לפני ה'
יום הכיפורים הוא יום אחד ומיוחד בשנה, יום של סליחה וכפרה, של תשובה וטהרה "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" 1 . מהותו של היום הזה שהוא "לפני ה' ", לפני שמו של הקב"ה.

כל שם הוא הגדרה, וכל הגדרה היא צמצום. כמו השם של אדם, וכמו השם וההגדרה של כל דבר, שהם רק גילוי והארה מסוימת של המהות, כך שמו של הקב"ה אינו אלא הארה וגילוי מסוים של המהות האלקית בתוך העולם. אך בעוד ששם אדם אינו אלא הבדלה בינו לשאר העולם, שמו של הקב"ה מחייה ומקיים את העולם 2 .

את העולם שלנו מהווים שני שמות: שם אלקים, המבטא את האלקי המתגלה בטבע; ושם הוי"ה המבטא את האלקי שמעבר לטבע, המקיים ומהווה את המציאות, אך אינו בא לידי גילוי בה 3 . מבין שניהם, שם אלקים הוא המצמצם והמסתיר את האור האלקי; ואולם גם שם הוי"ה, למרות שהוא מבטא את המהות האמיתית, שאינה מצטמצמת בהתגלותה, זוהי רק מהות הבורא כפי שהוא בייחס אל התוצר העולם. ה"שם", בכל הדרגות, מבטא אפוא את הקשר של האלקי אל העולם; ובמובן מסוים את המהות של העולם וסדר העולם.

אור פני מלך (20)

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

add_alert

3 - היום הקדוש

4 - התשובה ויום הכיפורים

5 - על חטא שחטאנו

טען עוד

לעומת זאת, הרעיון של התשובה והסליחה, אינו חלק מהמערכת הטבעית של סדר העולם, והוא אף פועל בניגוד גמור אליה. חוקי הטבע הגשמי, כמו כל חוקי המציאות, אומרים שאין אנו יכולים לפעול כנגדם מבלי להינזק; אין אנו יכולים להכניס את היד לאש ולא להיכוות, אין אנו יכולים ללכת בשלג ולא לקפוא. בתוך המערכת הזו אי אפשר לומר: סליחה, טעיתי. אדם שקפץ מהגג אינו יכול להתחרט באמצע הדרך, ולהגיד: לא התכוונתי. כמו שאר חוקי הטבע, ישנו גם חוק, האומר שאדם איננו יכול לחטוא מבלי שהחטא ייצור שינוי בתוך עולמו, מבלי שהוא יקטע חלק מנשמתו, מבלי שהוא ישאיר כתם בתוך המציאות. על פי חוקי הטבע, גם לגבי החטא אין מקום לחרטה ולסליחה.

אף על פי כן קיימת אפשרות לתשובה וכפרה. פירושו של דבר הוא, שאדם יכול לומר: סליחה, אני מתחרט. ניתן להחזיר את הגלגל, ולמחוק את הדבר כאילו לא היה. האפשרות הזו יונקת בהכרח מדרגה גבוהה יותר, שאיננה תלויה בחוקי טבע גשמי או רוחני.

משום כך, יום הכיפורים, יום התשובה והכפרה, הוא היום ש"לפני ה' " לפני שם הוי"ה, בטרם היות שֵם; יום של ההתעלות מעל לחוקי היסוד של העולם, אל הקב"ה בעצמו אין סוף ברוך הוא, שאיננו מוגדר בשום שם, מסגרת או חוק.

שם הוי"ה הוא, כאמור, מקור החיים והקיום, והוא דרך ההמשכה ממהותו ועצמותו של הקב"ה אל העולמות. "לפני הוי"ה" הוא המהות עצמה, מעבר לכל ההגדרות. זוהי הדרגה שנקראת בספרי הקבלה "עתיק יומין", כלומר: נעתק ונבדל מן הזמנים. מעבר לדרגת "היה הווה ויהיה" (הגדרה על פי זמן), אל הדרגה שהוא הקיום בעצמו, שאין כל הגדרה של מציאות וזמן לגביו 4 . בבחינת "אני הוא עד שלא נברא העולם ואני הוא אחר שנברא העולם". לא משנה מה קורה בעולם, בדרגה זו של התייחסות סובל הקב"ה את הכל, ומשם באה הכפרה. בחינה זו, שהקב"ה נושא וסובל את כל העולם "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט" 5 נקראת "סובב כל עלמין", השווה ומשווה קטן וגדול, שכל מהויות העולם וכל מעשי העולם הם שווים, לא משַנים ביחס אליו. וכשהאדם מרים עצמו לשם כל מה שהיה כאילו לא היה, והכל יכול לקבל צורה אחרת.

