בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

חשבונו של עולם

עשיית חשבון נפש חושפת את הטעון שיפור, ומביאה לידי תיקון בסופו של דבר. חשוב ביותר שהחשבון ייעשה בדרך הנכונה, מפני שעיקרו של החשבון הוא איתור טעויות שנעלמו מן העין עד כה.

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

תשרי תשס"ה
10 דק' קריאה
חשבון מהותי
המושג "חשבון נפש" הוא עתיק ביותר, וימיו כימי תרבות ישראל עצמה. גם אם צורות ההתבטאות, הניסוחים, ואפילו הנושאים של חשבון הנפש משתנים מדור לדור ומתקופה לתקופה, הרי עיקרם של הדברים נשאר קבוע בחיים היהודיים בכל עת.

חז"ל קוראים לחשבון הנפש "חשבונו של עולם" 1 , ועל ידי כך נמצאו מגדירים מרכיב מרכזי לעניין זה: חשבון נפש הוא תמיד "חשבונו של עולם" חשבון של הכללות, של עקרונות, חשבון של עולם מלא. חשבון זה, עשוי שיתפרט לסכומים קטנים, ולעתים אף להתבזבז בפרוטות קטנות, אלא שבכל מקרה החשבון היסודי הוא מקיף כל וחובק זרועות עולם.

גם כאשר חשבון נפש מתחיל או נגמר בדברים קטנים, הריהו תמיד מתוך הרגשת חשיבות כוללת שיש לאותם דברים. בכל מקום שאין הרגשה כזו, גם אם האובייקטים של החשבון גדולים ביותר אין הם מגיעים לידי חשבון נפש. לאמור: חשבון נפש הוא תמיד מהותי, יסודי ועקרוני מבחינתו של עושה החשבון.

קנה המידה של התרבות היהודית
ברור שאין אפשרות לעשות חשבון נפש, או חשבון עולם, אלא מתוך הנחת יסוד, שאכן יש חשבון כולל כזה. באין מערכת עקרונית ובסיסית המהווה את קנה המידה לדברים אין שחר למדידה ולחישוב. ויש להדגיש: קנה מידה זה, איננו חייב להיות בהכרח דתי ואפילו מוסרי, אלא הוא חייב להיות מקובל על עושהו כאמה שבה ניתן למדוד את הדברים. לאמתו של דבר, כל חשבון אינו יכול להעשות אלא על בסיס הנחות יסוד הכוללות אמות מידה ו"כללי חשבון". בכל מקום שאין בו מידה וכלי מדידה אין גם חשבון וחישוב.

משום כך, יכול חשבון הנפש להיעשות רק על רקע תרבות מסוימת, שיש לה ערכי יסוד. רלטיביזם של ערכים יסודיים שולל מחברה ומן הפרטים בה את הבסיס לעשייתו של חשבון כזה. יתרה מזו: כדי שחשבון הנפש אכן יהיה חשבון שבו הפרט (או הכלל) נדונים ומתחשבים בתוך עצמם, חייבת התרבות להיות קיימת גם בתודעה הפנימית, ולא רק כמרכיב חיצוני של חיים. ודאי, גם תרבות מוחצנת עשויה לעשות חשבונות בינה ולבין עצמה ובינה לבין אחרים; אלא שחשבונות אלה הם מסוג אחר לגמרי. לחברה שכלליה הם התנהגותיים חיצוניים גרידא לעולם אין הזדמנות לעשות את חשבון נפשה, משום שאין לה קני מידה אמיתיים שלפיהם היא יכולה להשפט.

התרבות היהודית, באשר היא מיסודה תרבות ערכית, תרבות המאמינה בטוב ורע מהותיים, תרבות שבה "עשה" ו"לא תעשה" אינם רק מוסכמות חברתיות, כללי התנהגות חיצוניים מכילה ממילא את הרקע לעשייתו של חשבון נפש. עולמה של היהדות, שיש בו מודד ויש בו חשבון מחייב מעצמו לעשות חשבון: בין שהוא חשבונו של הכלל (כלל העולם או כלל ישראל), ובין חשבונו של כל פרט שבתוכו.

