בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

יום הכיפורים וסוכות - "יום חתונתו יום שמחת לבו"

מהו היחס בין יום כיפור לחג הסוכות?

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשנ"ט
10 דק' קריאה
סוכות ראשון לחשבון עונות
חז"ל מקשרים בין יום הכיפורים וסוכות, ורואים בימים שבינם, חוליה אחת המקשרת ביניהם. מובא במדרש (ויק"ר ל, ז):
"ולקחתם לכם ביום הראשון - זה ט"ו ואתה אומר ביום הראשון... וביום הכיפורים כולן מתעניין אנשים ונשים וטף והקב"ה אומר להם לישראל מה דאזל אזל מן הכא ולהלן נחל חושבנא, ומיוה"כ עד חג כל ישראל עסוקין במצוות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו, וביו"ט הראשון של חג עומדים כל ישראל לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם: מה דאזל אזל מן הכא נחל חושבנא, לפיכך משה מזהיר לישראל: ולקחתם לכם ביום הראשון".

ועפ"ז כתב המהרי"ל בהלכות מוצאי יוה"כ שבימים אלו שבין יוה"כ וסוכות אין נופלין על פניהם, מפני שאינו מתחיל למנות את עוונותיהם אלא מיום ראשון של סוכות, שהוא ראשון לחשבון עונות.

וכתב הטור לבאר את המדרש הנ"ל, מפני שבימים שבין יוה"כ לסוכות עסוקים במצוות ואין זמן לחטוא. ולכאורה תמוה שאחרי כל ההכנות הגדולות הללו לחג, יהיה דוקא היום הראשון שלו ראשון לחשבון עוונות? וכתבו בספרי חסידות (שפ"א ועוד), שיש ללמוד מכאן עד כמה גדולה הכנה למצוה שהיא עבודת נפש, וגדולה אף מהמצוה בעצמה, שבזמן ההכנה אי אפשר לחטוא, ובשעת קיום המצוה כבר אפשר לחטוא!

ועדין הדבר טעון הסבר, מדוע יו"ט ראשון של חג כ"כ נחות דרגא שנחשוב בו על עונות? (ויבואר להלן). בכל אופן אפשר ללמוד מכאן שהשפעת יוה"כ נמשכת עלינו עד חג הסוכות.

בין כיפור וסוכות חזרו ענני הכבוד
הגר"א מבאר את הקשר בין קביעת חג סוכות לתאריך ט"ו בתשרי. הסוכה, כידוע, מרמזת ל"ענני הכבוד", והנה מובא במדרש שבגלל חטא העגל נסתלקו ענני הכבוד, שנאמר "כי פרוע הוא", ולמחרת יוה"כ נאמר "ויקהל משה" וציום על מלאכת המשכן, הצווי היה בי"א תשרי, והעם הביאו נדבה "בבקר בבקר" ואומרים חז"ל שבשני בקרים הביאו את כל נדבתם, וביום השלישי, היינו בי"ד תשרי העבירו קול במחנה שלא יוסיפו עוד להביא נדבות. נמצא שבט"ו בתשרי הכל היה מוכן למלאכת המשכן, ןאותו היום חזרו ענני הכבוד.

נמצא שהסליחה שזכו לה ביוה"כ התגלתה בט"ו בתשרי כשחזרו ענני הכבוד. ומובא בספרים (שפ"א ועוד) שענני הכבוד היו התפשטות ענן הקטורת של עבודת הכהן הגדול ביוה"כ, שנאמר: "כי בענן אראה על הכיפורת", והדברים מבוארים לפי הגר"א הנ"ל, שביום הכיפורים נסלח להם אותו עון, ובסוכות חזרו ענני הכבוד. הרי לנו קשר ברור בין יוה"כ לסוכות. והיינו שענן הקטורת נהפך לענני הכבוד. (הרבי מרוז'ין פירש שענני הכבוד נוצרו ע"י ידידות שהייתה ביניהם, כמו שני ידידים שמדברים והבל פיהם מתחבר ביחד ונעשה ענן... ונראה להוסיף שגם משמעות עבודת הקטורת היא חבור בין ישראל, (קטירא- לשון קשר), היינו חיבור בין י"א סממנים שמסמלים את כל חלקי העם, שיש בהם גם רשעים המשולים לחלבנה, וחבורם ביחד גורם שריחו הרע יתהפך לריח טוב, וממנו יוצא ענן הקטורת שמתעבה ונעשים ענני כבוד), ולפי הנ"ל מובן מה שאמרו חז"ל שענני הכבוד באו בזכות אהרן, שעבודת הכה"ג בענן הקטורת גרמה להופעת ענני הכבוד.