שינוי העבר
התשובה ש"לפני ה' " מיוחדת בכך שהיא איננה רק תיקון לעתיד, וקבלה שמעתה והלאה לא נחטא עוד (שדוגמתו נמצאת גם בגדרי העולם הטבעי), אלא תיקון גם של האתמול; אנו מבקשים שהחטא שעשינו יעלם גם מן העבר.

החזרה הזו איננה חזרה פשוטה, שבה חוזרים שוב על מהלך מסוים של חיים. חזרה שכזו, אפשר לעשות רק במהלך צילום סרט קולנוע אומרים "קאט", ומצלמים את הסצנה מחדש. בתוך המציאות שאנחנו חלק ממנה, אי אפשר למחוק את שהיה. צריך להתייחס אל כל מה שהיה, אל כל פרט, ולשנות אותו, לא בהווה, אלא שם בעבר. החטאים, כמו כל המעשים שאנו עושים, אינם רק התרחשויות פנימיות, סובייקטיביות. כשאנו חוטאים אנו פועלים ומשנים דברים בתוך המציאות, וכשאנחנו רוצים לעשות תשובה אנחנו צריכים לעשות דבר שהוא מורכב יותר משינוי בתוך עצמנו ובתוך החוויות האישיות שלנו; אנו צריכים לשנות גם את המציאות שמסביבנו, במקום ובזמן, בעתיד ובעבר.

כל תשובה היא כתיבה מחדש של העולם ושל ההיסטוריה. מעבר לכך שחוזרים ועושים שוב את יום האתמול, צריכים לשנות את האתמול בעצמו, את השלשום, את השנה שעברה וזו שקדמה לה בשלושים שנה. מה שנַעֲשָׂה יהיה כמו לא נעשה, ומה שלא נעשה כמו נעשה. זהו הפרדוקס, הפלא של התשובה, שאדם יכול לשנות את מהלך חייו, לא רק קדימה בהחלטות עתידיות אלא גם אחורה. לשם כך זקוקים אנו ליום שהוא "לפני השם", שמעבר לחוק המציאות החומרי והרוחני שבו ניתן לעשות מניפולציה בתוך המציאות ולשנות אותה.

תטהרו
התשובה האישית של האדם היא החזרה הביתה. לא מדובר על בית ההורים, ואף לא על ביתם של אבות האומה, אלא על בית הנשמה, אל המקור הראשוני, אל הצורה הראשונית של הנשמה. כמו שמתואר בשיר השירים: "משכני, אחריך נרוצה" 6 , הנשמה מבקשת "משכני" מפני שפעם בעבר "הביאני המלך חדריו" 7 . הנשמה במקורה כבר היתה ב"חדריו", ולכן היא יכולה להיזכר, ולשוב להימשך הביתה.

כאשר חוזרת הנפש "הביתה", היא יוצאת מכל המקומות הרחוקים, הזרים, וחוזרת אל נקודת ההתחלה, למקום בו הכל עדיין אפשרי. שם כל מציאות החיים מציאות הזמן, המקום והמעשה הם עדיין בלתי ממשיים, בלתי מוגדרים. כמו העוּבָּר בשלב הראשוני של התהוותו, כאשר שום דבר עדיין איננו קבוע. מהנקודה הזו, אפשר לכתוב מחדש את מה שהיה.

בערב יום הכיפורים, נוהגים כל ישראל לטבול במקווה טהרה 8 . הטבילה במקווה קשורה אף היא לתשובה, לסליחה ולכפרה. נכנסים אל המים החיים, אל תוך המקור הראשון, נעלמים ומתבטלים בתוכו; וכאשר יוצאים, יוצאים כאדם שנולד מחדש, ולא רק מהשעה הזו, אלא עשר, עשרים וחמישים שנה אחורה, עד לנקודת ההתחלה הראשונה. זו נקודת היסוד של התשובה, השיבה והחזרה אל המקור הראשון.

