בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רוני תחיה בת טובה

שתי מצוות ניתנו לישראל כדי שיגאלו

דם הפסח ודם המילה

הגיעה שבועה שנשבעתי , דם פסח ודם מילה מעורבים , קשר של אחווה ,המילה היא חותם עבדות והפסח הוא העבודה , תיקון גלגול אדם הראשון , האניות האמיתית נאבדה , הנחש דומה לאדם , יציאת מצרים - תיקון גדול שנשאר לנצח ,חמץ ומצה - תורה ועבודה , יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות , פסח ומילה כנגד שני היצרים , קושר רוחני בגשמי , שיעבוד הלב והמוח  רבי משה מקוצי עורך 'הפצות'

undefined

הרב שמעון כהן

שבט תשע"ה
15 דק' קריאה
הגיעה שבועה שנשבעתי
במרכז פרשת בא בולטת במיוחד רשימת מצוות הפסח, בהן מצוות שניתנו לשעה ובהן מצוות שניתנו לדורות. המצוה הראשונה מבין מצוות הפסח בהן נצטוו ישראל היא לקיחת השה בעשירי בניסן 1 ושמירתו עד יום י"ד בין הערביים 2 . מצוה זו היא אחת מן המצוות בהן נצטוו ישראל לשעה בלבד ולא לדורות, ורש"י 3 מביא טעם לכך שמצוה זו ראויה היתה בשעת היציאה ממצרים ולא לדורות, וזו לשונו:
"והיה לכם למשמרת - זה לשון 'בקור', שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה, ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות 4 ? היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואת ערום ועריה' (יחזקאל טז, ז), ונתן להם שתי מצוות - דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' (יחזקאל טז, ו) - בשני דמים, ואומר: 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו' (זכריה ט, יא), ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם: 'משכו וקחו לכם' (פסוק כא) - משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה".
לפי האמור, נצטוו ישראל בלקיחת השה כבר בעשירי בניסן, כדי שימשכו ידיהם מעבודה זרה ויהיו עסוקים בפסח ומילה ומתוך כך יהיו ראויים לגאולה. נמצאנו למדים, שכדי לגאול את עם ישראל נדרש מהלך אלקי שיביא את האומה למדרגה הראויה.

דם פסח ודם מילה מעורבים
השאלה הנשאלת היא: מדוע נבחרו, מתוך רמ"ח מצוות עשה, דווקא שתי מצוות אלו - פסח ומילה? מדוע לא ניתנה להם בהזדמנות זו מצוות תלמוד תורה או מצוות שילוח הקן, נטילת ידיים או הנחת תפילין?! חסרות מצוות שיכולות לרומם את ישראל?! מה מיוחד כל כך במצוות אלו?
השאלה מתחזקת כשמתבוננים בתרגום יונתן 5 , שם נכתב:
"וִיהֵי דַּם נִכְסַת פִּסְחָא וּגְזֵרַת מְהוּלְתָּא מְעַרַב לְכוֹן לְמֶעֱבַד מִנֵּיהּ אָת עַל בָּתַּיָא דְּאַתּוּן שַׁרְיָן תַּמָּן וְאֶחֱמֵייַת זְכוּת דְּמָא וְאֵיחוּס עֲלֵיכוֹן וְלָא יִשְׁלוֹט בְּכוֹן מַלְאָךְ מוֹתָא דְּאִתְיַהַב לֵיהּ רְשׁוּתָא לִמְחַבְּלָא בְּמִקְטְלִי בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם" 6 .
כלומר דם הפסח ודם המילה צריכים להיות מעורבים זה בזה. לא מדובר על שתי מצוות בעלמא, אלא על שתי מצוות שיש ביניהן 'קשר דם'.
דברים דומים מופיעים ב"פרקי דרבי אליעזר" 7 :
"והיו ישראל לוקחין דם ברית מילה, ונותנין על משקוף בתיהם דם ברית מילה ודם פסח, ונתמלא רחמים על ישראל, שנאמר: 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך' - 'בדמך' לא כתיב אלא 'בדמיך', בשני דמים - דם ברית מילה ודם פסח".

