בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • "אמת ואמונה"
לחץ להקדשת שיעור זה
'אמת ואמונה' בית מדרש לאמונה לע"נ שמשון יונגסטר

רצוננו לעשות רצונך

הרצון הוא הדבר העמוק והאמיתי אצל האדם והוא עיקרו. הבחירה של האדם על פי רצונו העמוק, היא המקנה השגות גדולות ואמיתיות.

undefined

ט' שבט התשע"ה
12 דק' קריאה 43 דק' צפיה

רבנו יונה בספרו 'שערי תשובה' 1 מונה שמונה מצוות הכוללות את כל עבודת ה' שלנו, כמו אהבת ה', יראת ה', תורה, קדושה ועוד. המצווה הראשונה שהוא מביא היא "ובחרת בחיים". מצוות עשה כללית של הבחירה בחיים. וזה פלא מפני שכל מונֵי המצוות שלפניו כרס"ג, הרמב"ם וספר החינוך לא מנו בתוך תרי"ג המצוות את הציווי "ובחרת בחיים". לשיטתם, משמעות הפסוק "ובחרת בחיים" הוא שההליכה בדרך ה', בדרכה של תורה, קיום מצוות, היא עצמה הבחירה בחיים. לאור זאת יש להבין מדוע רבנו יונה בכל זאת ייחד את הבחירה בחיים כמצווה בפני עצמה וכן יש להבין מהי משמעותה של מצווה זו?
הרב אלישיב זצ"ל מסביר, שכאשר בר או בת מצוות מקיימים מצווה בתחילת דרכם כבעלי חיוב- קוראים קריאת שמע או מניחים תפילין הם אמנם יצאו ידי חובת אותה מצווה, אבל הם עדיין לא קיימו את מצות "ובחרת בחיים". מסתבר שהסיבה שהם הולכים בדרך הטובה, אפילו בעניינים שבין אדם לחברו, היא החינוך שהם קיבלו. בבית נהוג שכשעני דופק בדלת נותנים לו צדקה, בבית נהוג שאת הבוקר לא פותחים ללא תפילה. זוהי בהחלט הדרך, אבל האם הבן באמת בוחר בה? לא. מתי הוא יקיים את מצות "ובחרת בחיים"? כאשר הוא באמת ירצה ואז, ורק אז, באמת יבחר. כאשר העשייה הטובה שלו תהיה עצמית, מתוך הזדהות פנימית ושלמה.
כך מסביר הרמ"ע מפאנו 2 מדוע אנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב", ולא "אלוקי אברהם יצחק ויעקב"? הרי אין הבדל בין האלוקים של אברהם, לשל יצחק ושל יעקב? אם כן, מדוע לייחד אלוקים לכל אחד מהאבות? ומפרש הרב שאברהם הכיר את הקב"ה בהכרה עצמית ואישית שלו. עם זאת, יצחק לא עבד את הקב"ה מכיוון שהוא בנו של אברהם, הוא לא הלך בדרך של אברהם כי היא סלולה ומתוך מסורת אבו גרידא , אלא ניסה לישבה בצורה הגיונית ומתיישבת על הלב. יצחק יָגע כמו אברהם והגיע לתובנה עמוקה של ידיעת ה', אהבתו ויראתו. בדיוק כך הייתה גם דרכו של יעקב אבינו. הכרה עצמית. כל אחד ואחד מהאבות הגיע בעצמו לדרגה המובהקת של הרצון לעבוד את ה'.
כוונת הדברים אינה שאנחנו יכולים לתת לכל ילד וילדה בכל גיל שהוא לבחור בעצמו מה הוא רוצה. לכאורה יש כאן מבוכה גדולה: מצד אחד אנחנו מקדשים מאוד את הרצון העצמי והאישי של האדם ומצד שני אנחנו חוששים לו. לפעמים הילד מעוניין לעשות שטויות, הוא רוצה לחצות את הכביש באמצע אוטוסטראדה. הוא רוצה לטייל במקומות מסוכנים ולעשן דברים מזיקים. מה עלינו לעשות אם הילד לא מעוניין כרגע לבחור בחיים? נגיד לו לקיים כרגע את המצוות כמצות אנשים מלומדה עד שיגיע לדרגה בה הוא יוכל לבחור בעצמו בחיים.