יום חתונתו
נראה להסביר את היחס שבין יוה"כ וסוכות ע"פ המשנה בסוף תענית:
"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, וכו'". "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכו', וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו - זה מתן תורה (פרש"י - "יום הכיפורים שנתנו בו לוחות שניות"), וביום שמחת לבו- זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו"

ופירש הברטנורא שהכוונה ג"כ ליוה"כ שבו חנך שלמה המלך את הבית הראשון שבנה.

והנה ידוע לנו מספר שופטים על המחולות שהיו עושות הבנות בשילה בזמן שהמשכן היה שם, כמו שנאמר "הנה חג לה' בשילו מימים ימימה" (שופטים כא,יט), ולפי דברי הגמ' תענית ל: היה חג זה בט"ו באב, ו"מימים ימימה" רומז לכך שכבר אז היה חג קדום, כפי שמבואר בגמ' שם שעשוהו חג עוד במדבר כשפסקו למות מתי מדבר בעון המרגלים, ונוסף ליום זה שמחה כשהותרו השבטים להנשא זה לזה. ("חג לה' בשילה"- מרמז לבטוי דומה בתורה "חג לה' מחר" שאמר אהרן לישראלכדי לדחוק את מעשה העגל, וכוון בדעתו שיהיה באמת חג לה', ולא זכו לכך ונדחה הדבר למועד של "מחר" לאחר זמן לעתיד לבא. ובט"ו באב כשתיקן החטא חזר להיות "חג לה" כפשוטו.)

ואפשר שלאחר שחרבה שילה עברו החגיגות האלו גם לירושלים כפי שכותבת המשנה כאן. אמנם לא ידוע לנו מן התנ"ך או ממקור אחר נוסף שהיו חגיגות כאלו ביום הכיפורים שהוא יום תענית ותפילה, שספרי חיים ומתים פתוחים בו ואין אומרים בו הלל, ולשמחה מה זו עושה?

אפשר ששמחה זו הייתה פורצת כאשר הכהן היה יוצא מהקדש בשלום, והעם היה רואה שהשני הפך לבן, כפי שנאמר "ויו"ט היה עושה לאהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש" (יומא ע.), אמנם גם שם נאמר שאת השמחה היו עושים רק שהיו אוהביו של הכהן, לחיבתו שיצא בשלום, מן הקדש ולא מוזכרת השמחה הכללית שבנות ירושלים היו במרכזה.

ונראה לומר שהשמחה שביוה"כ היא שמחת נשואין של כנסת ישראל והקב"ה שישראל כולם נקראים "בנות ירושלים" כמבואר במשנה שם "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'" מי שהשלום שלו. וזהו יום חתונתו של הקב"ה עם כנסת ישראל. זהו יחס של קרבה מיוחד שזוכים לו ביוה"כ. אם בר"ה יחסנו אל הקב"ה היה כעם אל מלכו, ביוה"כ יחסנו אליו כרעיה אל דודה. ולכן בר"ה אנו נזהרים מלהזכיר חטא מיראת המלך, שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולעומת זאת ביוה"כ אנו מרבים להתודות, ומורגשת הרגשה של קורבה והתפייסות בחינת שלום בית בין בני זוג, כפי שנאמר:
"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם ואמרו חז"ל "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים מפני, יכול לא תהיו יראים מפני ת"ל: והייתי לכם לאלוקים" (רש"י שם),

כאחד מכם - הוא כיחס של בני זוג כביכול. את ההרגשה הזאת אנו משיגים ע"י התענית והתשובה, שמכחם אנו מסירים את כל המחיצות המפרידות בינינו ובין המקום, ושיח תפלותנו אנו מרגישים "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". ועל שם התפיסות זו בין הקב"ה וישראל נקרא יום הכיפורים "יום חתונתו"- זה מתן תורה - במתן לוחות שניות.