קשר של אחווה
לשון נוספת אנו מוצאים בשיר השירים רבה 8 על הפסוק "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" 9 , שם דורשים חז"ל:
"'אחותי' - שנתאחו לי במצרים בשתי מצוות - בדם הפסח ובדם המילה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל טז, ו): 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי' - זה דם הפסח, 'ואומר לך בדמיך חיי' - זה דם המילה".
כלומר דם הפסח ודם המילה קשורים בקשר של אחווה, וקשר זה הוא הבסיס לגאולתם של ישראל. מתוך "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" 10 מגיעה האומה ל"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים" 11 . 'עת דודים' זו נקודת חיבור עליונה שמחזירה אותנו למעמד הר סיני, לייחוד האומה עם בוראה, בבחינת "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" 12 .

המילה היא חותם עבדות והפסח הוא העבודה
מכאן אנו מגיעים לדברי רבי יהודה ליווא 13 , המהר"ל מפראג 14 , המברר מה ייחודן של שתי מצוות אלו, ואלה דבריו:
"'דם פסח ודם מילה'. דווקא אלו שני דמים נתן הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל בהם, כי מתחילה היו ישראל עבדים לפרעה - ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות, כדתנן במסכת שבת (נח ע"א): אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם. וזהו שאנו אומרים 'ועל בריתך שחתמת בבשרינו' (בברכת המזון)".
ברית המילה היא 'חותם באות ברית קודש', כך הוא נוסח ברכת המילה: "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש...". כשם שאדם מקפיד לציין שם על חפציו, כך ריבונו של עולם חוקק בנו סימן. הלוא אנו עבדי ה' ועבד צריך שיהיה לו סימן, שיהיה ניכר למי הוא שייך, וכיון שעד היום היינו עבדים של פרעה, עכשיו אנחנו נדרשים לשנות סטאטוס, ולחקוק סימן שיראה שיצאנו מעבדות פרעה ואנו מתחילים כעת להיות עבדים של הקב"ה.
"ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא 'עבודה', דכתיב: 'מה העבודה הזאת לכם' (פסוק כו), ועוד נאמר: 'ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה' (שמות יג, ה)".
כדי לשנות סטאטוס לא מספיק לעשות סימן, צריך לעשות איזה שהוא מעשה שיביא לידי ביטוי את בעלותו של האדון החדש, על העבד להכין לאדונו איזו כוס תה, לגדור איזו פרצה שהתגלתה בגדר או לעדור מעט בגינת האדון, לא ניתן להסתפק בכך שהעבד רשום בטאבו. לכן מלבד הציווי על המילה מצווה הקב"ה על הפסח.
"ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו - זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו - זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה: 'כל בן נכר לא יאכל בו' (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב: 'ועבדת את העבודה הזאת' וגו' (שמות יג, ה), אין ראוי שיהיה ערל - ואינו רשום להיות עבד לרבו - שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) - ולא עבדים לעבדים (קידושין כב ע"ב), וגאלם הקדוש ברוך הוא מן עבדות של פרעה".
עבד לא יכול להתחיל בעבודתו לפני שְׁשֵּׁם עבד עליו, ובהתאם לזה לא ניתן להביא קרבן פסח לפני ששם שמים חקוק בבשרנו.
נמצא שדם הפסח ודם המילה בונים באומה שתי קומות של קנין - קנין הגוף וקנין הנפש, תחילה אנו חותמים בבשרינו 'חותם אות ברית קודש' ובכך משעבדים את גופנו לקב"ה, ואחר כך נוטלים את הפסח ומקיימים בו את דבר ה', ובכך משעבדים גם את מחשבתנו לקב"ה.
לפי זה מובן מדוע נדרש עֵרוב שני הדמים, כשם שהגוף והנשמה מרכיבים את קומת האדם יחדיו, כך דרושים שני כוחות שירכיבו את כניסתה של האומה אל הסטאטוס החדש שלה כעובדת ה'.

תיקון גלגול אדם הראשון
הסבר נוסף הוא הסברו של רבי ישעיה הלוי הורוביץ 15 , השל"ה הקדוש 16 .
"רש"י פרשת בא (שמות יב, ו) הביא, דרש רבי מתיא בן חרש: 'מתבוססת בדמיך' (יחזקאל טז, ו) - נגאלו בזכות דם פסח ודם מילה. כי אלו השני דברים הם ממש תיקון גלגול אדם הראשון, כי אדם הראשון חטא בגוף ונפש. חטא בגוף, הפרי שאכל למטה, וחטא בנפש, במחשבה למעלה, כנודע להבאים בסוד ה', ובזה גרם מיתה לגוף ונפש".
שתי המצוות הללו - מילה ופסח, לפי השל"ה הקדוש, נועדו לתקן את החטא הקדמון, חטאו של אדם הראשון. אדם הראשון הביא את העולם למקום שיש בו נפילה של הגוף, "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" 17 , תחילה נפגעת המחשבה, האדם משתעבד ליצריו, ומתוך כך הוא מגיע לנפילה במעשה.