אז בעצם אתה קצת עובד עלי. אתה נותן לי את התסריט מראש- אתה מעוניין שאעשה כעת תרי"ג מצוות פחות אחת ("ובחרת בחיים"), ואתה רוצה שבשלב כלשהו אעשה בדיוק את אותו הדבר אלא שגם אבין וארצה לעשות את מה שאני עושה. לא ממש נותנים לי את הבחירה אלא מעבירים מסר חד שזה מה שעלי לעשות, בין אם אני רוצה בזה ובין אם לא. אם כן, היכן הרצון שלי בא לידי ביטוי? באיזו נקודה בחיינו אנחנו מגיעים באמת לבחירה בחיים אמיתיים?.
התובנה שאומַר כעת מבוססת על דבריו של הרב חרל"פ 3 , גדול תלמידיו של הרב קוק. לפעמים אני מבין דברים אבל עדיין אינני רוצה אותם. דוגמא לדבר הוא נושא השידוכים. אבא, אמא, סבא וסבתא אומרים: "זאת היא!", אבל אני לא רוצה להתחתן אתה. למרות שזה נראה מתאים, אני הנסיך והיא הנסיכה אבל אני לא מעוניין. זה שאנחנו מחדדים ומשיגים דברים על ידי השכל, עדיין לא אומר שאנחנו מפנימים ורוצים אותם באמת. אם כן, כיצד נוכל להעמיק ולהגיע לנקודת הרצון הפנימית והאמיתית שלנו?
הרצון הוא הרז והסוד של 'צלם אלוקים' שבאדם. הרצון הוא הדבר הקדוש והעליון ביותר שניתַן לנו. לא בכדי מנה רבינו יונה את "ובחרת בחיים" כמצווה כללית. זה הצלם אלוקים שיש בנו, קורטוב שקיבלנו מהבורא שהוא הבוחר האבסולוטי (ובין השאר בחר בנו מכל העמים). הרצון הוא נקודת בחירה אמיתית ונטולת פניות ונגיעות היא נקודה אלוקית, והבחירה של האדם היא לחיות את החיים. אין אפשרות לבחור ב'לא', הבחירה היא החיים. ננסה להבין ולהסביר את הנקודה הזאת.
הגמרא בברכות 4 מביאה את בקשות שהתפללו תנאים ואמוראים לאחר שסיימו את תפילתם. וכך היא תפילתו של רבי אלכסנדרי: "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".
מהו 'השאור שבעיסה' שמעכב אותנו מלעשות את רצון ה'? אם נרצה להעמיק בסוגיה חשובה זאת, עלינו להגיע תחילה להיסטוריה של הרצון. השאור שבעיסה נגרם חטא אדם הראשון. בביאור השפעת חטאו של אדם הראשון יש דבר מעניין. הביאור של הרמב"ם ושל המקובלים, כל אחד בשפתו הוא, נפגש. בניסוחים שונים כולם הגיעו לאותו הרעיון. בשפה היותר רציונלית של הרמב"ם משמעותו של החטא הייתה איבוד השיפוט המוסרי האובייקטיבי לטובת שיפוט אסתטי. כלומר, לפני החטא, האדם היה אובייקטיבי לחלוטין והחטא שיבש לו את נקודת הבחירה והכניס לו שיקולים זרים בהחלטותיו.
