בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא מציעא דף ט ע"ב

התופס לבעל חוב

הטעם שלא ניתן לתפוס כשחב לאחרים – לשיטת רש"י משום ש"לאו כל כמיניה" להתערב על ריב לא לו, ולביאור הפני יהושע בדעת החולקים משום שהוא מפסיד את חברו ונחשב כעבירה. יישוב שיטת רש"י שמינוי שליחות מועיל מהסוגיות מהן משמע שלא; ביאור סברת החולקים – מדוע כאן שלוחו אינו כמותו. שני אופנים בביאור הטעם ש'מיגו דאי בעי זכי' מועיל, וביאור הסברו המחודש של ר"ת שיש ללכת בעירובי תחומין לפי רגלי הממלא משום שזכאי להקנות לחברו רק מכח מיגו דזכי.

undefined

הרב יאיר וסרטיל

שבט תשע"ה
14 דק' קריאה

הצגת הסוגיות


במסכת פאה (ד, ט) מובאת מחלוקת אם יכול אדם לזכות בפאה עבור עני אחר. רבי אליעזר אומר שניתן וזכה העני וחכמים סוברים שלא זכה ולכן יינתן לעני שיגיע לשם ראשון וייקח. בגיטין יא ע"ב מובאים שני אופנים בהסבר מחלוקתם. רב חסדא מבאר שנחלקו אם ניתן לתפוס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ורב פפא דוחה שיתכן שגם לרבי אליעזר לא ניתן אלא דווקא במקרה זה מיגו שיכול להפקיר נכסיו ולהיות עני ואז רשאי היה לזכות לעצמו ומיגו שיכול לזכות לעצמו יכול לזכות לחברו. עוד מוסיף, שגם לדעת חכמים אין הכרח בתלייה כי אפשר לומר שבדרך כלל ניתן לתפוס לבעל חוב אך כאן לגבי פאה יש לימוד מיוחד "לא תלקט לעני" המלמדנו שאי אפשר. התוס' שם (ד"ה אלא) כותבים שלדעת רב חסדא אפשר לומר שמכאן המקור ממנו לומדים לכל התורה שלא ניתן לתפוס לבעל חוב.


בסוגייתנו נחלקו האמוראים אם מחלוקת התנאים עוסקת בעשיר הזוכה לעני, כהבנת האמוראים בגמרא בגיטין, וכן סובר עולא, ושורש המחלוקת הוא אם אומרים תרי מיגו (מיגו שיכול להפקיר נכסיו ומיגו דזכי לנפשיה) או רק אחד, או שעוסקת בעני הזוכה לעני, וכך סובר רב נחמן. בדעת רב נחמן מבאר רש"י (ד"ה ותנן) שנחלקו אם אומרים מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה או לא, ומבאר שאף שמוכח בדף ח ע"א שמוכרחים לומר מיגו דזכי[1] ולכן במשנה בתחילת המסכת שניים המגביהים טלית קונים שניהם, שם מדובר שבפועל זוכה גם לעצמו ומתוך כך זוכה גם עבור חברו, אך כאן זהו "מיגו דאי בעי זכי" – מיגו שיכול היה לזכות לעצמו, ומתוך כך זוכה לחברו מבלי שזוכה גם לעצמו, ובכך נחלקו האמוראים. אולם התוס' (ד"ה ולימא) מבארים שלפי רב נחמן נחלקו כדברי רב חסדא בגיטין אם יש בעיה בכלל לתפוס מבעל חוב במקום שחב לאחרים[2]. לדעתם לפי רב נחמן נחלקו בין בעשיר בין בעני, שכן לפי רבי אליעזר אין כלל בעיה בתפיסה לבעל חוב.