יום הכיפורים הוא יום של טהרה. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". טהרה עליונה זו, היא דרגתה של הנפש כשלעצמה, קודם שירדה ונתלבשה בדבר כלשהו 9 . "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" בכל מצב שיהיה, גם כשהמצוות לא נעשות. ולכן, במובן מסוים, דרגה זו היא אף למעלה מדרגת הקדושה "אשר קדשנו במצוותיו" השייכת לקיום המצוות. שכן, להיות קדוש פירושו להיות שייך למצב שהוא אחר, נבדל ונעלה יותר, אבל עדיין קיים באופן עצמאי. לעומת זאת, הטהרה היא ביטול המציאות מול ה', כמו הצבע הלבן 10 שאין בו שום צבע, שום ציור, שום תמונה מוגדרת, מפני שהוא מכיל את כל התמונות, את השלמות של הכל לפני שהיא מתפרטת לחלקים. יש דרגה גבוהה, שבה הדברים מצויים בהרמוניה; ויש דרגה גבוהה יותר, שבה הדברים אינם נמצאים כלל, שבה אין גם הרמוניה, יש רק הדבר לפני שהוא מתחיל להיפרד. בדרגה הזו נמצא יום הכיפורים "לפני ה' ".

מים תחתונים בוכים
התשובה העליונה, אינה מתייחסת רק אל מצבו של היחיד העומד מול עצמו, מול הדברים שעשה ומול הדברים שלא עשה, אלא אל מצבו הקיומי של האדם כאדם, כחלק ממצבו של העולם כעולם. כאן אין הוא נשאל אם הוא היה אדם טוב או אדם רע, אלא מדוע הוא היה רק אדם? החיסרון הזה הוא "חטא" במובן הרחב ביותר של המילה החטאת המטרה. ואולם, לא בגלל משהו שעשה, שפגם, אלא משום שבעצם קיומו יש החטאה בשלימות ההויה האלקית. ההחטאה הזו אינה קשורה לדרך מסוימת של חיים, אלא לעצם החיים. לא לקיום מסוים, אלא לעצם הקיום. זו התפיסה הראשונית ביותר של החוסר, הקשור אל הפער היסודי, שאינו ניתן למעבר ולגישור, החלל הפנוי בין אלקים ועולם. החיסרון המהותי הזה, הוא והשלכותיו, נמצא בכל מדרגות הבריאה באשר היא מלמטה ועד למעלה.

כיוון שהחיסרון הזה הוא בעיה כללית, הוא מורגש פחות כבעיה פרטית. עם זאת, גם באופן אישי, מפעם לפעם, בזמנים של עליה, אנו מרגישים את החיסרון הזה; אנו חשים שבעייתנו אינה רק הפגמים הפרטיים של חיינו, אלא היא בעיית חיינו בכלל. באותה שעה, אין אנו מוכנים להסתפק עוד בחלק ובגורל שלנו.

ביום השני למעשה בראשית, הבדיל הקב"ה בין מים למים בין המים העליונים והמים התחתונים. המים, ככלל המציאות, נחתכו לשני חלקים: "המים אשר מעל הרקיע" 11 , הוא החלק שנמצא ליד הקב"ה ומרגיש את הקב"ה, והמים התחתונים, שנמצאים למטה 12 . נאמר בזוהר, שמאז החלוקה המים התחתונים בוכים: אנן בעינן למהוי קדם מלכא 13 [=גם אנחנו רוצים להיות לפני המלך]. הבכייה הזו, איננה תוצאה של סטיה או של קלקול בבריאה, אלא של הבריאה בעצמה: מדוע אנו לא בשמים?