בשפה של המקובלים, לפני החטא הייתה לאדם את האפשרות להפריד בין החומר ובין הרוח ולמנוע התערבות ביניהם ולאחר החטא היכולת הזאת נמנעה ממנו. אתן משל כדי להמחיש פשטנו. כתוב ב'נפש החיים' 5 בעניין זה, גופו של האדם לפני חטאו היה כחֵרמונית. ברצונו הוא התלבש בגוף שלו והיה חי את חייו בגן עדן (שהוא בעולם הזה ולא בעולם הבא), וברצונו הוא כביכול פשט את הגוף שלו והנשמה שלו עלתה ללמוד עם המלאכים. לאחר שסיים, שוב חזר להתלבש בגוף שלו. הגוף היה עבורו לְבוש בלבד. לאחר החטא הנקרא בספרים 'הזוהמא של הנחש', היה שיבוש מערכות. הגוף והרוח התערבבו אחד בשני. ממילא התוצאה היא חימוץ העיסה (שהרי אדם הראשון נמשל לחלתו של עולם בלשון חז"ל). החטא א"כ גרם שיבושים בתודעת האני של האדם, אין צלילות ברצון האמיתי משום שחדר באדם דברים זרים- אסורים, "זוהמת הנחש".
יש הגדרה ל"אני"? אנחנו אומרים כל בוקר: 'אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא'. אם אני היא הנשמה, מדוע אתה מדבר על הנשמה כיֵשות אחרת ממני? גם הגוף אינו אני. אם כך, מהו האני? אני זה הרצון העצמי האמיתי. זה הרוח . אם תגיע לאני הפנימי שלך, תגלה את מה שאתה באמת רוצה.
אלא שלפעמים, על אף הרצון הטוב להיות מי שאנחנו, 'השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'. הסטיות והנגיעות מעוורות את עינינו, אנחנו לא ממש אובייקטיביים. אנחנו הולכים לפי מה שטעים ולפי מה שנראה טוב. בימינו זוהי ממש תעשייה שלימה בשיווק- יחסי ציבור, פרסום, יועצי תקשורת. בתקופת בחירות מי שנראה יותר, סיכויו גבוהים יותר! דעותיו, עמדותיו, לא ממש ברורות לי. העיקר שנעים לשמוע אותו, נעים לראות אותו, אני מתחבר אליו.
דבר מעניין שכותב הרב סולובייצ'יק. ההחלטות הגורליות בחייו של האדם נחתכות לא עפ"י הגיון צרוף אלא עפ"י אינטואיציה. כמעט כל דבר אנחנו בוחנים על פי ההיגיון: היכן לקנות, היכן להשקיע וכו'. אולם, דווקא כאשר אנחנו מגיעים לבחירת מקצוע לעסוק לא קיימת תורה חתוכה. אנחנו הולכים יותר לפי האינסטינקט. ההחלטה עם מי להתחתן אינה מוּנעת מתבונה צרופה. כמו כן, כשרמטכ"ל מחליט מהיכן לתקוף הוא לא פועל לפי תורה מסודרת. אילו הייתה תורה מסודרת, כשם שלנו יש את הספרים כך גם האויב יכול להשיג אותם. לרמטכ"ל יש את החוש המיוחד. בדברים הגורליים בחיי, אני מוכרח לחזור לאני היותר פנימי ולרצון העצמי ולשם כך אני חייב לנטרל את הנגיעות ואת השוחד. כעצה טובה, כדי לצאת גם עם משהו מעשי, החלטות גורליות צריך לקחת כשמרגישים טוב, לא כשאתה ב"דאוּן". כשאתה מטושטש, מעורפל ולא במיטבך אל תיקח החלטות חשובות. זה לא הזמן. חכה לזמן בו אתה בשיא, צלול ובהיר, בתקופה טובה בחיים שלך כשאתה מסוגל לעמוד ביעדים שאתה מציב לעצמך. בנוסף, טוב להתייעץ עם אנשים טובים, צדיקים, ישרים, זכים וטהורים שרואים לפעמים את מה שאתה לא מסוגל לראות כתוצאה מהמסכים שיש בדרכך. תפקידם הוא לעזור לך להגיע לרצון שלך אך כמובן שלא להחליט במקומך.
יש עצה נוספת שמוסרים לנו חז"ל 6 : "משכהו לבית המדרש". כשאדם לוקח החלטה מתוך תורה ותפילה, מתוך חיבור לרובד עמוק, הערפל נחלש ונעלם, אז אפשר לקבל החלטות ולבחור בטוב.