העולה מהאמור שישנן ארבע שיטות: א. יש אומרים שאין כלל בעיה לתפוס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ולפי זה יכול אדם לתפוס עבור חברו שהלווה גם כשהוא עצמו לא הלווה לאותו לווה (רבי אליעזר אליבא דרב חסדא. לפי תוס' גם אליבא דרב נחמן); ב. יש אומרים שיש עקרונית בעיה אולם כאשר יש מיגו או אפילו תרי מיגו יכול לזכות עבורו (רבי אליעזר אליבא דרב פפא ודעולא); ג. יש אומרים שיש בעיה וגם תרי מיגו לא יועיל אך במיגו אחד ניתן לזכות (רבי אליעזר אליבא דרב נחמן, לפי רש"י. וכן חכמים אליבא דעולא); ד. יש אומרים שיש בעיה ואפילו מיגו אחד לא יועיל (חכמים אליבא דרב נחמן).


בהמשך הסוגיא נחלקו האמוראים בדין המגביה מציאה לחברו. רב נחמן ורב חסדא סוברים שלא קנה חברו משום שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ורב נחמן מתאים לשיטתו למעלה בדעת חכמים שאפילו מיגו אחד לא מועיל, ומכאן מוכח שכך סובר גם רב חסדא בדעת חכמים. ורבי יוחנן סובר שקנה חברו. התוס' (ד"ה א"ר יוחנן) מקשים מכתובות פד ע"ב, ששם לגבי הסיפור של יימר בר חשו הוא שלח שליח לתפוס את חובו מיד הלווה ואמר רבי יוחנן שלא מועיל משום שחב לאחרים. ומתרצים שכאן יש למוצא מיגו דאי בעי זכי ואילו שם השליח עצמו לא הלווה למלווה ואין מיגו דאי בעי זכי. הרמב"ן (ד"ה ואם תאמר) מתרץ באופן אחר וכותב שלדעת רבי יוחנן מציאה אינה מוגדרת כחב לאחרים.


מינהו שליח


רש"י (י ע"א ד"ה לא קנה) כותב שהתופס לבעל חוב אינו יכול לתפוס הואיל והנושה לא עשאו שליח, משמע שאם המלווה ממנה את התופס לשליחו מועילה תפיסתו.


רוב הראשונים חולקים על דברי רש"י וסוברים שגם שליח לא יכול לתפוס. התוס' (ד"ה תופס) מקשים על רש"י מכתובות פד ע"ב ששם יימר בר חשו מינהו שליח ובכל זאת נאמר שם שלא מועיל. הרמב"ן הוסיף והקשה ממשנתנו שהרוכב על הבהמה ביקש מחברו להרים המציאה ואם כן עשאו שליח, ולכאורה זו סתירה גם מדברי רש"י עצמו, שכן רבי יוחנן אמר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ויישב את משנתנו שמדובר באמר "תנה לי" ולא "זכה לי", וביאר רש"י שלא עשאו שליח. משמע שהסוברים שאי אפשר להגביה עוסקים בעשאו שליח ובכל זאת לא מועיל, ואם כך הדין במציאה כל שכן בחוב. עוד הקשה הרמב"ן מכך שרבא הקשה על רב נחמן הסובר שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מהברייתא שמציאת פועל לבעל הבית אם שכרו באופן כללי לעשות מלאכות, ותירצה הגמרא שפועל דינו שונה כיוון שידו כיד בעל הבית. אם אפילו בשליח מועילה תפיסה לא מובן מה ההווה-אמינא להקשות מפועל.


הפני יהושע (כתובות פד ע"ב ד"ה את) תמה מאוד על סברת החולקים מדוע לא תועיל שליחות הרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, ויישב את שיטת רש"י, שיש לחלק בין אדם השולח את חברו לתפיסה בעלמא שלא מועיל לבין אדם שעשאו שליח ממש שיזכה בו דרך זכיה גמורה שמועיל. נראה בכוונתו שהשולח לתפיסה בעלמא לא התכוון להחיל דין שליחות אלא השליח עושה מעשה קוף בעלמא להביא עבורו את המעות, ואז אין לו גדר שליח ונחשב כאדם שלישי המתעבר על ריב לא לו, אולם המחיל שליחות ונותן לשליח כח שברגע שיתפוס החוב יוכל לזכותו עבורו, הריהו ככל שלוחו של אדם הנחשב כמותו, ולכן רשאי לתפוס עבורו את החוב ולזכותו לו. לפי זה מיושבת הקושיא מהמשנה וכן מכתובות הואיל ואפשר להעמיד בשליח לתפיסה בעלמא אולם נראה שעדיין קשה מפועל ששם לא גרע משליח ממש ובכל זאת הקשה משם רבא.