כאשר בת פרעה מוצאת את משה, היא פותחת את התיבה "והנה נער בוכה" 14 ; כשהיא שומעת אותו בוכה היא אומרת: "מילדי העברים זה". מנין היא יודעת? משום שהוא בוכה; אם הוא בוכה סימן שהוא יהודי. בכייה זו אינה מבטאת טרגדיה אישית, אלא טרגדיה בסיסית יותר; של מי שמרגיש שהוא צריך להיות הרבה יותר ממה שהוא, ולא חשוב היכן הוא עומד כעת. הנשמה של יהודי בוכָה, משום שהעולם בוכה, ומשום שהוא היהודי מייצג את העולם. היהודי הוא בחינת הנפש של העולם, החלק המודע שבתוך העולם, הנושא בתוך העולם את מה שמעבר לעולם. ולכן הוא מרגיש כל הזמן שהוא צריך להיות יותר, מעבר, להיות מה שהוא איננו כעת. לא רק כבעייתו האישית פרטית, אלא כמגבלה של העולם שהוא עולם, ושל האדם שהוא אדם. הוא מרגיש את הכאב, את החוסר שבכל המציאות, ועל זה הוא בוכה. בין אם הוא רשע ובין אם הוא צדיק; בין שהוא בוכה את המציאות שלו, ובין שהוא בוכה את המציאות באשר היא מציאות. הנשמה, שהיא פנימיות כל הבריאה, מבטאת את רצונה הפנימי לשוב מתוך המציאות אל המקור.

לפי זה, מובן מאמר חז"ל שהתשובה קדמה לעולם 15 . התשובה קדמה לבריאת העולם ולכל מה שקורה בעולם, וגם לחטא 16 , שכן התשובה ביסודה אינה מיועדת רק למי שעבר עבירה, אלא לכל אדם, בכל דרגה; כל עוד הוא רק אדם, וכל עוד הוא רוצה יותר.

דרך התשובה
התשובה אינה דרגה אחת, אלא דרך, שיש בה דרגות ושלבים 17 . התשובה היא בעיקרה תיקון הנפש, ולכן מקבילות דרגות התשובה במובן מסוים לשלש דרגות הנפש: נפש, רוח, נשמה.

הדרגה הראשונה, היא התשובה שבה אדם מתקן את העבירות שעשה. זו התשובה הראשונית, הבסיסית והמיידית ביותר. כפי שמטפלים באדם שנפצע: אם יש פצע שותת דם חוסמים אותו, אם נחתך אבר מדבקים אותו מחדש. גם התשובה הזו היא בעיקרה תיקון הנפש, אבל בדרגה הזו היא מתיחסת לתחום העשיה, ולדרגה שבנפש השייכת לתחום זה היא דרגת ה"נפש".

התשובה השניה
הדרגה השניה, למעלה מהדרגה של תיקון המעשים, היא הדרגה של תיקון המחשבה. גם כאשר מבחינת המעשים, באופן פורמאלי וחיצוני, האדם הוא בתכלית השלמות, עשה מה שצריך לעשות ונמנע ממה שלא צריך לעשות, עדיין נשאלת השאלה: היכן המחשבות שלו? היכן האישיות שלו? במה רוחו האנושית היא באמת רוח אנושית? בשאלות הללו עוסקת התשובה בדרגה השניה, שהיא דרגת ה"רוח". כשאדם מתקן את המחשבות שלו וגם את הכיוון של המחשבות, כשהוא מחזיר את המחשבות ומהלכי הנפש שלו אל המקום הראוי הוא שב אל רוח האדם המקורית.

על התשובה בדרגה הזו מדברים פחות, שכן על פי רוב מדברים רק על דברים שניתן להורות עליהם באצבע. שמירת שבת או חילול שבת הם דברים שניתן להבחין בהם בקלות, אבל אם אדם הוא בכלל בן אדם זה דבר שקשה לומר: מצד אחד כדי לשמוע ביקורת שכזו צריך להיות בדרגה גבוהה של נקיות ושל מוכנות לבחינה עצמית; ומצד שני זה דבר שקשה, אם בכלל אפשרי, להגדיר אותו לגבי אחרים. ואולם, כאשר אדם עם עצמו ובתוך עצמו, כאשר הדברים החיצוניים כגון מה אנשים חושבים עליו, אם הוא יהודי כשר, או אב טוב ובעל נאמן פחות חשובים, הוא יכול לתת את הדעת גם לשאלות כעין זו: איזה מין בן אדם אני?