יש סיפור נפלא בגמרא 7 על התנאים לוי ורבי שמעון בן רבי שהתווכחו האם ללמוד את ספר תהילים או את ספר משלי. רבי שמעון בן רבי כפה על לוי שילמדו ספר תהילים. הם התחילו ללמוד וכבר בפרק א' הגיעו לפסוק: "כי אם בתורת ה' חפצו". הסביר להם רבי את פירושו של הפסוק ואמר: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ". קם לוי ואמר: רבי, נתת לי רשות לעמוד, אני חוזר ללמוד את משלי, את מה שרציתי בו.
בדרך העולה בית א-ל יש גם את המקום הפרטי שלי. אני ברייה וחברי ברייה ואין אחד שדומה לשני. בספרים הקדושים נכתב הרבה לפני שגילו שיש לכל אחד טביעת אצבעות ודנ"א משלו, שאין גרגיר חול אחד בעולם שדומה לשני. יותר מכך נאמר בגמרא שכל מעשה בראשית לא נבראו אלא לדעתם ולרצונם. השיר רצה להברות שיר והנשר נשר. דברי חז"ל מסבירים עניינים עמוקים מאוד בבריאת העולם, כפי שכותב הרמב"ן בפירושו על התורה, שהקב"ה לא ברא יש מאין את הבריאה כולה. הקב"ה ברא ביצירת יש מאין איזה מין חומר שנקרא 'היולי', ומנקודה זו והלאה, הקב"ה יצר את שאר הבריאה מתוך ההיולי. תקפו מאוד את הרמב"ן על דבריו: אם הקב"ה כבר ברא חומר כלשהו יש מאין, מדוע לא נעשתה כל הבריאה גם כן באופן הזה? מדוע יש צורך בשלב ביניים? אפשר להבין שמטרתו של שלב הביניים היה להגיע לרצון העצמי של כל דבר ודבר בבריאה. לא רק של האדם אלא גם של הדומם, הצומח והחי. אילו כל הבריאה הייתה נבראת יש מאין, התהליך היה כפוי על כל הברואים. הבריאה בשלבים גרמה לנבראים להיות שלמים עם היווצרותם 8 . אמנם, שאר הבריאה הפסיקה לרצות לאחר בריאתה אך הדבר המיוחד שנתן הקב"ה לאדם הוא צלם האלוקים שבו, להמשיך לרצות ולבחור בכל רגע ורגע.
סיפר פעם רב חשוב על חלום לילה שגרם לו להרגשה של מתיקות גדולה ומועקה עצומה. חלומו היה שהוא נפטר מן העולם, הוא משאיר את הגוף כאן ונשמתו עולה. הוא מתאר שבחלום הייתה לו מתיקות גדולה מאוד של אור ונעימות אך גם מועקה עצומה. כשהתעורר, הוא התקשה להסביר לעצמו את הפרדוקס: זו מתיקות או מועקה? לאחר התבוננות מצא מזור: המתיקות של האור הרוחני הייתה גדולה מאוד אבל חסְרה לי יכולת הבחירה. נכנסתי למסלול שהוא נפלא, מאיר ועצום אבל אין לי צד בו. אני נוסע על פסים מכל מה שבניתי בעולם הזה, אבל רציתי להחליט, רציתי לשנות, רציתי להחזיק את ההגה.
מה שהוא תיאר תואם מאוד לדברי הרב חרל"פ 9 .