דרישת התורה לחשבון נפש
במקרא בכלל, ובספרי התורה בפרט, חשבון הנפש הוא בעיקר חשבון גדול, חשבונו של עם ואף של העולם כולו. דבר זה מסתבר מן ההקף ומן המשמעות הכוללת של ספרי המקרא, אשר עיקר מגמתם הוא לפנות אל הכלל, אל עם ישראל, והיחיד בו איננו אדם בודד המצוי לעצמו, אלא חלק מציבור גדול יותר.

אולי אין זה מפתיע, כי בדוגמה הראשונה במקרא שבה אפשר לדבר על "חשבון נפש" מדובר בחשבונו של העולם כולו, וחשבון זה נעשה, כביכול, על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו: "וירא ה' כי רבה רעת האדם... וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו... ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... כי נחמתי כי עשיתים" 2 . עם כל הבעיות התיאולוגיות והענייניות שבפסוקים אלה, הרי דוגמה זו היא דגם יסודי של חשבון נפש חשבון שבכללות, שבו עושה החשבון מעריך את מעשיו, ואף מחליט לפעול בהתאם למסקנה הנובעת מן הדברים. שהרי חשבון נפש, ככל חשבון בעל משמעות, חייב להגיע לידי סיכום ולידי מסקנה כלשהי שלילית או חיובית.

בדוגמה ראשונה זו של חשבון נפש שמסקנתו המבול, נמצאים כל הצדדים החשובים: ראיית הדברים ובדיקתם, המסקנה כי סיכום המצב איננו חיובי, החרטה, והמסקנה הנובעת למעשה.

אכן, כדי לעמוד על דרישת התורה לחשבון נפש, אין צורך ללמוד רק מחשבונו של מקום, שהרי הדבר מופיע בצורה הברורה והגלויה ביותר בפרשות שונות ורבות בתורה, וביתר שאת בפרשות ה"תוכחה" הן זו שבספר ויקרא 3 והן זו שבספר דברים 4 .

קריאת התוכחה לחשבון נפש, היתה חלק מהותי ממש ממהלך החיים של אדם בישראל. דורות רבים, היו הדרשנים הקבועים בערים (ה"מגידים"), והדרשנים הנודדים למיניהם, מטיפים הרבה לתשובה ולחשבון נפש. זמן מרובה יוחד לעניין במרוצת השנה; ראשית, הימים שמראש חדש אלול ועד אחרי יום הכיפורים, ובנוסף, נהוג היה במקומות רבים, שכל ערב ראש חדש היה "יום כיפור קטן", יום של תשובה וכפרה. הנושא של דין וחשבון, שעל האדם לתת בפני בורא העולם, ושל חשבון הנפש שעל כל אדם לעשות עם עצמו היה הנושא המרכזי בהווייתם של הימים. רבים הקדישו שעות רבות, בימים אלו לפחות, בעיון ב"ספרי מוסר", העוסקים בבעיות האדם ונפשו ובדרכי תיקון הנפש. דברים אלה אמורים בסתם אדם מישראל, אדם שהיה שקוע בשאר ימות השנה בטרדת עסקיו ופרנסתו, ובטרדות החיים למיניהן.

אין צריך לומר, כי הבעיה של חשבון נפש הייתה חשובה הרבה יותר, ואף הפכה להיות נושא מרכזי, באותם חוגים תנועות ויחידים שהקדישו עצמם לחיים בעלי עוצמה רוחנית גדולה. מדובר בחוגי מקובלים ולעתים גם פשוטי עם בקרב הספרדים, החסידים לסוגיהם, ו"בעלי המוסר" בקרב יהודי אירופה. בחוגים אלה הייתה שאלת חשבון נפש עניין של עיסוק והתעמקות יומיומית, אנשים יהא עיסוקם אשר יהא, בין שהיו בני תורה או בעלי מקצועות אחרים הקדישו זמן מסוים בכל יום לעניין זה.