האניות האמיתית נאבדה
כשהרוח משועבדת ליצר ולא לקב"ה אז יש ניתוק שמביא לאבדן האישיות, לכן כשריבונו של עולם מוכיח את אדם הראשון על מעשהו, הוא משיב: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" 18 , כבר אין לו עמדה עצמית, וכך כותב מרן הרב קוק 19 על שאלת "אַיֶּכָּה" 20 המופנית אל האדם:
"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'אַיֶּכָּה', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו".
אין מדובר בשאלה גיאוגרפית אלא בשאלה רוחנית, הקב"ה שואל את האדם איפה הוא נמצא מבחינה רוחנית, לפני החטא הוא היה במקום אחד ועכשיו הוא נמצא במקום אחר לגמרי, קשה להכיר אותו.
הנפילה בחטא מתחילה בשכחת ה'אני', כשאדם שוכח את עצמו הוא מתפתה למשהו שבא מבחוץ, הוא עסוק כל הזמן בלהיות דומה ל...
כל עולם המדיה והפרסומאות מושתת על הניסיון למוטט את נקודת העצמיות שלנו ולשכר את חושינו. פרסומאי מוצלח הוא פרסומאי שמצליח לשכנע את הלקוח כמה המוצר שלפניו הוא מוצלח גם אם יש אחרים טובים ממנו. הפרסומאי מסביר לנו מה יפה ומה טוב ואנו הולכים שבי אחריו. הוא משתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו, כדי להסביר ללקוח עד כמה דעתו העצמית אינה בעלת ערך. כשהאדם מפנים את זה, שבעצם אין שום ערך לעמדותיו האישיות, אז הוא נופל ברשתו של המפרסם וקונה את המוצר.
יתרה מזאת, בעולם כזה מתחנך האדם למציאות בה האדם לא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו, ותמיד יש לו את מי להאשים, באמרו: זה לא אני, זה הוא!
הנה האישה הולכת בגן עדן ולא נותנת ליבה ליופיו של העץ וטעמו, עד שבא הנחש הפרסומאי, ולפתע "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" 21 . מי אמר לה שזה טוב? מדוע לא ראתה זאת קודם? זהו בדיוק תפקידו של הנחש, לשכנע את האישה ולפתות את ייצרה.

הנחש דומה לאדם
שאלה: למה דווקא הנחש נבחר לתפקיד זה?
תשובה: חז"ל אומרים שדמותו של הנחש היתה דומה מאוד לזו של האדם, הוא הלך על שניים וידע לדבר בלשון הקודש 22 . הוא היה קרוב ביותר לאדם, אבל לא היה אדם, לכן שלטה בו מידת הקנאה, ובמקום להודות לריבונו של עולם על החסד שעשה אתו בבריאתו בהיותו קרוב כל כך למדרגת אדם, גילה הנחש כפיות טובה וגרם לקריסה מוחלטת של כל הקומה האנושית.
אם כן, אומר השל"ה הקדוש, כיוון שחטא אדם הראשון היה בגוף ובנפש, לכן נדרשו ישראל לקראת ישועתם לעבור תהליך תיקון של הגוף ושל הנפש.