בפרקי אבות נאמר 10 : "הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה". הפרשנים מתקשים במשנה הזאת: כיצד ייתכן שיפה שעה אחת בעולם הזה מכל הנצחיות והאין סוף שמכיל העולם הבא? מסביר הרב חרל"פ: ייחודיותו של העולם הזה הוא בנקודת הבחירה והרצון שלי. רק בעולם הזה יש לי רצון ורק בו אני עולה יורד ושוב מתעלה מחיל אל חיל. בעולם הבא בו צדיקים נהנים מזיו השכינה ללא גבול, באמת יש קורת רוח עצומה אלא שהיא בלי לרצות, בלי לבחור. וממשיל לנו הרב לסבר את האוזן: אחד הדברים המרוממים את האדם היא יצירה עצמאית חדשה. בכתיבת ספר, בהלחנת שיר, בציור, בבנייה וכדומה האדם מרגיש את הנקודה שלו, את מעשה ידיו. הציור והנגינה שלו מסבים לו אושר וקורת רוח יותר מכל הדיסקים של כל האומנים. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על הבחירה האלוקית שנתן לנו הקב"ה שהיא כיצירת יש מאין שלנו. השותפות שלנו ביצירת חיים אינה מוגבלת דווקא בהולדת ילדים אלא בכל מצווה ומצווה ובכל מעשה טוב אנחנו יוצרים ומחדשים מצב חדש שלא היה כמותו מבריאת העולם. זהו כוח עצום שקב"ה העניק לעם הנברא בצלמו.
אספר עוד סיפור (אמיתי) שקשור לדברים. ישנו יהודי אחד שגר בפרוורי פריז בשכנות טובה צריך לומר לגוי שבִּתו היא אחת מנשיו של מלך מרוקו. פעם פגש היהודי את שכנו הגוי ושאל אותו: האם החתן שלך מגיע מדי פעם לבקר אותך? לאחר שנענה בחיוב, ביקש ממנו היהודי אם יוכל לראות את המלך בביקורו הקרוב. בבוא העת, הזמין השכן את היהודי לבוא לביתו. היהודי נכנס, נתן שלום, ובירך בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מכבודו לבשר ודם". זוהי ברכה שמברכים על ראיית מלכי אומות העולם, על כך שהקב"ה נתן מכבודו למלכים. הוא אמר תודה רבה, שלום ופנה לחזור לביתו. השכן עצר אותו ושאל: מה זה? זאת הסיבה שרצית לראות את החתן שלי? היהודי השיב בחיוב והוא צדק. כך כתוב בגמרא, הן בבבלי והן בירושלמי, שיש מצווה להשתדל לראות מלכים. לראות מעֵין כבודו של הקב"ה, מעֵין פמליא של מעלה בעולם הזה. המלך ביקש מהיהודי להתעכב ולהסביר לו מה משמעות הברכה שברך. לאחר שהסביר את פשר הברכה ואת המחמאה שיש בה למלך, התפתחה ביניהם שיחה על מנהגי יהדות ובתוכה סיפר היהודי למלך שהבן שלו חגג בר מצווה בשבוע שעבר. בסיום השיחה, קם היהודי לצאת והמלך סימן לאחד מעוזריו שנתן פתק קטן ליהודי ואמר לו: זו מתנת בר מצווה לבנך. הוא הסתכל על הצ'ק ונדהם. מאה אלף דולר! הוא מיד חזר ואמר למלך: לא נעים לי, לא לשם כך באתי. ענה לו המלך: עכשיו בירכת עלי ברכה כזאת חשובה, כנראה שאתה מבין שאני מלך. מלך לא יכול לתת מתנות כאחד האדם, מלך נותן מתנת מלכים.
אכן המלך צודק. הוא ראוי לברכה. מלך נותן את מה שיש לו. אם יש לו כבוד הוא נותן כבוד. אם יש לו עושר הוא נותן עושר. הקב"ה הוא מלך והוא נותן לנו את מה שיש לו. מה הדבר המיוחד שהקב"ה יכול לתת לנו? בנים ובריאות? אלו דברים חולפים. מזוני רויחי (מזונות ברווח)? זה גם מלך בשר ודם יכול לתת. הקב"ה מעניק לנו חיים, 'מלך חפץ בחיים'. אולם אלו לא חיים שמוגבלים למאה ועשרים שנים, אלו חיים אלוקיים. הקב"ה רוצה לתת לנו חיים נצחיים. "אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם".