הב"ח (קה סע' א) מתרץ את רש"י שאין כוונתו לסתם שליח אלא לשליח בהרשאה. אולם הש"ך (קה ס"ק א) דוחה שהראשונים הקשו גם מהמשנה העוסקת במציאה ומשמע שלא מועילה שליחות, ושם לא שייך לתרץ שמדובר בלי הרשאה כי כל התועלת בהרשאה היא שלא יוכל הלווה לומר לאו בעל דברים דידי את אך במציאה בין כה וכה אין מי שיטען כך, ולדברי הב"ח הייתה צריכה שליחות להועיל אפילו בלא הרשאה.


הש"ך מתרץ שכוונתו לשליח בתשלום, ובכך מועילה שליחות משום שנחשב כפועל וכדברי הגמרא שבפועל מועיל משום שנחשב כידו של בעל הבית. הש"ך סבור שלפי זה אין כלל מחלוקת כי גם שאר הראשונים יודו שבתשלום נחשב כפועל ומועיל. הנתיבות (ס"ק ב) דוחה שהמרדכי (גיטין רמז שכח) הסתפק אם פועל מועיל גם בתפיסת חוב והנתיבות עצמו סבור להלכה שלא מועיל, ורק לגבי מציאה שיש מיגו דאי בעי זכי לנפשיה נאמר בגמרא שגם לסוברים שלא מועיל מכל מקום בפועל מועיל, אך בחוב לא. טעם החילוק הוא שהפועל עצמו זוכה ואז בעל הבית זוכה מידו, וזה שייך רק במקום שיכול לזכות לעצמו.


הנתיבות מתרץ על פי יסוד המובא בנמוקי יוסף (ה ע"ב בדפי הרי"ף) בשם הר"ן. הר"ן כותב שאדם יכול לזכות לחברו מתורת שליחות רק אם נעשה שליחו של בעל הממון. הנתיבות מתרץ שהלווה אינו נחשב בעל הממון היות והוא משועבד למלווה ואין לו לפרוע לו ממקום אחר, וגם התפיסה של השליח לא מוציאה לגמרי מרשותו הואיל ועדיין יכול לסלקו במעות אחרות, אם יהיה לו. לכן אין צורך בתנאי שהשליח ימונה על ידי בעל הממון[3]. לעומת זאת במציאה המאבד עדיין נחשב לבעל הממון (הנתיבות נוקט שבשונה מהפקר היוצא מיד מרשות המפקיר, בייאוש לא יוצאת האבידה ונעשית מיד הפקר אלא הייאוש רק גורם שיהיה למוצא זכות לזכות בחפץ), ולפיכך אף שלדעת רש"י שליחות מועילה לפתור את הבעיה של תפיסה במקום שחב לאחרים, עדיין תהיה בעיה מצד שאין כאן שליחות של בעל הממון. לכן מתורצת הקושיא ממשנתנו וכן מהוכחת רבא מפועל. ולגבי הגמרא בכתובות מתרץ הנתיבות שהואיל ושם מדובר שהלווה מת והדין הוא שמטלטלין של יתומים אינם משתעבדים, הרי שבמקרה זה גם כן נחשבים היתומים לבעלי הממון ולכן לא מועילה שליחות מטעם המלווה.


