בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

שְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ

undefined

הרב שמואל אליהו

13 דק' קריאה 60 דק' צפיה
שליחות בהקמת המשכן
כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה
את המשכן בנו בצלאל ואהליאב, יחד עם צוות חכמי לב. אם כן, מדוע בפרשות שנקרא השבוע, "ויקהל" ו"פקודי", כתוב "כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה" (שמות לט מב), וכן "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב)? למה הפסוק לא אומר "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב", כפי שמופיע במקום אחר (שמות לו א)? התשובה היא שבאמת בני ישראל עשו. כי שְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ – ממש. כל ישראל שותפים לא רק בתרומות כסף וזהב, אלא גם בבנייה הממשית.
מצד שני, התורה מזכירה בפרשות "ויקהל" ו"פקודי" עשרות פעמים את המילה "וַיַּעַשׂ" בהתייחס לבצלאל, אע"פ שהעושים בוודאי היו כל הגברים חַכְמֵי לֵב וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה. אלא שהמלאכה נקראת על שמו, מִפְּנֵי שהוא עמד עליהם והוא כיוון אותם והוא שלח אותם לעשות. ו"שְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ".
מתוך שנתן נפשו עליו – נקרא על שמו
כיוצא בדבר נאמר על שלמה המלך שהוא יבנה את בית המקדש. "בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי". כך גם אומר שלמה: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אֱלֹקֵינוּ". וכי שלמה בונה? וכי שלמה מעלה קטורת או מקריב עולות ומוספים?
והלוא יש כוהנים בעבודתם. ויש שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. ויש ממונה עליהם, חִירָם משבט נפתלי. "וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה". אלא שהם היו המשלחים, ולכן נקראת המלאכה על שמם. ולא על שמם בלבד, אלא על שם דוד המלך שנאמר: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". שמתוך שנתן נפשו עליו – נקרא על שמו (תנחומא בשלח י).
שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא נִינְהוּ או שְׁלוּחֵי דִּידָן?
כוהן בהזמנה
בכמה מקומות בש"ס נשאלה השאלה על הכוהנים, האם הם שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא נִינְהוּ, כלומר שליחי ה', או שְׁלוּחֵי דִּידָן, שליחים שלנו. אם הם שליחים שלנו, יכול ישראל המביא קרבן למשכן או למקדש לבקש מיהו הכוהן שיקריב בעבורו את הקרבן. כמו כן, לא רשאי ישראל שמודר הנאה מכוהן לבקש ממנו להקריב שלמים או קרבן אחר בבית המקדש. אבל אם הכוהנים הם שליחי ה' – הוא רשאי.
שלוחו כמותו – ולא ביותר
לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא נִינְהוּ. כי שום אדם לא יכול למנות שליח על דבר שהוא עצמו לא מסוגל לעשותו. שהרי כבר נאמר ש"שְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ", ולא יותר. ואם ישראל לא יכול להקריב קרבן, איך יכול למנות כוהן שליח על זה? אלא ודאי שהכוהנים הם שְׁלוּחֵי ה'. הגמרא במסכת נדרים (לה ע"ב) מסופקת אם לקבל את דעת רב הונא, ומנסה לפשוט את הספק מכמה מקומות, ולא איפשיטא.
גם שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא וגם שְׁלוּחֵי דִּידָן
אחד המקומות שמהם נראה כי הכוהנים הם שְׁלוּחֵי דִּידָן הוא במשנה (יומא יט א) שעוסקת בהכנת כוהן גדול לפני עבודת יום הכיפורים: "מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ: אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין".
משמע לכאורה שהכוהן הגדול הוא שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין – שליח עם ישראל. אבל הגמרא דוחה את הראיה הזאת ואומרת כי הכוהן הגדול הוא שליח שלנו רק לעניין השבועה, מכאן מסיק תוס' (יומא יט ע"ב) כי למסקנה הכוהנים מחברים את הקצוות, הם גם שְׁלוּחֵי דִּידָן וגם שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא. השאלה ההלכתית היא האם חלק השליחות שלנו משפיע בענייני נדרים כדלעיל.
בוני המשכן – שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא ושְׁלוּחֵי דִּידָן
התשובה של הגמרא נכונה גם בעניין בצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב שבנו את המשכן והמקדש. מצד אחד הם היו שלוחים שלנו לאסוף את הכסף ולבנות את המשכן על כל כליו כאשר צוונו. מצד שני הם היו שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא להשכין במקום הזה שכינה. לכן אלוקים מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם.
מלבד החכמה המעשית, נתן להם הקב"ה חלק מהחכמה האלוקית שבה הוא ברא את השמים ואת הארץ. "בג' דברים הללו נברא העולם שנאמר (משלי ג) 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה' (משלי ג') 'בדעתו תהומות נבקעו'. ובג' דברים הללו נעשה המשכן. שנאמר: 'וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה'. ובג' דברים הללו נבנה בית המקדש. שנא' (מלכים א' ז) 'בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי וגו' וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת'. וכן כשיעמוד הקדוש ברוך הוא לבנותו לעתיד לבא בג' דברים הללו נבנה שנא' (משלי כד) 'בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן', וכתיב (משלי כ"ד) 'ובדעת חדרים ימלאו'" (שמות רבה ויקהל מח).