פעם למדנו בישיבה את הפיסקה ב'מי מרום' ואחד הבחורים שאל: כיצד ניתן לומר שהחיים שהקב"ה נותן לנו הם נצחיים? הרי עוד לא פגשנו מי שחי יותר ממאה ועשרים שנה? השבתי לו השכחת את הפרשה הראשונה בתורה? הקב"ה לא יצר את המיתה כשלב במעגל החיים! האדם הביא את המוות על עצמו. הקב"ה ברא את האדם על מנת שיחיה, "ואכל וחי לעולם", אך אנחנו הבאנו על עצמנו את הקיצור. אנחנו צמצמנו, וכעת כל העבודה שלנו היא לחזור לחיים הנצחיים האמיתיים. חיים אמיתיים של רצון ושל בחירה, של מה שיש לקב"ה.
יש כאן תהליך עמוק ועליון עד שכתוב בנוגע אליו בכתבי האריז"ל מובא שכל עבודתנו היא לחזור ולמצוא את דרך עץ החיים. כל מצווה ומצווה שעושים, כל פרוטה ופרוטה שנותנים, כל חיוך ושמחה שמביאים לעולם הוא חלק מדרך החזרה לעץ החיים. עץ החיים, לא הרגל ורוטינה יבשה, אלא שמחה ורצון המתגלים במחשבה דיבור ומעשה. אני לא סופר ברכות וכשהגעתי מאה אני מסמן וי. אני סופר ברכות שהם הברכה והמשכה של חיים. זה אמור להיות משהו חי, רצוני ופנימי בי.
עד כה עסקנו על חשיבותו של הרצון ביצירת האדם ותפקודו. אבל במבנה הנפש יש דבר עליון יותר מהרצון והוא העונג. בתת מודע אני יודע שמקום או מצב מסוים הם טובים עבורי וזה גורם לי לרצות להגיע לשם. יוצא שהרצון הינו פועל יוצא מגלי העונג. כיצד אביא את הרצון שלי לידי ביטוי? בשביל זה אשתמש בכלי הנפש שלי שהם מחשבה, דיבור ומעשה. השכל אינו הרצון בטהרתו, השכל בא לידי ביטוי במחשבה. כמו כן, הרגשות אינם החיים עצמם. אלו הם הכלים שלנו לבטא את הרבדים העמוקים שבתוכנו.
על מנת להגיע ל'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' לא מספיק לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום. אם אני לא חי את זה ובוחר בזה- ודאי שלא אוכל ליישם את ציווי התורה. הדרך להגיע לאהבה לה' היא במילים ובמשפטים, שהאהבה לה' היא עונג עליון וטהור, וממילא אני נמשך אליו. המחשבה והתובנה אינן הרצון בעצמו, הן רק הפתיל לקשר ולחבר אותנו לרצון האמיתי.
אדם הראשון חטא בעץ הדעת והזכרנו שבעצם היעד שלנו אינו עץ הדעת אלא עץ החיים. אנחנו נתקענו בעץ הדעת, את המחסום הראשון לא עברנו. ב'מי מרום' הרב חרל"פ מלמד שעץ הדעת ועץ החיים מסמלים שני מֵימדים של רצון. הנמוך הוא הרצון שאתו חיים ביום יום, והגבוה הוא דבר אחר לגמרי. עץ הדעת הוא הבחירה וההבדלה בין הטוב לרע. 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו'. אכן זוהי מדרגה שהבחירה האישית שלנו מובילה לעשיית טוב. אבל זה עדיין עץ הדעת. היעד הוא להגיע לעץ החיים, לחיים הנצחיים. איזה רצון יש בחיים הנצחיים, הרי הזכרנו ששם אין כבר בחירה? הדרך של עץ החיים היא הבאת המדרגות הגבוהות והנעלות לעולמנו, להגשים אותן כאן, ובשביל זה צריך לבחור ולרצות לטפס לפסגות הללו ולפעול עבור הימצאותן. זו לא בחירה מוגבלת שמתבצעת בתוך הישות הפרטית שלי בין הטוב ובין הרע. עיקר העבודה של עץ החיים היא להביא לעולם כולו את המדרגות הגבוהות, הרוחניות והאינסופיות שעליהן נאמר בתהילים " אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" 11 .