הטעם שאי אפשר לתפוס


כאמור, התוס' בגיטין (יב ע"א ד"ה אלא) כתבו שיתכן שהדרשה בפאה "לא תלקט לעני" היא המקור ממנה לומדים שאי אפשר לתפוס לבעל חוב. לכאורה לדבריו אפשר לומר שזוהי גזירת כתוב, אולם כמובן אנו מתרחקים מלומר גזירות כתוב בדיני ממונות, ויש להתבונן מהו טעם הדין.


הרא"ש בסוגייתנו (סי' כז) כותב בשם תשובת רי"ף שמעיקר הדין אפילו כשאינו חב לאחרים לא ניתן לתפוס עבור המלווה משום שהלווה יכול לטעון כנגדו "לאו בעל דברים דידי את", אלא שחכמים תקנו שבמקום פסידא יוכל לתפוס עבורו, וכגון המקרה בכתובות שהלווה מת והניח רק מטלטלין, שאז לאחר שיגיעו לידי היתומים שוב לא יהיה ניתן לגבות מהם, והוא הדין לאדם שיורד מנכסיו. לפי זה הטעם שלא ניתן לתפוס כשחב לאחרים מובן מאוד, וכמבואר ברא"ש, שאז ודאי לא תיקנו חכמים אלא הותירו את עיקר הדין על כנו שלא ניתן לתפוס, ואפילו במקום שיש פסידא, כי לא יתקנו חכמים לסייע לו במקום שיגרום פסידא לאחרים. טעם זה לא יספיק לשיטות שגם במציאה לא ניתן לזכות, שהרי שם אין מי שיטען כנגדו "לאו בעל דברים דידי את". הרא"ש עצמו חולק על כך וסבור שכשלא חב לאחרים ניתן לגבות מעיקר הדין.


רש"י (י ע"א ד"ה לא קנה) מנמק "דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו", ועל פי זה ממשיך וכותב "מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס". נראה מדבריו שזוהי סברא, שהואיל ויש כאן שני אנשים שרק אחד מהם יוכל לזכות אין לשלישי זכות להתערב והריהו "מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז), וכדברי הגמרא בשבועות לא ע"א שמטעם זה לא ראוי לאדם לבוא בהרשאה ולתבוע במקום חברו[4]. ומסייג רש"י שאם עושהו שליח כבר לא שייך לומר "לאו כל כמיניה" ולכן מועיל. שוב שמעתי כעין זה מהרב אשר וייס שליט"א, שביאר שהיסוד לכך הוא תקנת חכמים משום המצווה "ועשית הישר והטוב", כמו דינא דבר מצרא.


התוס' ושאר הראשונים חלקו על רש"י וסברו שגם שליחות לא מועילה, והפני יהושע (כתובות פד ע"ב על תוד"ה את( תמה מאוד על סברתם מדוע לא תועיל שליחות הרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, ונדחק ליישב שלשיטתם צריך לומר שהטעם שלא מועילה תפיסה לבעל חוב הוא שמעשה זה נחשב כעבירה, הואיל וגורם להפסיד את חברו[5], ואין שליח לדבר עבירה. והובאו דבריו גם בקצות (קה ס"ק א) ובנתיבות (ס"ק ב). לדבריו הטעם אינו עצם ההתערבות והסיוע לאחד מהצדדים אלא גרימת ההפסד לשני, ולפיכך יש מקום לראות זאת כעבירה. אולם הפני יהושע עצמו מתקשה לפי זה מדוע גם במציאה יש מקום לומר שלא מועיל הרי שם זו ודאי לא עבירה[6]. לפי רש"י מובן, כי אף שבמציאה אינו מפסיד אף אחד מכל מקום הוא מתערב ומסייע לאחד על פני השני. עוד מתקשה הוא מדברי רבנו חננאל שהובאו ברא"ש ונפסקו בשו"ע (קה, א) שאפוטרופוס כן יכול לתפוס עבורו משום שידו כיד הבעלים, והרי לעניין אין שליחות לדבר עבירה ודאי גם אפוטרופוס לא נעשה שליח. הואיל והפני יהושע עצמו נשאר בצריך עיון, נראה להסביר את שיטת החולקים על רש"י באופן אחר.