ידוע שהלוחות משולות בפי חז"ל לכתובה, וכשישראל חטאו בחטא העגל, שבר משה את ה"לוחות" כדי שישראל לא יהיו נדונים כ"אשת איש שזינתה", ואע"פ שהשקה את ישראל במים שטחן לתוכם את עגל הזהב ואמרו חז"ל שבקש להשקותם כ"סוטות", ואף מחיקת השם הייתה שם בשבירת הלוחות! משמע שלא פקע תוקף הקדושין בין כנסת ישראל לקב"ה בשבירת הלוחות, ולכן הם נדונו כסוטות. נראה ששני המאמרים בחז"ל אמת. בודאי שהברית שנכרתה בין ישראל לקב"ה לא בטלה ולפי זה, חטאם בעבודה זרה משול לחטא של סוטה. ומצד שני הותר חטאם אחרי התשובה, ויכלו לחזור אל הקב"ה כבראשונה כמו שאמרו חז"ל ביומא פו:
"אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר ירמיהו ג לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והייתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה'".

ונראה שע"י התשובה מתברר שבשעת החטא היה הקשר בין ישראל לקב"ה היה ברבד חצוני של לבנו וברבד זה חטאנו, אבל ביחס לרבד הפנימי שלנו עמו לא הגיע החטא. וזה הפשט במאמרם ז"ל שלוחות הראשונות נתנו בפרהסיא ולכן שלטה בהם העין ונשברו, ולכן לוחות שניות כבר נתנו בצנעא, ונתקיימו בידם. נראה לבאר שפרהסיא היא מציאות חצונית, ולכן לא היה בה קיום, אבל לוחות שניות שהם קבלו בצנעא, דהיינו בפנימיות לבם נתקיימו בידם.

בכל אופן למדנו מכאן שהלוחות הם סימן לנישואין בין כנסת ישראל והקב"ה ולכן נקרא יוה"כ יום חתונתו. ביום זה יותר מיום מתן תורה של שבועות, זכינו לישב את כל הספיקות שהיו לנו עם הקב"ה, להסיר את כל המסכים המפרידים בינינו לבינו, וחזר לשכון "שלום בית" והשכינה בינינו.

וכפר בעדו ובעד ביתו
בעבודת הכהן הגדול ישנה הלכה שחייב להיות נשוי, שנאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו", ולדעת ר' יהודה אף מתקינין לו אש ה אחרת שמא תמות אשתו ויפסל לעבודה, וחכמים אינם חוששין למיתה. נראה שהקפידא הזאת קשורה לכך שיוה"כ הוא יום חתונתו בינינו ובין הקב"ה, והדבר יכול להתבצע רק ע"י כהן שמגשים בחייו האשים מציאות של שלום בית שיש למעשינו השפעה על הנהגת ה' אותנו. וכיון שהשכינה שורה בינינו, הרי זו סגולה גם להביא לשלום בית בחיים הפרטיים, ועד לזכות למציאת זיווגים למטה, מכח היום הזה כעדות המשנה בסוף תענית על פי פשוטה.

קטורת בין שני הכרובים
עבודה העיקרית של הכה"ג היא להכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים, ולשים שם את הקטורת בין שני בדי הארון, בין שני הכרובים. וידוע שהכרובים הם דמות זכר ונקבה ומסמלים את הקשר בינינו ובין הקב"ה. וכשהיו פניהם איש אל אחיו היה זה סימן שעושים רצונו של מקום, ואם חלילה פניהם אל הבית היה זה סימן שאין עושין רצונו של מקום (ב"ב ), וכל זה נעשה פעם אחת בשנה ביוה"כ, נמצא שזה הזמן להביא לכך שהיחס בין הקב"ה וישראל יהיו כיחס בני זוג שפניהם איש אל אחיו.