הבעיה אינה בדברים המוגדרים של מצוה ועבירה, אלא בדברים הפנימיים יותר והמוגדרים פחות. לכן התיקון שלהם צריך להגיע עמוק יותר, למעשים ואפילו למחשבות של האדם עצמו שחושב את המחשבות. שכן, יתכן שגם במחשבה (חיצונית) הכל בסדר, אבל במעמקים, בחוויה הפנימית, שם הוא יכול לשמור לעצמו את הקילקול, את העיוות. על דברים חיצוניים, צורות ואופנים חיצוניים, אנשים מסוגלים לוותר יותר בקלות, אבל על הנקודה הפנימית צריך לעבוד הרבה יותר קשה. התשובה צריכה להיות "ממעמקים קראתיך" 18 .

התשובה השלישית
מהדרגה הזו, יכולים להגיע גם לדרגה השלישית, הדרגה הגבוהה ביותר של התשובה, שהיא תיקון ה"נשמה". כאן כבר אין מדובר על השיבה לאיזושהי תבנית קודמת, ולו גם השלמה והמתוקנת שהיתה קודם לכל עיוות וקלקול, אלא על דרגה שהיא מעבר לכל מה שהיה.

לכאורה, מהו תיקון הנשמה? הנפש יכולה לחטוא, הרוח יכולה להטמא, אבל הנשמה היא הרי "נשמה טהורה"?

הנשמה בעצמה היא טהורה, אבל קורה שהנשמה והאדם נפרדים, הנשמה נמצאת במקום אחד והאדם במקום אחר. באותה שעה, התשובה של הנשמה היא השיבה שלה אל האדם. האדם, שמצד אחד נברא מן האדמה, ומצד שני הוא "אֶדַמֶה לעליון" 19 , מגיע על ידי החיבור של גופו עם נשמתו אל השלימות הכוללת, שלמעלה מהשלימות של כל אחד ממרכיביו בנפרד 20 . דרגה זו היא דרגת האדם כפי ש"עלה במחשבה" העליונה. לא כפי שהוא, ולא כפי שהיה (טהורה היא), אלא כפי שהקב"ה רוצה לראות אותו, וכפי שהוא ממלא את התכלית הראשונה.

דרגת הנשמה באדם היא דרגה נבדלת, לא רק מהוויתו הגשמית של האדם אלא גם מהוויתו הרוחנית, מדרגות הנפש והרוח. בכלל, התפיסה היהודית היא שהרוחני איננו במהות טוב יותר וקדוש יותר מהחומרי, וכשם שהחומרי יכול להיות נמוך ורע גם הרוחני יכול. לעומת החומרי והרוחני כאחד, ניצבת הקדושה, שהיא הנבדלת והנפרדת במהותה מכל מציאות אחרת.

אם נביא לכך דימוי: פעם הניחה התפיסה המדעית קו חציצה ברור בין החומר ובין האנרגיה. הניחו שהחומר הוא מהות אחת והאנרגיה היא מהות אחרת. ואולם, בפיסיקה המודרנית, תופסים את החומר והאנרגיה כמהות משולבת אחת, כפאזות שונות של אותו דבר עצמו. מאותה שעה, עבר קו החציצה המהותי של המציאות אל מעבר לעולם הפיזי, בהבדל שבין החומרי ובין הרוחני. אם נמשיך באותו קו: התפיסה היהודית אינה מקבלת גם את החלוקה הזו. ההבדל בין החומרי והרוחני הוא רק הבדל של צורה, אבל לא הבדל של מהות. החלוקה המהותית היא בין הקדוש, שהוא הדבר לעצמו, ובין האופנים האחרים של חיים, שיכולים להיות חומריים או רוחניים. אדם יכול להיות קשור לתחום הקודש באופן חומרי, ויכול להיות רחוק מקדושה גם כשהוא עוסק כולו בדברים רוחניים. ואולם הנשמה של היהודי היא נשמה קדושה, והיא שייכת לתחום הקודש, האחר במהות 21 .