פורענות המובילה לחשבון
על אף העובדה שרבים אכן עסקו בנושא זה של חשבון נפשם, כדבר המצוי בתודעה בכל עת הרי לגבי הכלל נעשה חשבון נפש לאמתו, בכל הדורות, רק בזמנים יוצאי דופן, ובדרך כלל לרגל פורענות. בין פורענות הקרבה לבוא, שהכל חרדים מפניה, ובין מאורע שעבר והשאיר רושם מעמיק ומסעיר.

בפרשיות התוכחה, מתבלט אלמנט זה, המגיע לידי ביטוי חריף ובולט בדברי הנביאים כולם בין כשהוא בא בדרך של סיפור דברים בספרי ההיסטוריה המקראיים, ובין כשהוא בא בתורת קריאה מפורשת וגלויה בדברי הנביאים האחרונים: כאשר אין האומה נוהגת כראוי, ויתרה מזו כאשר מנגנון המחשבה נראה כאילו הוא אטום בפני תוכחה, הרי אין כפורענות ואסון כדי להביא את העם לידי מחשבה ולידי חשבון נפש.

ואם שבים אנו אל המקור הראשון, אל התורה, מוצאים כי שם תמונה זו בהירה ביותר. קיימת קריאה מתמדת לחזור ולהרהר בדברים: "וידעת היום והשבות אל לבבך" 5 . קריאה זו מנוסחת באותה רוח, בדרכים שונות, פעמים רבות. ואף על פי כן, דומה כי יש גם השקפה פסימית, ואולי ריאלית יותר על המציאות, ולפיה: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' א להיך שמה. ושבת עד ה'..." 6 , וכן מופיע פעמים רבות בסיומם של דברי תוכחה במקומות אחרים במקרא. לאמור, הפורענות, האסון והמפלה הם המביאים לידי חשבון הנפש.

דבר זה חוזר הרבה מאוד בדברי הנביאים הן בכל המערכת ההיסטוריוסופית של ספר שופטים, שבו חורז רעיון זה את כל המאורעות שבספר, והן בדברי הנביאים האחרונים. מבחינה היסטורית, הדבר אכן התאמת פעם אחר פעם. משמע, האסון הוא המעורר הגדול, המביא לידי חשבון נפש של הפרט ושל הכלל.

האסון יוצר פנאי, והזעזוע מנתץ את השיגרה
הסיבה הפשוטה ביותר לכך שבני אדם אינם עושים את חשבון נפשם הריהי, לכאורה, קטנונית וטריוויאלית אין להם פנאי לכך. ויש לדייק: פנאי, לאו דווקא זמן. שהרי חשבון נפש, למרות שהוא עשוי לעתים להיות נושא סבוך הדורש זמן רב ועיסוק מעמיק, אינו בהכרח כזה. חשבון נפש עשוי שייערך בקצרה ובמהירות. וכבר אמרו כמה חכמים, כי ככל שאדם פרטי (וכמוהו גם אומה שלמה) נוהגים בדרך טובה יותר וראויה יותר, ככל שהרמה הכללית גבוהה יותר קשה ומסובך יותר לערוך חשבון נפש. ואילו כאשר הדברים גלויים וברורים אין צורך באריכות יתרה או בהעמקה רבה כדי לגלות, לפחות על פני השטח, דברים הראויים לחשבון שכזה. כל אסון בהיותו עצירה של השטף, מביא לידי הפסקה במהלך החיים הסדיר. הפסקה שכזו נותנת את השהות להתבונן ולחשב דברים.