יציאת מצרים - תיקון גדול שנשאר לנצח
תהליך התיקון שעבר על האומה לקראת יציאתה מן המיצר החל בגלות מצרים עצמה, וכך כותב הרמח"ל 23 בספרו "דרך ה'" 24 , בהסבירו מדוע יציאת מצרים צריכה להיזכר לדורות עולם:
"...יציאת מצרים היה תיקון גדול שנתקנו בו ישראל, ונשאר הדבר לנצח. והיינו, כי מאחר חטאו של אדם הראשון נשאר האנושיות כולו מקולקל... והיה הרע מתגבר בכולו עד שלא היה נמצא מקום לטוב שיתחזק כלל".
מאז חטאו של אדם הראשון, החל הרוע לתפוס מקום של קבע בעולמו של האדם.
"ואף על פי שנברר אברהם אבינו עליו השלום, להיות הוא וזרעו לה' נבדלים מכל האומות, הנה עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחינת אומה שלמה, ולזכות לעטרות הראויות להם, מפני הרע שהיה מחשיך עליהם והזוהמה הראשונה, שלא יצאה מהם עדיין".
כדי שתוכל האומה ישראלית להִבנות, אפילו אבותינו הקדושים היו צריכים להשתחרר מן הרעה שבאה לעולם בשל חטאו של אדם הראשון. מדובר בתהליך ארוך, תחילה יוצא ישמעאל, אחר כך יוצא עשיו, ולבסוף באות שנות השעבוד במצרים.
"ועל כן הוצרך שיגלו למצרים וישתעבדו שם, ובאותו השעבוד הגדול יצורפו כזהב בתוך הכור, ויטהרו. והנה, כשהגיע הזמן הראוי, חיזק האדון ברוך הוא את השפעתו והארתו על ישראל, וכפה את הרע לפניהם והבדיל אותם ממנו, ורומם אותם מן השיפלות שהיו בו, והעלם אליו, ונמצאו גאולים מן הרע גאולת עולם; ומשם והלאה הוקמו לאומה שלמה, דבוקה בו יתברך ומתעטרת בו".
כלומר גלות מצרים משחררת אותנו מהרע שנמצא בו העולם מאז חטא אדם הראשון.

חמץ ומצה - תורה ועבודה
בהמשך 25 , בפרק העוסק במצוות הזמנים, עומד הרמח"ל על עניינם של החמץ והמצה, וכותב:
"ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו.
והנה עד אותו הזמן היו כל בחינות גופות בני האדם חשוכות בחושך וזוהמה שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה; ולעניין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה".
תורה ועבודה זה גוף ונפש, זה חיבור של עולם הרוח עם העולם הממשי שלנו.

יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות
במדרש רבה על שיר השירים 26 עומד המדרש על שני כוחות עיקריים שקיימים באדם:
"'זאת קומתך דמתה לתמר', רבי חוניא בשם רבי דוסא בר טבת: שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, יצר עבודת כוכבים ויצר זנות, יצר עבודת כוכבים כבר נעקר, ויצר זנות הוא קיים.
אמר הקדוש ברוך הוא: כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות, מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן".
אם כן שני הכוחות שקיימים באדם הם: כוח המחשבה וכוח המעשה, ועלינו לשעבד את שני הכוחות הללו לעבודתו יתברך. הגמרא ביומא 27 מספרת שחז"ל רצו לבטל את כוחות היצר - יצרא דעריות ויצרא דעבודה זרה, ולבסוף החליטו לבטל רק את יצר העבודה זרה, לכן המדרש אומר כאן שיצר העבודה זרה נחלש.
הגמרא בסנהדרין 28 מספרת על רב אשי, שבתום שיעורו הכריז בפני התלמידים כי השיעור הבא יעסוק ב'חברינו', והתכוון למנשה מלך יהודה. בא מנשה המלך, נראה לו לרב אשי בחלום, ואמר: אתה קורא לי 'חבר'?! אתה חושב שאנחנו באותה מדרגה?! אז בא נערוך לך מבחן קצר, נראה מה רמת הידע שלך...
לבסוף, אמר מנשה מלך יהודה לרב אשי: דע לך, שאם היית חי בדורי, היית מרים את שולי גלימתך לבל תכשל בהם ורץ אחרי לעבוד עבודה זרה, כי בדורי עוד שלט יצר זה בתוקף רב.
למעשה ביטול יצרא דעבודה זרה גרם לכך שנחלש גם יצרא דעריות. הגמרא במסכת יבמות 29 מביאה חידות שונות הנוגעות לצירופים משפחתיים מוזרים, כמו: איך יכולה להיות אישה שיש לה אח מאב ולא מאם, והוא בעלה של אמהּ, והיא בת אשתו? או אישה שנושאת אדם על כתפיה וטוענת שהוא אחיה וגם בנה והיא אחותו, כיצד יתכן הדבר? כך חדה הגמרא חידות שונות ומשונות, ומבהירה כי תוצאות לחידות מוזרות אלה ניתן למצוא רק אצל הגויים, שכל סדרי המשפחה שלהם פרוצים. ב"ה בישראל זה לא שייך.