שליח לדבר מצווה
נישואין בהתכתבות
"א"ר יהושע בן קרחה: מנין ששְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ? שנאמר: 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים'. וכי כל הקהל כולן שוחטין? והלא אינו שוחט אלא אחד! אלא מכאן, ששְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ" (קידושין מא ע"ב).
לכן "האיש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה". יכול שליח האיש לקדש את האשה, ויכול האיש לקדש את האשה דרך השליח שלה, השליח יקבל כסף קידושין בשביל האשה והיא תהיה מקודשת מיד בהגיע כסף הקידושין לידי השליח.
גם בגירושין יכול האיש לשלוח שליח שייתן גט לאשתו, ויכולה האשה לשלוח שליח שיקבל גט בשבילה. ברגע שייתן השליח שלו את הגט לשליח שלה בכל מקום שהוא – היא תהיה מגורשת למרות שלא הבעל ולא האשה היו נוכחים במעמד הגירושין.
אני ולא שליח
יש דברים שתלויים בגופו של אדם, ולכן אינם יכולים להיעשות על-ידי שליח. אדם לא יכול לומר לחברו שיניח תפילין במקומו, שישב בסוכה בשליחותו או שייטול לולב במקומו. כך לומדת הגמרא (בבא מציעא צו ע"א): "האומר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבא ממקום פלוני – הפר לה, והפיר לה, יכול יהו מופרין – תלמוד לומר 'אישה יקימנו ואישה יפרנו', דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששְׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ". אבל הלכה כרבי יאשיה (שולחן ערוך יו"ד רלד סעיף ל).

אין שליח לדבר עבירה
הגמרא (בבא קמא עט ע"א) אומרת: "תנו רבנן גנב ונתן לאחר וטבח, גנב ונתן לאחר ומכר, וכו' - משלם תשלומי ארבעה וחמשה". ומסבירה הגמרא: "אף על גב דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, הכא יש שליח לדבר עבירה". כי כל גונב שמוכר משתף אתו מישהו אחר בעבירה. לכן גם בגנב וטבח או מכר – יש שליח לדבר עבירה.
הגמרא (בבא מציעא י ע"ב) אומרת כי יש עוד מקום שבו יש שליחות עבירה. "היכא אמרינן 'אין שליח לדבר עבירה'? היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד". במקום שלשליח יש שיקול דעת לעשות או לא לעשות. אבל במקום שבעל כורחו השליח חייב לעשות – יש שליח לדבר עבירה. ולכן אם שליח לא יודע שמדובר בעבירה, כגון שלא יודע שהסחורה גנובה או שהבית לא שלו – יש שליח לדבר עבירה. דהיינו – המשלח חייב ולא השליח חייב.