גורם משפיע אחר הוא הזעזוע, הטלטלה האוחזת בפרט או בכלל בשעת פורענות. המהלך הרגיל של כל אורח חיים, כולל בתוכו מרכיב יסודי השיגרה. השיגרה המונעת את האדם מהתבוננות חדשה במצב הדברים. אנשים מתרגלים, לא רק לדברים טובים, אלא אף לדברים שאינם בעיניהם מן המובחר. כבר אמרו חז"ל: "עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר" 7 . גם כשאדם יודע שהוא עובר עבירה, הרי כשעושים אותה עבירה פעמים אחדות גם היא נעשית חלק משיגרת החיים, ושוב אין שמים אליה לב. הזעזוע, הוא המוציא את האדם מן השיגרה, ומעניק לו, משום כך, אפשרות לחזור ולראות (או לחזור ולבחון) דברים מחדש.

משום כך, רק כאשר מגיעים הדברים לשלב שאין בו עוד אפשרות להכחיש את הדברים מגיעה שעת אמת; שעה שבה אדם מודה על כורחו שלא נהג כראוי, כפי שהיה צריך לנהוג.

טעויות בהנחות יסוד
ההנחה שיש אפשרות של טעות, ויש צורך בבדיקה חוזרת של הקיים היא תנאי הכרחי לכל חשבון נפש. שכן, גם בתוך שיגרת החיים והעשייה אין אדם שאיננו עושה חשבון כלשהו. אולם יש לעתים בחשבונות אלה פגם מהותי, שאיננו מתגלה לפני עשיית מאזן יסודי ומעמיק. כי כאשר מחשבים את הדברים בתוך מהלך העשייה, ללא הפסקה וללא הנחת מקום לתמורה, הרי אף אם החשבון עצמו עשוי להיות נכון ומדויק כמות שהוא, לא פעם עשוי הוא להיות מוטעה מעיקרו. סיכומן של הספרות נכון ומדויק; אלא שהטעות היא כי מה שהיה נחשב לזכות שייך בעצם לחשבון החובה, ומה שהוכנס בספרי החשבון כרווח לא היה אלא הפסד.

הטעויות הללו, שאינן טעויות חשבוניות רגילות, לא יתגלו בתוך בדיקה חשבונית שיגרתית, וכל עוד ממשיכים לפעול ולהעריך דברים על פי אותן הנחות יסוד שהתחילו בהן, יכול חשבון הטעות להימשך עד אשר באה הפורענות, ומגלה שמשהו בעצם היה פגום.

כאמור, אין דרכו של אדם לטעות בסיכומים הקטנים השגורים של יום יום. באלה נשמרת, כרגיל, מידה סבירה של דיוק ואמינות. יתר על כן: עצם המבנה של העשייה השיגרתית, עצם השיטות שבהן רגילים לבדוק את הדברים כרגיל מסייע בכל עת לחשבון זה, בלא ליחס לעובדה שהוא מוטעה מיסודו. הטעות הקטנה ניכרת ואף מתוקנת במהרה, אולם שגיאה עקרונית יוצרת מבנה שבתחום המצומצם הסגור שלו הוא שלם בתוך עצמו. ואילו חשבון הנפש, החשבון הכוללני, מחייב ראייה חדשה של המכלול, אף של הצדדים הנראים שלמים, טובים ויפים.

מספרים, כי אחד הצדיקים היה אומר: כשאני מהרהר בתשובה, אינני עוסק בעיקר באותן עבירות שעשיתי, שלגביהן יודע אני שהן עבירות. אלא עיקר דאגתי לחזור ולבדוק את המצוות שעשיתי, שלגביהן יש מקום לבדיקה ולדאגה.

תיקון החטא בשורשו
חשבון הנפש הוא, אפוא, במהותו הרבה יותר מאשר חשבון רווח והפסד פשוט (ואין זה משנה אם רווח והפסד אלה הם בבעיות המוסר, בבעיות כלכלה או בענייני המדינה). זהו חשבון מכליל, חשבון הכולל בתוכו קבלה מראש של אפשרות לטעות, ושל טעות גדולה יסודית.