נראה ליישב[7] שגם לדעתם הטעם שאי אפשר לתפוס אינו מצד שמפסיד את השני, אלא כדברי רש"י שאין לו להתערב בדבר הנוגע לאחרים, ולכן גם במציאה אין לו להתערב אף על פי שאינו גורם הפסד לאף אחד אלא רק מניעת רווח, ולמרות שלא מוגדר כעבירה לא מועילה שליחות משום שניתנה לאדם יכולת למנות שליח רק בדברים שאינם נוגעים לאחרים, אך במקום שמונע רווח מאחרים לא חודש שיש לאדם יכולת למנות שליח.


עוד יש ליישב, שסברו כרש"י ובכל זאת שליחות לא מועילה משום שאמנם שלוחו של אדם כמותו אך אין השליח נחשב ממש כשולח אלא רק "כאילו" הוא השולח, ולכן אינו יכול לעשות כל דבר שיכול היה לעשות שולחו, וכשבא לחוב לאחרים איננו רואים אותו כשולחו ממש הבא לתפוס את שלו, ונחשב כמתעבר על ריב לא לו. יתירה מזו רואים מתשובת הרי"ף שהובאה לעיל, שאף כשלא חב לאחרים אין יכול שלוחו לתפוס אלא במקום פסידא משום התקנה, אך מעיקר הדין יכול הלווה לטעון "לאו בעל דברים דידי את". משמע ששלוחו אינו כמותו ממש ולכן יכול לטען כלפיו "לאו בעל דברים דידי את". הרא"ש אמנם חלק על דברי הרי"ף אך מכל מקום במקרה שחב לאחרים יש לומר שמודה ליסוד דבריו שאינו נחשב ממש כשולחו וזהו הטעם שאינו יכול לזכות. לדרך זו הפגם אינו במינוי ובהחלת השליחות מצד השולח אלא זהו צמצום ופגם מצד השליח שלא ראוי שיקום ויתעבר על ריב לא לו.


לכאורה גם הפני יהושע מוכרח להסכים ליסוד זה, שהרי לשולח עצמו מותר לקחת ואינו נחשב עובר עבירה למרות שמפסיד את חברו, ומדוע לשולח כן נחשב מעשה זה לעבירה? אלא על כרחנו שאינו נחשב ממש כשולחו אלא כאדם זר ולכן הפסדת השני נחשבת עבורו לעבירה. מכיוון שכך, לכאורה אין צורך להגיע לחידושו של הפני יהושע, אלא אפשר להישאר בנימוקו של רש"י כפי שנתבאר.


מיגו דאי בעי זכי


לפי רוב הדעות באמוראים וכן נפסק להלכה (שו"ע קה, ב), אף שלא מועילה תפיסה לבעל חוב, אם הלווה חייב גם לתופס מועילה תפיסתו משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה. הטעם לכך בפשטות הוא שכאן אי אפשר לומר "לאו כל כמיניה" שהרי יש זכות לכל מי שיקדם מבעלי החוב לגבות לעצמו, והואיל והוא קדם וזכות הקדימה בגבייה היא שלו רשאי הוא להעביר את זכות הקדימה שלו לחברו[8]. וכן לפי הנימוק של הפני יהושע בדעת שאר הראשונים, כאן אין זה כעין עבירה, שהרי אם היה זוכה לעצמו ודאי שלא הייתה בכך כעין עבירה למרות שמפסיד את חברו, הואיל והוא לא גרע מחברו, ואם כן כאן הוא מעביר את הזכות של עצמו ומוותר עליה עבור חברו ולכן אין זה כעבירה. וכן לפי הרי"ף, כאן לא שייך לומר "לאו בעל דברים דידי את" כי זכאי לקחת לעצמו.