פסח ומילה כנגד שני היצרים
כנגד שני הכוחות הללו - יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, אנו פוגשים שתי מצוות שניתנות לישראל. על קרבן פסח אומר רש"י 30 :
"ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם: 'משכו וקחו לכם' - משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה".
כלומר המצוה הראשונה, מצוות קרבן פסח משחררת אותנו מיצרא דעבודה זרה, ובאשר למצוה השניה, מביא הרמב"ן 31 , שמצוות המילה היא כנגד יצרא דעריות, וזו לשונו:
"ואמרו בטעם המילה, ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר".
אנו מצווים לסלק את הערלה, לסלק את הכוח המתאווה של האדם, ולהראות שאנו שולטים בו ולא הוא שולט בנו.

קושר רוחני בגשמי
נמצא, שבנתינת דם הפסח ודם המילה על המשקוף, אנו לוקחים את הגוף ואת הנפש, את העריות ואת העבודה זרה, ומשעבדים את הכול לקב"ה. עֵרוב שני הדמים הללו מלמד אותנו שהרוח והגוף אינם כוחות מנותקים, אלא יחידה אחת בלבד.
יש תפיסות פילוסופיות, שניתקו בין הגוף לנפש וטענו שמדובר בשתי עולמות שונים, אבל בישראל אין חלוקה כזו, בישראל הגוף והנפש הם חלק מגוף אורגני אחד 32 , וכך מבאר הרמ"א 33 את המילים "רופא כל בשר ומפליא לעשות" שבברכת 'אשר יצר':
"שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי , והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו".
מנגד עומדת האומה המצרית כסמל לפריצות ועבודה זרה. המצרים שטופים בעריות, "עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת" 34 , הם צאצאים של חם, "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" 35 , ועליהם נאמר: "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" 36 . העולם המצרי עטוף בזרימה של עריות, ויחד עם זאת מצרים היא המקום עם העבודה זרה הגדולה ביותר בעולם.
כדי לצאת ממצרים עלינו להשתחרר מאותם שני כוחות יצריים, מיצרא דעריות ומיצרא דעבודה זרה, עלינו לקחת את הגוף ולחתום בו 'חותם אות ברית קודש', עלינו להראות ש"יש לנו בשר קודש" 37 , וכל עולם הערכי, המוסרי והחומרי של האומה הישראלית, הכול הכול קודש.

שיעבוד הלב והמוח
מתוך כך אנחנו מגיעים לשתי פרשיות התפילין שמופיעות בסוף הפרשה - 'קדש לי' ו'והיה כי יביאך'. על ידי הנחת התפילין על היד ועל הראש אנו משעבדים את הלב ואת המוח, שני כוחות החיים של האדם, לעבודתו יתברך. וכך כותב מרן המחבר 38 :
"יכוין בהנחתם שציונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו".
מצוות תפילין עוזרת לנו לקחת את עולם הרגשות ועולם המחשבות שלנו ולשעבד אותם לה'.

רבי משה מקוצי עורך 'הפצות'
נסיים בדבריו הנפלאים של רבי משה מקוצי 39 . רבי משה היה מבעלי התוספות, הוא היה עובר מעיר לעיר בצרפת, בפרובנס ובספרד כדי לעורר את העם להקפדה בקיום המצוות, וכך הוא כותב בנוגע למצוות תפילין 40 :
"עוד זאת דרשתי להם כי יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין מאדם צדיק, ועיקר תפילין נצטוו להיות זכרון לרשעים ולישרם דרך טובה, ויותר הם צריכין זכר וחיזוק מאותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם. והבאתי ראיה גדולה וחזקה, כי בתפילין יש ארבע פרשיות ובכל אחת כתוב 'לטוטפות' חוץ מאחת ששינה בה הכתוב וכתוב בה 'ולזכרון', ללמד שעיקר חיוב תפילין לאותם שצריכין יותר זכר.
עוד אמרו רבותינו במסכת מנחות (מג ע"ב): כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הוא בחזקה שלא יחטא, שנאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב), ואומר: 'חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם' (תהלים לד, ח), פירוש (רמב"ם): 'מלאך' - הם מצות השם החונים סביבותיו ומזכירין אותו עבודת הבורא. וכן מצינו שם באדם אחד שנמנע מעבירה גדולה על ידי ציציותיו, שראה ונזכר.
ועוד אמרו רבותינו (שם): כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: 'ה' עליהם יחיו'.
ויהי אחר ארבעה אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאת עולם היתה סיבה מן השמים להוכיח, ובשנת תתקצ"ו הייתי בספרד להוכיחם, ואמץ הקדוש ברוך הוא זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגוים וחזיונות הכוכבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצוות תפילין, מזוזות, וציצית. וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בכל המקומות ובקשו ממני לכתוב פירוש המצוות בקוצר, והנני שואל עזר מאת אלקי גליות ישראל, וחפצו בידי יצליח".
פלאי פלאים! רבי משה מקוצי יוצא ל'הפצות' בערים שסביבו, הוא מעמיד דוכנים ומדבר על לב האנשים לחזקם ולעודדם להניח תפילין. הוא מגייס אלפים רבים של יהודים ומשכנע אותם גם לקבוע מזוזות בפתחי הבתים ולהטיל ציציות בבגדיהם.
לאור דברים אלו נוכל לומר שמצוות תפילין החותמת את פרשתנו מהווה השלמה של אותו מהלך מתקן שהחל בפסח ובמילה, כשם שפסח ומילה מחברים בין קדושת הגוף לקדושת הנפש, כך התפילין מחברות בין היד לראש, בין העולם המעשי לעולם הרוחני, ומשעבדות את האדם כולו לקב"ה.