משל מפורסם, שנוסח בצורות שונות על ידי ממשילים רבים בכמה אומות (ידוע, למשל, הנוסח של קרילוב) הוא המשל בחיות שהחליטו כי הגיעה העת לחזור בתשובה, משום שהגיעה עת פורענות ובוודאי חטאים הם שגרמו לכך. הזאב והנמר מודים שהם טורפים בעלי חיים אולם הם יוצאים זכאים: הרי דרכם לטרוף ולהרוג. בסופו של דבר מודה הכבשה שפעם אחת אכלה קש ממגפיו של בעליה האיכר. ואז מחליטים הכול כי הנה מצאו את מקור הרשע. טורפים את הכבשה הסוררת, והכול בא אל מקומו בשלום.

על פניו נראה, כי עיקרו של משל כזה הוא בהוקעתה של הצביעות הכללית, המתעלמת מחטאיהם של הגדולים והחזקים, ונטפלת לחטאי החלשים והפעוטים. אלא שמעבר לכך יש כאן נושא עקרוני ומעמיק יותר: אותו חשבון המניח כי המצב הכולל יכול להישאר כפי שהוא כי הזאב רשאי להמשיך ולטרוף, והנמר רשאי להוסיף ולדרוס. כאשר מניחים הנחה יסודית כעין זו, ברור כי החטא שיימצא יהא לעולם טריוויאלי, וכי לא יבוא כל שינוי במהלך הדברים. חשבון נפש של אמת, בנוי מתחילתו בצורה הפוכה: הנושאים הנראים הם המובנים מאליהם, ואילו, המצב הקיים, המוסכמה של הכלל הם הם הטעונים בדיקה וחקירה מחודשת.

במקרא מנוסח הדבר כך: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" 8 , ואותו רעיון בנוסח שונה אך במקצת הוא נוסח הפתיחה של הוידוי המצוי בסידורים: "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". הכללת האבות בוידוי איננה מקרית: היא מבטאת את הניסיון לבדוק את הדברים, לא רק ברמת ההווה, ברמת הקיים והמצוי, אלא לחתור אל שורשי הדברים. שגיאה עתיקה איננה נעשית יפה יותר בשל היותה עתיקה. להיפך: היא מחמירה ומכבידה את האפשרות לגלותה.

הנימוק השגור כל כך "כך היו עושים את הדברים תמיד", או חילופו המצוי לא פחות "כולם עושים כך" איננו מהוה כל צידוק לטעות ולחטוא. כיוצא בזה, מסופר כי אדם שבא לפני רב אחד והתנצל על דבריו באמרו "אבל כולם עושים כך" נענה בתשובה חריפה ואמיתית: "הגיהנום גדול, והוא מספיק בשביל כולם...".

הקושי בחשבון הכלל
הדברים אמורים בחשבון נפשו של הפרט, לגבי חייו שלו, וכן הוא הדבר, ואף יותר מכן לגבי הכלל. למעשה, נדרש הרבה יותר כאשר אומה שלמה צריכה להגיע לידי חשבון נפש, ובזה המאמץ והקושי גדולים לאין ערוך.

ראשית, משום שכל פרט בתוך כלל גדול חוזר ומקבל אישור לדרך חייו הכללית (המתאימה לנורמות המקובלות), על ידי הרבים. סטייתו של יחיד מן הנורמה הכללית נתקלת כרגיל בהתנגדות של החברה המקיפה אותו, ואולם סטייה וטעות המשותפת לרבים מקבלת רק חיזוק מן הסביבה שלה.

נוסף לכך, אותו מאמץ המאפשר חשבון נפש, הרי דורש הפסקה ועצירה של תהליכים קיימים. והנה ברור, כי מידת האנרציה של כלל גדול ובוודאי של עם שלם היא עצומה; וכדי לעשות בה שינוי יש צורך בהפעלת כוח גדול מאוד. כאשר אומה שלמה נדחפת למצב של אסון, הרי כל פרט ופרט מתוכה מעבר לכך שהוא אינו מודע למתרחש, שהרי כל הסובבים אותו מצויים באותו מצב, הוא גם נדחף על ידי האנרציה הכללית. כלל לאומי זקוק, אפוא, לזעזועים עמוקים ודרסטיים הרבה יותר, כדי להגיע למצב שבו היחיד היה נוכח מכבר בטעותו.