הגמרא בביצה לט ע"א מביאה מחלוקת אמוראים לגבי תחום שבת. רב ששת סובר שבממלא מים עבור חברו הולכים לפי התחום של הממלא ורב נחמן סובר לפי זה שמילאו עבורו. ותולה הגמרא מחלוקתם במחלוקת אם המגביה מציאה לחברו קנה. ר"ת (שם ד"ה הכא; כאן ד"ה רב נחמן) בהסברו השני כותב שרב ששת סבר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, אך הואיל ויכול לזכות עבורו רק מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, ואילו היה זוכה לעצמו היו הולכים לפי רגליו, גם כשמזכה עבור חברו אין חברו עדיף ממנו והולכים לפי רגלי הממלא כאילו זכה לעצמו. לשונם בביצה היא "הואיל ואתי מכוחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא". ודבריו טעונים ביאור, מדוע העובדה שיכול לזכות רק מכח שיכול לזכות לעצמו משפיעה על כך שגם כשבסופו של דבר הגביה עבור חברו יש ללכת לפי תחומו ולא לפי תחום חברו. ונראה שלא הבין כפי שהסברנו למעלה, שהטעם שמיגו דאי בעי זכי מועיל הוא שהריהו נותן את הזכות של עצמו לחברו ולכן אין כאן שום בעיה של התעברות על ריב לא לו, אלא הבין שיש כאן עדיין בעיה ונחשב כמתערב, אך בכל זאת הואיל ובידו לזכות בחפץ ולאחר מכן להעבירו לחברו אנו מוותרים על ביצוע ה"הליך הבירוקרטי" הזה בפועל, כעין "הפוכי מטרתא למה לי"[9], ונחשב כאילו זכה בעצמו ולאחר מכן העבירה לחברו, וכן ביאר הברכת אברהם באחד מפירושיו.


בביאור מחלוקת התנאים והאמוראים אם מועיל דווקא מיגו אחד או שגם כשיש תרי מיגו, ניתן להסביר את שתי השיטות לפי האופן הראשון, שמיגו מועיל משום שמעביר את זכותו לאחר ולא שייך לומר "לאו כל כמיניה". הסבורים שמועיל גם תרי מיגו סוברים שהואיל ויש באפשרותו להפקיר נכסיו ולהגיע למצב שיהיה זכאי לזכות עבור עצמו נחשב כבעל דבר ולא שייך לומר "לאו כל כמיניה", אולם תובן יותר דעת הסבורים שלא מועיל, לדעתם הואיל וסוף סוף במצבו כעת אינו זכאי לקחת לעצמו, לא שייך לומר שמעביר זכותו לחברו. מאידך, לפי האופן השני, כדרכו של ר"ת, לכאורה תובן יותר דווקא דעת הסבורים שמועיל תרי מיגו, כי הואיל ובידו להגיע למצב זה אנו מאפשרים לו להגיע לתוצאה בצורה פשוטה ומקצרים עבורו את ה"בירוקרטיה". אולם באמת גם לדרך זו יש בכך חידוש גדול, כי סוף סוף אף שיכול להגיע למצב זה הוא ישלם על כך מחיר כבד, שיצטרך להפקיר את נכסיו ולהיות עני, ואם כן קשה לומר שיש כאן בסך הכל קיצור בירוקרטי והפוכי מטרתא למה לי, שהרי יש לכך השלכה משמעותית מאוד.


עוד יש לעמוד על דברי הקצות (קה ס"ק ב) במקרה שהלווה חייב לתופס רק מאה, אם רשאי לתפוס עבור חברו מאתיים. כלומר, אם מיגו דאי בעי זכי גורם לו שיוכל לזכות עבור חברו גם בסכום גבוה יותר ממה שיכול לזכות עבור עצמו. הקצות כותב שלכאורה מועיל משום שאומרים תרי מיגו, ואם כן כאן יש לצרף מיגו דאי בעי זכי יחד עם מיגו דזכי לנפשיה המועיל לשיטתו[10] לזכות עבור חברו אף במה שלא יכול לזכות לעצמו, אך שב ואומר שלהלכה אפשר שלא מועיל כי הלכה כחכמים שאמרו לגבי פאה שלא אומרים תרי מיגו. ואמנם נראה שנוקט כעיקר שאין לומר תרי מיגו באופן זה להלכה, אך עדיין צריך עיון מדוע נקט בלשון "אפשר", משמע שיש צד לומר שאף אם לא אומרים תרי מיגו, מכל מקום תרי מיגו באופן זה (מיגו דאי בעי זכי בצירוף מיגו דזכי כדי לזכות לחברו גם במה שלא יכול לזכות לעצמו) כן אומרים.