כאמור, התשובה השלישית היא החזרת הנשמה אל האדם. דרגות התשובה הקודמות, היו רק הכנה של השטח, כדי שהנשמה תוכל להיות בתוכו. מסופר על הרי"ם מגור, ששאל את תלמידיו: היכן נמצא הקב"ה? והם, כמובן, ענו: הקב"ה נמצא בכל מקום. והוא אמר: לא נכון, הקב"ה נמצא במקום שנותנים לו להכנס. כך לגבי הנשמה הקדושה, כדי שהיא תוכל להיות בתוכו של האדם, צריך קודם לפנות לה מקום. ואולם מעבר לכך, אדם צריך למצוא את הנשמה, ואת הנשמה לא מוצאים בחוץ אלא בפנים. מי שמשוטט בכל מיני מקומות כדי לבנות חוויות לא ימצא שם את הנשמה. את הנשמה מוצאים במעמקים, כשאדם חופר בתוך המציאות של עצמו ומחפש בתוכה היכן הוא באמת ה"אני". לאחר שמוציאים ממנו את הביטויים החיצוניים, מורידים את כל הקליפות נוצר קשר של כמעט זהות בין הנשמה, בין האני הפרטי של האדם, ובין הקב"ה.

שואל הנביא ירמיהו: "למה תהיה כגר בארץ?" 22 לפעמים העולם הוא כזה, שהקב"ה כביכול זר בתוכו. האדם צריך לבטל את הזרות הזו, ולא רק אותה, אלא את עצם האפשרות לומר שהקב"ה אינו שייך לכאן. לשם כך צריך האדם לחפש ולגלות בתוך עצמו: שהקב"ה שייך, שהוא נמצא, שהוא הוא כל מציאותו. כדי למצוא את הנשמה הוא צריך לחדור מעבר לדברים החיצוניים; לחפש היכן באמת איכפת לו, היכן הוא הגרעין הראשון, האמיתי, האחד, של החיים, כיוון ששם נמצאת הנשמה, וממילא שם נמצא הקב"ה. וכאשר אדם מחפש כפי שהוא מחפש את שאהבה נפשו ללא מנוחה ביום ובלילה הוא בסופו של דבר גם ימצא אותו, בעומק המציאות שלו. לאחר שהמציאות הזו תתנקה מכל הכיסויים ומכל השקרים שמכסים אותה, מהשקרים שאדם מספר לאחרים, ועוד יותר מהשקרים שאדם משקר לעצמו, הוא יגלה ש"צור לבבי וחלקי" הוא "א להים לעולם" 23 ; כאשר התמצית והעצם של לבבי היא נשמתי הקדושה גם הקב"ה נמצא כאן.

להרים את השמים
אחת השאלות, החוזרות ונשנות, היא: מדוע ירדה הנשמה לעולם? הנשמה הרי טהורה היא גם קודם שירדה לעולם, ולא מתקבל על הדעת שלאחר הירידה, לאחר כל ההשקעה, המאמץ והסיכון היא תחזור במקרה הטוב, לאותה טהרה שכבר היתה בה. באותו ענין, אמר צדיק אחד: אנשים סבורים שהאדם נברא כדי לתקן את הנשמה, ולא כך, המטרה שלשמה נברא האדם היא להרים את השמים. הנשמה לא ירדה לעולם הזה רק כדי לשוב כלעומת שבאה, אלא כדי שהיא תגיע לאחר הירידה למעלה גבוהה יותר משהיתה קודם. השאלה שאדם צריך לענות עליה בחייו, אינה, אפוא, אם הוא השלים את המכסה שהיה צריך לעשות בחייו, אלא מה הוא עושה מעבר לזה? מעבר למה שהוא צריך לעשות, ואפילו מעבר למה שהוא יכול לעשות.

להשיב את הנשמה היא עבודת התשובה בהיקף הגדול שלה. אדם ירד והוא צריך לשוב, והשאלה היא לאן? האם למקום שהיה בו, לתקן את הטעון תיקון ולהמשיך מאותה נקודה? או אולי מעבר לכך? לחזור אל העבר ולמלא גם מה שלא היה בו, לחזור ולהרים גם את העבר בעצמו למעלה מכפי שהיה אי פעם. האמירה "להרים את השמים", קשורה לדרגה הגבוהה ביותר של התשובה, כשאדם מתקן לא רק את העבירות שעשה אלא גם את המצוות שעשה, ומעבר לכך, אף את המצוות שהוא לא עשה.