מקורות עיקריים:
רש"י שמות יב, ו  תרגום יונתן שמות יב, יג  פרקי דרבי אליעזר פרק כח  שיר השירים רבה ה, ב  גור אריה שמות יב, ו  השל"ה, מסכת פסחים, מצה שמורה אות רט  אורות הקודש ח"ג, מוסר הקודש, בקשת האני העצמי עמ' קמ  דרך ה' חלק ד, פרק רביעי אות ט  דרך ה' חלק ד, פרק שמיני אות א  שיר השירים רבה ז, ח  רמב"ן שמות יז, ט  רמ"א, שולחן ערוך או"ח ו, א  שולחן ערוך או"ח כה, ה  סמ"ג עשין ג




^ 1.שמות יב, א-ג.
^ 2.פסוק ו שם.
^ 3.רש"י שמות יב, ו.
^ 4.פסח דורות, אף על פי שגם ביקורו קודם ארבעה ימים לשחיטתו, אין לקיחתו אלא כל זמן שירצה (רא"ם על פי פסחים צו ע"א).
^ 5.תרגום יונתן שמות יב, יג.
^ 6.תרגום לעברית: ויהי דם זבח הפסח והמילה מעורב לכם לעשׂות מִמנו אות על הבתים שאתם שוכנים שם, ואראה את זכות הדם ואחוס עליכם, ולא ישלוט בכם מלאך המות שנתתי לו רשות לחבל בהכותי בארץ של מִצרים.
^ 7.פרקי דרבי אליעזר פרק כח.
^ 8.שיר השירים רבה ה, ב.
^ 9.שיר השירים ה, ב.
^ 10.יחזקאל טז, ו.
^ 11.שם פסוק ח.
^ 12.שיר השירים ו, ג.
^ 13.רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) (פולין, צ'כיה), הר"פ-השס"ט - מגדולי ישראל הבולטים של תחילת תקופת האחרונים. תלמיד המהרש"ל ורבם של בעל ה"תוספות יום טוב" ורבי דוד גאנז בעל "צמח דוד". מעבר לבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה, באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו‏‏. תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות הן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו. חיבר ספרים רבים בהם הוא פותח צוהר להבנה עמוקה ושיטתית של עולם האגדה והסוד. על מצבתו נכתב: "כל פרד"ס נכנס שלום ועבר, ויחכם מכל דגמר וסבר, ולא הניח דבר...".
^ 14.גור אריה שמות יב, ו.
^ 15.רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה הקדוש) (פראג שבצ'כיה-ישראל), השי"ח-הש"צ - מגדולי רבני אשכנז. נולד בפראג לאביו רבי אברהם הלוי הורוביץ, תלמידו של הרמ"א. למד בלובלין אצל רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) והמהר"ם מלובלין, ולאחר מכן שימש ברבנות וכאב בית דין בערים ובקהילות רבות. בסוף ימיו החליט לעלות לארץ ישראל ולחזק את היישוב היהודי בה. הגיע לירושלים בשנת השפ"א, לאחר מכן עבר לצפת ולבסוף קבע את מושבו בעיר טבריה, בה נפטר בשנת הש"צ ובה נטמן בחלקת הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו. כתב מספר חיבורים. חיבורו העיקרי הוא "שני לוחות הברית" אשר על שמו נקרא "השל"ה הקדוש" (של"ה ר"ת "שני לוחות הברית").
^ 16. השל"ה, מסכת פסחים, מצה שמורה אות רט.
^ 17.בראשית ג, ו.
^ 18.בראשית ג, יב.
^ 19.אורות הקודש ח"ג, מוסר הקודש, בקשת האני העצמי עמ' קמ.
^ 20.בראשית ג, ט.
^ 21.בראשית ג, ו.