שלוחי מצווה מברכים
שליח מחמת התרגשות
כאשר שליח מקדש את האשה, הוא מברך במקום הבעל שלא נוכח – "כל המקדש אשה, בין ע"י עצמו בין ע"י שליח, מברך הוא או השליח" (שו"ע אבן העזר הלכות קידושין סימן לד סעיף א). ונהוג בכל מקום שהרב מברך את ברכות הקידושין ולא החתן – שמא יתבלבל מחמת ההתרגשות.
יש שמברכים בעצמם את ברכות הקידושין. פעם חיתן ראש ישיבה חשוב את בנו וביקש ממו"ר אבא זצ"ל שיאפשר לבנו החתן לברך את ברכות הקידושין בעצמו. אמר הרב אליהו לראש הישיבה כי מנהג ישראל הוא שהרב מברך כדי שהחתן לא יטעה, אך האב טען כי בנו למדן חשוב ואין חשש שיטעה. סיפר הרב זצ"ל כי הוא אפשר לחתן לברך, והוא אכן טעה. לא מחמת שלא ידע את הברכות, אלא מחמת ההתרגשות הגדולה שחווה כל חתן, וטוב שכך.
מודים על הקידושין בספק
מקידושין למדנו שהשליח מברך ולא בעל המצווה עצמו. מכאן אפשר לכאורה ללמוד לכל מצווה ומצווה שעושים על-ידי שליח, שהשליח מברך ולא בעל המצווה.
יש שדחו ראיה זו כיוון שבקידושין יש ספק אם הברכה היא כמו כל הברכות על המצוות (דעת הרמב"ם בהלכות אישות פרק ג' הלכה כג) או שהיא ברכת השבח. שהרי לא מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש את האשה", אלא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות וציוונו על הארוסות", שזה לא נוסח רגיל של ברכה (ראב"ד שם. שאלתות דרב אחאי גאון טז. תוס' פסחים ז. ועוד). על כן יש שואלים מה יהיה הדין במצוות אחרות שנעשות על-ידי שליח. האם בעל המצווה המשלח מברך, או השליח שעושה את המצווה בפועל?
על ביעור חמץ של בעל הבית
בביעור חמץ ראינו שהבודק יכול לברך אם בעל הבית לא בודק. כי כך הדין שאדם יכול לשלוח שליח שיבדוק את החמץ בביתו בערב פסח, שיבדוק את המכונית או את המשרד. הוא יכול לשלוח כמה בודקים שיבדקו את כל המקומות ביחד או בזה אחר זה. (או"ח תלב): "ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית".
למד מכאן ה"מגן אברהם" (תלב ס"ק ו), דאם בעל הבית אינו בודק, רק שולח שליח לבדוק, השליח מברך על הבדיקה. כן כתב במשנה ברורה (תלב ס"ק י) "ואם הבעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק. אותו אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה". והקשה ה"מגן אברהם": איך השליח יברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ"? הרי השליח לא נצטווה לבער את חמץ של בעל הבית?
מילה של השליח
ה"מגן אברהם" מביא הוכחה מברית מילה שבה המוהל מברך: "המל מברך: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציונו על המילה" (יורה דעה הלכות מילה סימן רסה). אע"פ שהחובה למול היא על האב והמוהל לא נצטווה למול, המוהל מברך "וציוונו על המילה". שכן המוהל הוא שליח של האב גם לעניין המילה וגם לעניין הברכה. ובעיקר מכיוון שהוא עושה את המצווה.
גם בהלכות עירוב למד ה"מגן אברהם" (או"ח סי' שס"ו) כי העושה מצווה לאחרים מברך על המצווה. אלא שראוי כי גם הוא יהיה שייך בה. ולכן הציע לפני העירוב להקנות את האוכל של העירוב לכל הקהל על-ידי שליח שיזכה בשביל כולם. אחר כך השליח מברך – כי הוא שייך במצווה. וכך היה נוהג הרב אליהו זצוק"ל.
במצווה שבגופו – בעל הגוף מברך
ה"בית חדש" (או"ח סימן תרעו) הביא חילוק בהלכה זו במקרה של אדם שמדליק נר חנוכה בשליחות מישהו אחר. וכתב הב"ח כי אדם שמדליק נר חנוכה בשליחות יכול לברך רק אם בעל הבית נמצא לידו, כגון שאינו יודע לברך או שהוא שוכב על המיטה ורואה או שומע את הברכה וכדומה. אבל אם בעל הבית לא נמצא כלל – השליח לא יברך.
למה הדבר דומה? לאדם שידו האחת פצועה. כיוון שלא יכול להניח תפילין לעצמו, הוא מסתייע בחברו שיניח לו תפילין על ידו הבריאה. במקרה כזה לא השליח מברך, אלא זה שהתפילין מונחים על ידו, כי זו מצווה שבגופו. כן הדין גם בהדלקת נר חנוכה.
אמנם גם בהנחת תפילין, אם האדם שמניחים עליו לא יודע או לא יכול לברך, יכול השליח לברך בשבילו מדין שליחות. והאדם שמניחים עליו יצא ידי חובה מדין "שומע כעונה". ובלבד שישמע ויהיה נוכח.
עושה המצווה מברך
לעומת מצוות חנוכה שמברך בעל הבית – במזוזה מברך השליח. שכך כתב הרמב"ם: "אם קבע מזוזה לאחרים מברך 'על קביעת מזוזה', עשה להם מעקה מברך 'על עשיית מעקה', הפריש להם תרומה מברך 'על הפרשת תרומה', מל את בן חבירו מברך 'על המילה'. וכן כל כיוצא באלו" (הלכות ברכות פרק יא הלכה יג).
וכתב ב"כנסת הגדולה" והובא ב"מחנה אפרים" (הל' שְׁלוּחֵין ושותפין סי' י"א) כי עושה המצווה מברך אפילו אם בעל הבית נוכח ליד עושה המצווה. "כיון דבעשיית מעקה לא בעי שליחות, אינו חשוב 'עושה המצוה' אלא מי שעושה אותה והיינו האומן. עיין שם. ואעפ"י שמקיים המצוה הוא בעה"ב והאומן אינו מחויב לעשות מעקה בבית של חברו, מכל מקום נקרא עושה המצוה וחייב לברך" (שו"ת שרידי אש חלק ב סימן סב עמוד תקיט).
כשמדובר בשמיעה – ראוי שהחייב במצווה יברך
ה"שולחן ערוך" כתב: "קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו". הרמ"א מוסיף: "ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות" ("אורח חיים" הלכות ראש השנה סימן תקפה סעיף ב).
וכתב ה"מגן אברהם": "וטוב יותר שיברך השומע, אלא שאין נוהגין כן". וכן כתב ה"בית יוסף" שאין נוהגין כן (סק"ג). והסביר ב"מחצית השקל", למה במזוזה ומעקה עדיף שיברך עושה המצווה ואילו בשופר עדיף שיברך השומע? והתשובה היא שבמילה ובמזוזה אין אבי הבן או בעל הבית עושים דבר במצווה, לכן הם לא מברכים. אבל בתקיעת שופר שהמצווה בשמיעה, א"כ אם אחר תוקע ושמע השומע, השומע מקיים המצווה. לכן עדיף שיברך השומע, ואם לא יודע – יברך התוקע ויוציא אותו ידי חובה.
לפי זה בכל המצוות שבהן יוצאים ידי חובה והן קשורות בשמיעה – יברך השומע. ולכן בקריאת מגילה, אם הקורא כבר שמע מגילה – עדיף שיברך מי ששומע. וכן בהבדלה – אם מישהו כבר הבדיל פעם אחת, ומבדיל פעם שנייה למישהו אחר – עדיך שהשומע יברך על ההבדלה, על האש ועל הבשמים, והמבדיל יברך על היין וישתה לבסוף.
מצווה לעצמו – לעשות. לאחרים – על העשייה
הגמרא בתלמוד ירושלמי מחלקת בנוסח הברכה בין העושה מצווה לעצמו לבין העושה מצווה לאחרים: "העושה סוכה לעצמו מברך: 'אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה'. והעושה סוכה לאחרים מברך: 'אשר קידשנו במצותיו וציונו על עשיית סוכה'".
אע"פ שאין אנו מברכים על בניית הסוכה, למדנו מכאן שיש הבדל בנוסח הברכה בין העושה מצווה לעצמו לבין העושה מצווה לאחרים. על כן פסק הרמב"ם (ברכות פרק יא הלכה יא) "כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה".
למשל: "המל, מברך קודם שימול: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה', אם מל בן חבירו. ואם מל את בנו מברך: וצונו למול את הבן" (הלכות מילה פרק ג הלכה א). כדבריו כתב ה"שולחן ערוך" (יורה דעה - סימן רסה).
במצוות שיכולות להיעשות על-ידי אחרים מברכים "על"
לדעת הר"ן הגמרא בבלי חולקת על הגמרא ירושלמי בזה, והוא למד כן מהגמרא (פסחים ז ע"ב) שאומרת כי תמיד מברכים "על ביעור חמץ", אע"פ שהאדם מבער את החמץ שלו בעצמו, ולא מברכים "לבער את החמץ" (וכן פסק הרמב"ם עצמו בהלכות חמץ ומצה פג ה"ו). שהרי בעל החמץ לא חייב בעצמו לבער את החמץ של עצמו, הוא יכול לבערו על-ידי שליח (אמנם אם ברך "לבער את החמץ" יצא - שו"ע הרב תלב ד). רק במצוות ישיבה בסוכה, שהיא מצווה בגופו, מברכים "לישב בסוכה". הוא הדין במצוות מילה, כיוון שלא משנה מי מל את הבן, תמיד מברכים "על המילה" ולא "למול את הבן". וכן נוהגים.