קריאת פרשת עריות במנחה
תוס' בגמ 'מגילה לד. מסביר מדוע קוראים פרשת עריות במנחה של יוה"כ. ואחרי שאומר את הטעם ע"פ הפשט שאז באות נשים לביה"כ שכנראה אינו מספק אותו. מוסיף טעם ע"פ המדרש שאנו רומזים לקב"ה שכביכול גם הוא יקיים פרשת עריות כפי שצוונו (כפי שמוזכר כמה פעמים בגמ' שגם הקב"ה מקיים מצוות!) ולא יגלה ערותנו בעוונותינו", הרי כאן רמז מובהק שאנו מצפים ליחס של נשואין עם הקב"ה, וכמו מצווים שלא לבגודי בו, הוא מצווה שלא יבגוד בנו על ידי שיסתכל בגנותנו, וכביכול יביע זאת שאין אנו נבחרים שלנו.

יום שמחת לבו
מתי זה "יום שמחת לבו"? במשנה נאמר שזה בזמן שיבנה בית המקדש. הזכרנו לעיל את פירוש הברטנורא שהכוונה ליוה"כ בזמן שלמה שחנך את הבית ואכלו ושתו אותו יום כהוראת שעה. ושלמה הורה כן ולא רצה לדחות את חנוכת הבית לסוכות כדי שלא לערבב שמחה בשמחה, אבל הזמן המתאים לכך ביותר הוא באמת חג הסוכות עצמו, שמרמז למשכן (כפי שבארנו לעיל בשם הגר"א), (וזה היה גם ההוה אמינא של שלמה לעשות את החנוכה בסוכות), וחז"ל דרשו על סוכות את הפסוק: "הביאני המלך חדריו", כחתן שמביא את הכלה לביתו, שהוא סיום הליך הנשואין. וכך כנסת ישראל באה חדריו של הקב"ה וחוסה ב"צילא דמהמנותא". "באברתו יסך לך" כך הקב"ה פורס טליתו עלינו ומגן עלינו באברתו, וכך נושא אותנו. ואז מתקיים בו "ביום שמחת לבו" - כפי שאנו רואים שהשמחה פורצת בחג הסוכות"זמן שמחתנו" .

שמחת בית השואבה
שמחת בית השואבה מזכירה מאד שמחת נשואין , מובא במשנה סוכה (נא) "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות אור שבידיהן" כשם שהיו נוהגים לרקוד לפני כלה:
"אמרו עליו ר' יהודה בר' אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, רב שמואל בר רב יוסף: מרקד אתלת" (כתובות יז.).

עוד מובא שאותם חסידים ואנשי מעשה היו שרים דברי שירות ותשבחות, ושלושה נוסחאות היו להם לפי אשיותם הרוחנית: (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א)
"חסידים ואנשי מעשה כו'. תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו. תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן".

נראה להקביל זאת לשלושת קבוצות הנשים שבסוף תענית. היפיפיות שאומרות תנו עיניכם ביופי הם כנגד צדיקים דמעיקרא שמתפארים ביופי מעשיהם. המיוחסות שאומרות תנו עיניכם במשפחה, הן כנגד בעלי תשובה שבאים לציין את הפוטנציל הטמון בהם ויכולתם להשתפר לפי יחוסם. והמכוערות הן אלו שלא מחשיבות את עצמן רק מצפות ומקוות להתמלא במצוות ומעשים טובים ("ובלבד שתעטרונו בזהובים"), כנגד השיר של "מי שחטא ישוב וימחל לו". או כנגד מידתו של הלל שאמר "אם אני כאן הכל כאן" ומרמז לשכינה שבזכותה אנו קיימים בשמחה.

ראשון לחשבון עונות
לפי כל הנ"ל נראה להסביר את היחס בין יוה"כ לסוכות כיחס שבין יום חתונתו ליום שמחת לבו. ביום חתונתו הוא יוה"כ אנו מתרוממים אל הקב"ה ע"י שאנו מתנתקים מכל גשמיות, אכילה ושתיה ושאר תענוגות, ונהיים כמלאכי השרת, וביום שמחת לבו- הוא חג הסוכות השכינה באה לשכון עמנו בתחתונים, באכילה ובשתיה ובשינה שבסוכה. כמו שאומר הגר"א על הפסוק "ויהי בשלם סכה ומעונתו בציון" - ששתי מצוות אדם יכול להכנס בכל גופו לסוכה ולארץ ישראל. וחסידים מוסיפים ואומרים שאל הסוכה אפשר להכנס גם במגפיים, היינו בכל החומריות שבנו, ולקדש את החומר.