אולי אפשר להבין צד זה על פי האופן השני שנתבאר בטעם מיגו דאי בעי זכי, בדרכו של ר"ת, שאנו מחשיבים אותו כאילו זכה לעצמו ואחר כך הקנה לחברו, ומכיוון שכך אפשר לומר שמצטרף כאן המיגו דזכי בפועל. כלומר, מתוך שיכול היה לזכות לעצמו במאה אנו רואים אותו כאילו אכן זכה לעצמו במאה ומתוך כך זכה גם לחברו במאה הנוסף, ושוב חוזר ומקנה לחברו את המאה הראשון שזכה לעצמו.


שלוחו של בעל הממון


כאמור, הנמוקי יוסף (ה ע"ב בדפי הרי"ף) כתב בשם הר"ן שאדם יכול לזכות לחברו מתורת שליחות רק אם נעשה שליחו של בעל הממון, ולפיכך מתקשה כיצד אדם יכול לזכות במציאה על ידי חצרו אם אינו עומד בצידה, הרי כשאינו בצידה אינה נחשבת כידו ומטעם שליחות לא מועיל הואיל ובעל החצר אינו בעל הממון. ומתרץ הר"ן שקונה מטעם יד, ודווקא בגט הואיל וקונה אותו בעל כרחה אין החצר נחשבת ידה אלא אם היא בצידה, אולם במציאה הואיל והוא רוצה בה נחשבת חצרו המשתמרת כידו הארוכה אף כשאינו בצידה.


הנתיבות (קה ס"ק ב) מקשה על היסוד של הר"ן, מדוע בסוגייתנו נאמר שהבעיה בהגבהת מציאה לחברו היא מצד תפיסה לבעל חוב ולא נאמר שלא מועיל מצד שאין כאן שליחות של בעל הממון. ומתרץ שהר"ן סובר שזכייה אינה מטעם שליחות ולכן בסוגייתנו העוסקת בזכייה אין חיסרון בכך שאין מינוי מבעל הממון. מאידך מקשה הנתיבות, מדוע הר"ן התקשה כיצד מועיל קניין חצר במציאה דווקא מצד יסוד הר"ן שלא נעשה שליח על ידי בעל הממון, ולא התקשה מצד שלא מועילה שליחות כשחב לאחרים (שכן הר"ן סובר כרוב הראשונים שלא מועילה שליחות במקום שחב לאחרים. וכפי שנתבאר למעלה במציאה אף רש"י מודה). ועונה על פי נימוקו של הפני יהושע, שהטעם שאי אפשר לתפוס במקום שחב לאחרים הוא משום שאין שליח לדבר עבירה, והגמרא בדף י ע"ב מסיקה שחצר נעשית שליח אפילו לדבר עבירה.


 






[1] אלא אם אומרים שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, אך על צד זה גם צריך לומר שאין בעיה לתפוס לבעל חוב (אלא אם נסבור כרמב"ן שאפשר לומר שבמציאה אינו נחשב חב לאחרים).




[2] ההכרח של התוס', כמבואר בדבריהם, הוא שרב נחמן סובר שהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ואם כן סובר שלא אומרים מיגו. אולם כבר דחה הפני יהושע הכרח זה, שהרי גם אם נחלקו במיגו לדעת חכמים אכן לא אומרים.