שליחות בבחירות לכנסת
לתקוני שדרתיך ולא לעוותי
כשאדם בוחר נציגים לכנסת הוא צריך לדעת כי הוא שולח אותם בשליחות לדבר מצווה. "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". לתקן שלחנו אותך ולא לעוות. וכמו שמצינו בכל מצווה כי טוב לכוון את דעתנו למצווה, כך גם במצווה זו.
וכמו שמצינו כי בכל מצווה טוב לכוון למצווה בפה, כן גם במצווה זו טוב לומר כי אנו מתכוונים בהצבעה זו למצווה. לכוון ולומר כי אנו שולחים את הנבחרים לבנות בתים ויישובים בארץ ישראל. לתקן דרכים. למנוע גזל ועושק. למנות מערכת משפט נקייה ונכונה. לחוקק חוקים של יושר ולא לשתוק מול חוקים של עושק. להרבות כבוד תורה וכבוד שמים. להגן על אזרחי המדינה בפני כל החושבים עלינו לרעה, וכן על זה הדרך.
אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה
הנבחרים הם גם שְׁלוּחֵי שמים. חכמינו אמרו כי כל מינוי בעולם הזה הוא גם מינוי של שמים. "אמר רב חנן בר רבא אמר רבי יוחנן אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה" (ברכות נח ע"א). כל זה לא פוטר אותנו כלל להתאמץ על מנת לבחור את המתאים ביותר, ולהשתדל על כך גם אצל אחרים. לא להניח ולומר כי האחריות הזאת מוטלת על כתפי מאות אלפי אנשים, ומה הקול שלי ישפיע. אלא להשפיע על כל אחד ואחד שיעשה כל מה שביכולתו על מנת לבחור את האנשים הראויים שיעשו את המלאכה ויקדשו שם שמים בעולם.