אנחנו עדיין לא נמצאים בשלב של עץ החיים כי אין לנו רצון מספיק לכך ולכן גם איננו חיים בינתיים יותר ממאה ועשרים שנה. עץ החיים הוא מימד אחר לחלוטין, מטבע אחר לגמרי. זה לא צ'ק שמלך מרוקו נותן, זה החיים האינסופיים שיש למלך מלכי המלכים. אנחנו עכשיו נמצאים בשלב של הבירור הראשוני.
ההצלחה בחינוך של עצמנו, של ילדינו, תלמידינו והסובבים אותנו תלויה גם כן בהשקה לנקודת הרצון. מדוע ההורים כל כך שמחים בנישואי ילדיהם? משום שעד הנישואין ההורים עושים כמעט הכל עבור הילד. הם מכניסים אותו לברית המילה, הם דואגים לכל צרכיו והם בבר מצוה קונים לו את התפילין והחליפה ומוליכים אותו יד ביד. בחתונה פתאום מתגלה שההורים צעדו והובילו את הילד עד לדרגה בה הוא רוצה ובוחר בעצמו להקים משפחה. ההצלחה בהעברת השרביט מסבה לדור הבא קורת רוח גדולה.
זהו בעצם גם התהליך שחורז את תחילת השנה עם סופה. בחודש ניסן הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, לקח אותנו יד ביד מרוב אהבתו וגילה לנו את האורות הכי נפלאים. " מָשְׁכֵנִי" 12 , אני נמצא אחריו, סמוך ובטוח. בסוף השנה אנחנו נפגשים עם מגילת אסתר שאינה עתידה להיבָטל לעולם משום שהיא דומה לגאולה של אחרית הימים. כאן הקב"ה עומד מאחורי הקלעים ומשגיח ומנהל, אבל ברובד הגלוי אנחנו נראים כאחראים לגאולה. כאן הפועלים הם מרדכי ואסתר ויש נפילות רוחניות ומוסריות ואנחנו אחראים לתקן אותן. הכל תלוי ברצון שלנו ואנחנו החלטנו והבאנו את הגאולה. האבא ודאי עוזר בחתונה ומשלם ונותן לנו את הצ'קים, אבל אנחנו השחקנים הפועלים על בימת העולם. זה מה שאמרו חז"ל: 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'. כשאתה רואה אותות ומופתים שעושה משה רבינו לפניך, מי לא קבל את התורה? אולם בימי אחשוורוש קבלת התורה לא הייתה בכפיית הר כגיגית, היא נבעה מרצון פנימי וכֵנה.
כמשל, השבוע הייתה ההילולא של הבבא סאלי זי"ע. מי שהיה בארבע אמותיו לא היה מסוגל לעשות עבירה. אתה עומד ליד אדם ענק וקדוש, איך אפשר שלא להיות טוב לידו? אבל זה עדיין לא מעיד דבר על בחירה אישית ורצונית שקנית קנין עולם כאשר הבבא סאלי לא יהיה לידך, כאשר תעמוד למטה עם כל היצרים ואף על פי כן תגיד: אני רוצה לבחור בטוב. עכשיו אתה גדול. עכשיו קיבלת את התורה באמת. אמנם זהו רק המפלס הראשון של עץ הדעת, אבל הרי הוא השער לדרך עץ החיים.




^ 1.שערי תשובה, שער ג', חלק י"ז.
^ 2.רבי מנחם עזריה מפאנו- מגדולי המקובלים באיטליה לפני כחמש מאות שנה.
^ 3.מי מרום א', פירוש על שמונה פרקים לרמב"ם.
^ 4.ברכות, דף י"ז, עמוד א'.
^ 5.ספרו של רבי חיים מוולוזין, תלמידו של הגר"א.
^ 6.קידושין ל, ב
^ 7.עבודה זרה יט, א
^ 8.אשמח אם הרב יוכל להרחיב יותר בבקשה
^ 9.מי מרום חלק א', פירוש על שמונה פרקים לרמב"ם.
^ 10.מסכת אבות, פרק ד', משנה י"ז.
^ 11.תהילים, פ"ב, ו'.
^ 12.שיר השירים, א', ד'.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il