצמו באבר של חברו שגם אם אנסו אותו לפגוע באבר חברו ואם לאו ייהרג שעליו להייהרג ולא לעבור, או דילמא להציל עצמו אסור מפני שהוא מעשה ברצון (כמו מתרפא בעצי אשירה), אבל באונסים אותו לחתוך אבר הרי הוא אנוס בכך ולא שייך מאי חזית. והנה ברודף לחתוך אבר מסתמא אסור להרוג את הרודף, כמו שאם אפשר להצילו באחד מאבריו שאסור להורגו, ואפשר שיש כאן אביזרייהו דרציחה, שאם יתיר לו לחתוך אבר לחברו סופו להורגו, וראיה לדבר מהלבנת פנים, שאמרו חכמינו מוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ולהלן נוכיח שזה כפשוטו ייהרג ואל יעבור, שאע"פ שבודאי אם אדם רודך לבייש שאסור להרוג אותו, ומאידך גיסא אם אונסים אותו לבייש ייהרג, כך גם באונסים אותו לחתוך אבר לחברו ייהרג ואל יעבור, וצ"ע.
^ 10 רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה ג "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".
^ 11 רבינו ירוחם (ח"ג נתיב י"ח, דקס"ה ע"ד): "כתבו הפסקנים, אם רוצה להחמיר על עצמו ולייהרג על שאר מצות בצינעא רשאי, ואינו נקרא חובל בעצמו וכן הוא בירושלמי, ודווקא כשהגוי מתכוין להעבירו על דתו, אבל אם מתכוין להנאתו נקרא חובל בעצמו", נראה שרבינו ירוחם סובר כבעלי התוספות שמותר להחמיר בקדוש השם, ומאידך כתב שאם זה להנאת עצמן אסור להחמיר. ואולי אפשר לחלק ולומר, שכל זה בצנעא, אבל בפרהסיא מתקדש שם השם גם אם רוצים להעבירו להנאת עצמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il