תפילה לפני הליכה לבחירות
לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹד הי באותית ואו הי בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל. הֲרֵינִי עומד לבחור נציגים ראויים לכנסת ישראל.
ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלקי אבותינו שנציגים אלו יהיו שְׁלוּחים נאמנים ויתברכו בברכה שברכו כל ישראל את המנהיגים שלהם: "בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ותתקיים על ידינו המצווה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".
אנא ה', זכנו לבחור נציגים שימלאו שליחותם כראוי, שיגנו על עם ישראל מפני אויבינו מבית ומחוץ בחוקים ובמעשים. שימנו שופטי צדק ויחוקקו חוקי צדק. שיגנו על החלשים וישברו זרוע רשעים עושי העוול. שיפעלו לחנך את ילדים ישראל בדרך ה' ולא בדרכים זרות. שיחזקו את עולם התורה וירבו כבוד תורה וכבוד שמים.
אנא ה', ניבאת לנו בידי עבדיך הנביאים "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ". הבטחתנו על בניין עם ישראל וארץ ישראל. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"; "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ". אנא ה', זכנו לבנות בתים, דרכים ויישובים בארץ ישראל. זכנו שלא נהרוס חלילה, שנציגנו לא יסגירו את ארץ ישראל לידי זרים. שיגנו עליה בתוקף ולא ברפיון ידיים.
אנא ה', זכנו לקיים מצוות מינוי מלך מבית דוד כמו שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