[3] בשיעורי רבי שמואל (אות קמג) כתב שניתן לתרץ באופן מעט שונה ולומר שבחוב הואיל ומשועבד למלווה המלווה נחשב בעל הממון.




[4] "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו – רב אמר זה הבא בהרשאה", ובתוספות שם (ד"ה זה) כתבו שהריהו מתעבר על ריב לא לו.




[5] ליתר דיוק, הפני יהושע עצמו לא כתב שזוהי העבירה. בכתובות מדובר שהלווה מת וכתב הפני יהושע שהואיל ושם מעיקר הדין אפילו למלווה אין לתפוס מטלטלין מהיתומים אלא לפי רבי עקיבא נותנים ליתומים ולפי רבי טרפון לכושל (משנה כתובות פד ע"א) ורק אם תפס בדיעבד משאירים בידו, לכן נחשבת זו עבירה. ומדבריו משמע שאדרבה דווקא שם יש עבירה אולם בסתם תפיסה לבעל חוב כשהלווה עצמו חי אין עבירה. אולם כשהקצות הביא דבריו כתב שהעבירה היא שלוקח למרות שחב לאחרים, כלומר שגורם הפסד לאחרים. ומצאתי בספר עלי יוסף על כתובות (אות רסו, הערה ב; לרב משה טוביה הס, תש"ע, ניו יורק) שעמד על כך, וביאר שהקצות הבין שמוכרחים להבין כך בפני יהושע משום שבהמשך התקשה הפני יהושע מדברי הרא"ש שאפוטרופוס מועיל וכן מדין מציאה, והרי במקרים אלו לא מדובר במקרה שהלווה מת, ולכן ודאי שם העבירה היא שגורם הפסד לחברו. ולגבי המקרה בכתובות הוכרח לכתוב עבירה שונה משום ששם הואיל ומדובר במטלטלין של יתומים גם לבעלי החוב האחרים לכתחילה אין לגבות מהם.




[6] וקשה לדמות לאדם הנועל בית חרושת של חברו ובכך גורם לו להפסיד רווח של יום עבודה, שמסתבר שיש בכך עבירה, כי כאן גם לו יש זכות לזכות במציאה זו, וכמו שזכאי לזכות לעצמו, אין סברא שלא תהא לו הזכות גם לתת מתנה לידידו.




[7] ר' אליעזר קליין




[8] אמנם לגבי גביית חוב הוא לא מוותר על זכות הגבייה שלו שהרי יוכל לשוב ולגבות עבור עצמו (משאת בנימין סי' לב), אמנם הוא כן מוותר על זכות הקדימה בגבייה. מדובר שאין ללווה אלא כדי פריעת חוב אחד (שכן אם היה לו כדי לפרוע לכולם אין זה מוגדר כ"חב לאחרים") והואיל וכך הרי שמוותר כעת על זכותו להקדים ולגבות את המעות עבורו (ובעתיד אם יהיו ללווה מעות נוספות, תיפתח ה"תחרות" מהתחלה גם עבורו וגם עבור המלווה השני שלא גבה כעת).




[9] כתובות קי ע"א




[10] במקרה שתופס בפועל מאה לעצמו, נחלקו הפוסקים אם מיגו דזכי לנפשיה יכול לזכות במאה נוספים עבור חברו. הבית יוסף, הש"ך (קה ס"ק ב) והקצות (ס"ק ב) סוברים שיכול, והוכיח זאת הש"ך מהנאמר בגמרא לגבי שניים המגביהים טלית יחדיו, שכל אחד יכול לזכות לעצמו רק בחצי שלו ובכל זאת מתוך כך זוכה בחצי השני עבור חברו. ואילו הסמ"ע (ס"ק ג), התומים (ס"ק ג) והנתיבות (ס"ק ג) סוברים שאינו יכול, ומחלק הנתיבות שמיגו דזכי מועיל רק במקום שזקוק שחברו יזכה בחצי השני על מנת שהוא עצמו יוכל לזכות בחצי שלו.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il