כישלונם של "עיני העדה"
יש צד נוסף, בבעיותיה של אומה שלמה. לכל יחיד ויחיד, יש את חושיו שלו, ואף לגוף הלאומי יש גורמים המשמשים לאותה פונקציה. היחיד עשוי לחשוב מחשבות לעצמו, אלא שמחשבותיו אינן המחשבות של הכלל. יתר על כן: אין המהלך הכללי של האומה סיכום של מאווייהם של הפרטים בה, כשם שמהלכו של הגוף אינו סך הכל של דחפי העצבים של כל האיברים. רק איברים בעלי תפקוד מיוחד קובעים את המהלך הכולל, ואף באומה יש שיכבה (שלעתים היא ייצוגית ובעלת כושר, ולעתים לא) שהיא המחליטה והקובעת. המנהיגות בכל אומה (הפוליטית והרוחנית כאחת) היא הקובעת את פני הדברים, לטוב ולמוטב.

בלשון המקרא קרויים המנהיגים "עיני העדה" 9 , לפי שההנחה היתה, כי מנהיגי האומה חייבים להיות בראש ובראשונה מכשירי הקליטה הראויים של המתרחש. מכשירים של בקרה על כיוון התנועה, המודיעים על סכנה ועל תקווה, עוד לפני שהדברים מגיעים לידי התנגשות ממשית עם המאורעות הקיימים. אומה ש"עיניה אינן יפות" כל גופה צריך בדיקה 10 , לפי שכישלונם של "עיני העדה" הוא כמעט תמיד גורם לכישלונו של הכלל. וזאת גם באותם מקרים שהכלל יפה וטוב הרבה יותר ממנהיגיו. חכמינו השתמשו במשל עממי שהיה קיים בזמנם, כדי להסביר כיצד אירעו אסונות גדולים לאומה: "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמיותא" 11 [=כאשר רוגז הרועה על הצאן, הוא מעוור את עיני הכבשה המוליכה]. ואוי לה לאומה אשר מנהיגיה עיוורים.

דברים אלה אמורים בכל עת, שכן, גם בימים כתיקונם, יש צורך באבחון הדברים, בהתראה מפני סיכונים ובראיית המצוי במרחק. אולם ביתר שאת חשובים הדברים כאשר יש צורך בחשבון נפש. בשעה שיש צורך לחזור ולבדוק דברים מיסודם, כאשר יש לבחון שורשיה של מציאות קיימת לא בתוך החישוב העכשווי, המתבסס על ההנחות המוקדמות, אלא בחקירת ערכי יסוד אז חיוני הוא ש"עיני העדה" אכן תראינה, תראינה למרחק, ותחתורנה למעמקים.

באותו מובן, היתה הגדרתו של הנביא כ"צופה לבית ישראל" 12 כאיש הרואה ממרחק, והרי הנביא היה קרוי בשכבר הימים בפשטות "הרואה" 13 . לחשבונה זקוקה אומה לצופה ורואה, וזקוקה היא ל"ראשי עדה" שימלאו את התפקיד שצריך לדרוש מן הראש היכולת.

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.


^ 1. בבא בתרא עח, ב: "בואו חשבון" בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה.
^ 2. בראשית ו, ה ז.
^ 3. פרק כו, ג מו.
^ 4. פרק כח כולו, וכן בפרקים כט ל.
^ 5. דברים ד, לט.
^ 6. דברים ל, א ב ואילך.
^ 7. יומא פו, ב.
^ 8. ויקרא כו, מ.
^ 9. במדבר טו, כד.
^ 10. על פי תענית כד, א: תנא להו אושעיא זעירא דמן חברייא: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה (במדבר טו, כד), משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות כל גופה צריכה בדיקה.
^ 11. בבא קמא נב, א.
יב. יחזקאל ג, יז.
^ 12. שמואל א ט, ט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il