סיפורים

הסכמים בטלים ומבוטלים
סיפר הרב זצ"ל: היה פעם שר בממשלה שצעירותו זכה בתואר חתן התנ"ך. בזמן שעשו הסכם "אוסלו", היה אמור קבר רחל אמנו להימסר בידי הגויים הארורים.
בשומעי זאת התקשרתי ליהודי שכיהן אז כשר בממשלה, והוא היה פעם חתן תנ"ך, ושאלתי אותו איפה כתוב בתנ"ך הפסוק "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים", ואמר לי מיד שזה כתוב בנביא ירמיה פרק ל"א פסוק י"ד. אמרתי לו: לך ותגיד לרחל אמנו שתמשיך לבכות, כי אתם רוצים למסור אותה לידיהם הטמאות והמגואלות בדם של הפלסטינים.
אמר לי: אם כך אני אלחם בממשלה כנגד זה. ובאמת הוא עשה רעש גדול והעסק הזה נמנע.
ובאמת צריך לדעת ולהכריז על כך שכל ההסכמים שעושים לוותר על ארץ-ישראל הם דברים בטלים ומבוטלים. לאף אחד אין שום זכות למסור חלק מארץ-ישראל לנכרים. צריכים לומר זאת לכולם, ולא רק מחוטב עציך עד שואב מימיך, אלא מחוטב עציך ועד ראש ממשלתך. אסור לוותר אפילו על גרגיר מארץ-ישראל. היא שייכת אך ורק לעם ישראל.
פעם, לצערנו הרב, נכנעו וויתרו על בית-לחם, והיה שם חבר כנסת דתי אחד, ואמרתי לו שצריכים לקרוע על זה כמו שכתוב בהלכה. הוא אמר לי שהמסירה היא לא מעשה רציני, זה רק על הנייר בלבד ולכן לא צריך לקרוע את הבגדים על כך. הוא חזר והבטיח לי שאנחנו עוד נשלוט שמה.
אחרי שבוע התקשרתי אליו ושאלתי אותו אם הוא יכול להיכנס לבית-לחם, ואמר לי כי לא נותנים לאיש להיכנס לשם. או אז אמרתי לו: עכשיו תקרע את בגדיך, אתה סמכת על הסכמים. כי כך דרכם של הערבים, שמרגע שנמסר בידם ולו חלק קטן של ארץ-ישראל, משתלטים עליו ורוצחים כל מי שיעז להתקרב לשם.


בית-דין של מטה
מספר בנימין גואל: ביום שישי, יום פורים בירושלים, לאחר שקיבלתי ברכה מהרב שמואל אליהו שליט"א בבית הדין לגזרות טובות, נסעתי עם גיסי הביתה לכיוון הר חברון. לאחר צומת גוש עציון הבחנתי בשני פלסטינים אוחזים בבלוק גדול ומשליכים אותו לעבר הרכב שלי במטרה לפגוע בשמשה הקדמית. שמעתי בום חזק, אבל בחסדי ה' האבן פגעה בגוף הרכב ולא בשמשה. כשעצרתי במקום שהדבר היה אפשרי נדהמנו גיסי ואני לגלות שהרכב לא נפגע כלל, אפילו לא שריטה קטנה. אין זאת כי אם כוח הברכה של בית הדין לגזרות טובות, מיסודו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

מובאות
כשאדם בוחר נציגים לכנסת הוא צריך לדעת כי הוא שולח אותם בשליחות לדבר מצווה. "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". לתקן שלחנו אותך ולא לעוות

טוב לומר כי בהצבעה לכנסת אנו מתכוונים למצווה. לכוון ולומר כי אנו שולחים את הנבחרים לבנות בתים ויישובים בארץ ישראל. להרבות כבוד תורה וכבוד שמים. להגן על אזרחי המדינה בפני כל החושבים עלינו לרעה

תשובה כהלכה
שלוחי מצווה. האם מותר לממן מכספי צדקה טיסה לחו"ל למטרת שליחות בבית חב"ד?
בוודאי. זאת מצווה גדולה ביותר.

נסיעה בתפקיד. האם מותר לשוטר עם סיום המשימה בשבת לחזור ברכב למקומו?
אם בלי זה לא יעשה את המשימה או את תפקידו – מותר.

זה רדיו? האם מותר לשמוע ברדיו שירה של אישה?
רצוי לא לשמוע, ואם אתה מכיר אותה אז ממש אסור.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il