אותה שאלה נשאלת גם באופן אחר. הדרגה העליונה של הכפרה היא כמו שכתוב: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך" 24 . היו עננים בשמים, עברה רוח ופזרה את העננים ולא נשאר סימן שהיה שם משהו. זוהי הכפרה השלמה, כאשר הדבר מסתלק מתוך המציאות באופן שלא נשאר אפילו רושם שהיה שם. ואולם, מעבר לנקיון החטאים והפשעים שאדם עשה, נותרו המעשים שהוא לא עשה, הקטעים, הרגעים, שלא היו במציאות. והשאלה היא: האם ניתן למלא את החלל הריק של העבר? האם באמת ניתן להוסיף יותר ממה שהיה, לפעול נגד חוקי הפיסיקה, ולהוציא יותר ממה שנמצא בתוך המערכת?

אכן, בתוך עולם סופי ומוגדר, כמו העולם הטבעי שלנו, אין לכך תשובה חיובית. ואולם, בתוך התקשרות מסוימת עם האין סוף, היכן שהגבולות של הזמן והמקום והנשמה אינם רלוונטיים יותר משם ניתן לשוב לא רק על מה שאדם עשה, אלא גם על מה שלא עשה. זו המשמעות של "לפני ה' תטהרו" להגיע לפני ולמעלה מכל הגדרות העולם, להשיק להווית האין סוף, כי משם אפשר להשלים את הכל, כל מה שחסר, ואף יותר מזאת.

גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכויות
התפיסה העליונה של התשובה היא שהרע נהפך לטוב; שהעבירה לא רק נמחקת מהעבר, אלא שהיא נכתבת מחדש בתור מצוה. הפיכה של החשך לאור, של העדר למציאות, אפשר לעשות רק כאשר יוצאים אל מחוץ למערכת, מעבר לגבולות המציאות. כמשל בעלמא, מתחום שאיננו רוחני: ידוע שבתוך מערכת של שני מימדים אי אפשר להפוך שמאל לימין, למשל: יד שמאל ליד ימין. ככל שמסובבים אותם, ימין נשאר ימין ושמאל נשאר שמאל. הפתרון היחידי לבעיה זו, הוא לצאת מחוץ למערכת, אל מימד אחר, ממנו ניתן להפוך את השמאל לימין. כך, כדי להפוך את העבירה והחיסרון שהיה, כדי לשנות ולהוסיף על המציאות משהו שלא היה בה קודם צריך לצאת אל מעבר לכל גדריה של המציאות.

הדרישה הזו היא דרישה מפליגה, אבל היא אינה בלתי אפשרית, וגם אינה בלתי מצויה. עד כדי כך, שהיא נמצאת בכל קריאת שמע שקוראים בכל יום. "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" 25 היא הדרגה של תיקון המעשים ותיקון היצרים. "בכל נפשך" התיקון של מהויות הנפש, ושל כיוון הנפש, עד למסירות כל הנפש. "בכל מאדך" לאחר שעשית כל מה שאתה יכול, תעשה עוד, מה שאתה לא מסוגל לעשות. "בכל מאדך" פירושו, לעבור מעבר לכל הגבולות שלך, וזו כאמור גם ההגדרה העליונה של התשובה. כאשר אדם מגיע לסף הגבולות שלו, וחוצה אותו אל מה שאינו יכול לעשות הוא עושה באותה שעה אין סוף קטן בתוך עצמו. והאין סוף הזה נוגע באין סוף של הקב"ה.

משעה שאדם קושר את עצמו לאין סוף, לא רק שנמחקת המציאות שהיתה קודם לכן, אלא שהוא יכול להחליט איזו מציאות חדשה הוא רוצה. נוצר עולם אחר, שמים חדשים וארץ חדשה, ככל שאדם יכול ומסוגל לבקש ולקבל.

התשובה הזו היא המטרה האחרונה; ובהיקף הגדול, התשובה הגדולה של כל המציאות, שהיא סיום העולם וגאולת העולם. כבר דובר על כך ש"שבת" אותיות "תשב" (תשובה). יש שבת לפני העולם ויש שבת אחריו. השבת שאחרי הכל כל הבריאה, הירידה והעמל היא תשובה למצב הראשון, חזרה אל מה שהיה לפני היות העולם, אבל בדרגה גבוהה יותר. דרך האנטיתזה של המציאות, של העולם, מגיעים אל הסינתזה של מציאות חדשה. מציאות שנמצאת מעל ומעבר, מפני שהיא עברה וזרמה בתוך המציאות של העולם והעלתה אותה, ועל ידי כך גם את עצמה למדרגה יותר שלמה.

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.

---