^ 22.ראה פסיקתא זוטרתא בראשית ג, א.
^ 23.רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) (פדובה שבאיטליה), התס"ז-התק"ו - בצעירותו למד תורה מפי רבי ישעיהו באסאן, שחיבב אותו מאוד. בשנת התפ"ב, בהיותו בן חמש-עשרה, עזב רבו את פדובה ועבר לכהן ברבנות בריג'יו. עם עזיבת רבו עבר הרמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל מסכתות הש"ס, את ספר הזוהר ואת כל כתבי האר"י. בשנת התפ"ו הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי. הוא הועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בראש חודש סיון התפ"ז זכה הרמח"ל להתגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו סודות קבליים רבים. רבים, ובכללם משכילים נודעים, צבאו על פתח בית מדרשו של רמח"ל כדי לשמוע תורה מפיו עד שלא היה מקום להכיל את כולם. למרות ההתנגדות הרבה שהיתה לו בימי חייו הקצרים (ל"ט שנים), השפעתו על התנועות היהודיות השונות מזמנו ועד היום רבה ביותר. חיבר ספרים רבים בנושאים שונים בנגלה ובנסתר, בהם: "אדיר במרום" - ביאור עמוק על ה"אידרא רבא", "דעת תבונות" - ויכוח בין הנשמה והשכל בעניינים שונים, "דרך ה'" - ענייני אמונה ועבודת ה', "דרך תבונות" - הדרכה בדרכי התלמוד וביסודות הפילפול, "חוקר ומקובל" - הוכחת אמיתות הזוהר והקבלה, "קל"ח פתחי חכמה" - חיבור מקיף בתורת הקבלה, ועוד. המפורסם ביותר מבין ספריו הוא הספר "מסילת ישרים" הסולל מסילה ישרה בענייני מוסר ויראת ה'.
^ 24.דרך ה' חלק ד, פרק רביעי אות ט.
^ 25.דרך ה' חלק ד, פרק שמיני אות א.
^ 26.שיר השירים רבה ז, ח.
^ 27.יומא סט ע"ב.
^ 28.סנהדרין קב ע"ב.
^ 29.יבמות צז ע"ב.
^ 30.רש"י שמות יב, ו.
^ 31.רמב"ן שמות יז, ט. וראה גם רמב"ם מורה נבוכים ג, מט; כוזרי א, קטו; רד"ק בראשית יז, יא ועוד.
^ 32.ראה שיחות הרצי"ה לספר בראשית עמ' 373.
^ 33.רמ"א, שולחן ערוך או"ח ו, א.
^ 34.בראשית מב, יב.
^ 35.בראשית י, ו.
^ 36.יחזקאל כג, כ.
^ 37.ראה אורות, אורות התחיה לג.
^ 38.שולחן ערוך או"ח כה, ה.
^ 39.רבי משה מקוּצִי (חבל פיקרדי) - מבעלי התוספות, בן למשפחת תלמידי חכמים (סבו מצד אמו היה רבנו חיים הכהן וגם אביו היה מבעלי התוספות). בין רבותיו ניתן למנות את רבי יהודה משירלי און, רבי שמשון משאנץ ורבנו ברוך בעל התרומה. רבי משה נדד מעיר לעיר כדרשן ומטיף בקהילות היהודיות בערי צרפת השונות. עקב התגלות שמיימית או חישוב קץ עבר רבי משה לספרד. גם בספרד נדד בין הקהילות השונות ועורר להתחזקות בשמירת המצוות. דרשותיו בספרד היוו את הבסיס לספרו המפורסם "ספר מצוות גדול" (סמ"ג). המצב הרוחני בקרב יהודי ספרד באותה העת היה בשפל המדרגה. מצוות כמו הנחת תפילין, ציצית ומזוזה לא קוימו בקרב חוגים רחבים.
^ 40.סמ"ג עשין ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il