ואפשר שזהו "ראשון לחשבון עוונות", כי מיוה"כ עד סוכות עבדנו עבודה רוחנית, ביוה"כ כמלאכי השרת, ובימים שעד סוכות בהכנות נפשיות לחג שהם גם כן עבודה רוחנית, אבל בחג עצמו אנו אוכלים ושותים ומקיימים במעשה מצוות החג, וזה נחשב כבר להתעסקות עם החומר שהוא מועד לעוונות, ואע"פ אפשר לבא חשבון עמו ולא להתגשם.

סוכה - צילא דמהימנותא
הגמ' סוכה (ד:, ה.) מוכיחה שסוכה למטה מי' טפחים פסולה מפני שי' טפחים הם רשות בפני עצמה, ופחות מזה אינו נחשב לרשות, ואמרו שם:
"תניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלה משה ואליהו למעלה, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" ומפרשת הגמ' ששכינה לא ירדה למטה מעשרה, ולכן כתיב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכיפורת וגובהה היה עשרה טפחים (ארון תשעה וכיפורת טפח).

או בדרך אחרת שגובהם של כרובים עשרה טפחים ונאמר "סוככים בכנפיהם. ולכאורה קשה אם שכינה אם שכינה לא יורדת למטה מעשרה א"כ אינה שוכנת שוכנת בסוכה המינימלית הזאת, ואיך יקרא שאנו יושבים בסוכה בצילא דמהימנותא, ועוד אמרו בגמ' ששם שמים נקרא על הסוכה?

נראה להסביר את המשמעות לכך ששכינה לא ירדה למטה מעשרה, והלא מלא כל הארץ כבודו? אלא שהמכוון הוא שהקב"ה נתן את הארץ לבני אדם שיהיה להם בחירה חופשית לבחור בטוב או במוטב, ובמעשיהם יוכלו להשרות שכינה בתחתונים. וא"כ הסוכה היא רשות שלנו, וע"י הסוכה שבנינו לשם מצוה אנו פותחים לשכינה, כביכול, את הדלת להכנס לרשות בני אדם ואז שם שמים שורה על הסוכה והיא אושפיזין בה בזכות מעשינו.

במוצאי יו"ט ראשון היו עושין במקדש תקון גדול
אנו מוצאים שבחג סוכות במוצאי יו"ט ראשון ירדו לעזרה ועשו שם "תיקון גדול ", בעניין הפרדה בין גברים ונשים בשמחת בית השואבה (עיין משנה סוכה נא.), ואת המנורות שהאירו את השמחה הדליקו בבלאי מכנסי כהנים ובהמיניהם, אפשר שבאו לרמז לרמז בכך על גדרי הצניעות, דמכנסי כהנים באו לכפר על הרהור הלב, והימניהם- אלו החגורות המפרידות בין הלב לערוה. ובגמ' שם למדו על חשיבות ההפרדה בין גברים לנשים מהמספד שיעשו לעת"ל על זביחת יצר הרע שיספדוהו "משפחות משפחות", היינו גברים לחוד ונשים לחוד. וממשמעות הגמ' מדובר על יצה"ר דעריות (כל האגדה שם מדברת על יצרא דעריות),

ולפי מה שהעלינו לעיל שזמן סוכות הוא זמן "שמחת לבו" של זווג כנסת ישראל עם הקב"ה, לשם כך צריך לב טהור ממחשבת ערווה, "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש", ורק אז אפשר להדבק בשכינה. וכמו שכותב הרמב"ם עצה למי שעולה בלבו הרהור ערוה שיפנה מחשבותיו לתורה ש"היא אילת אהבים ויעלת חן".

ומתוך כך נמשכים גם למטה זווגים הגונים ששכינה ביניהם, כמו "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" ופרשו (במו"ק ט.) לאהליהם- שמצאו נשיהם בטהרה, שמחים - שנהנו מזיו השכינה, וטובי לב - שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, וכו'" מציאת נשיהם בטהרה, ופקידתם בבנים מראה על שלימות הזווג של כל אחד ואחד, מכח השכינה ששרתה עליהם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il