בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

היתר מרווח לשעת הדחק

*'היתר המכירה' בשמיטה בשעת הדחק מרווח יותר מהיתרים הלכתיים רבים שנהוג לסמוך עליהם *הצורך לבדוק בכל שמיטה האם עדיין ההיתר נחוץ *השינויים לטובה במצב הכלכלי בארץ לעומת השנים הראשונות שבהן הונהג ההיתר *הקושי של החקלאי הפרטי להשבית את הקרקע כשמתחריו אינם משביתים *הצורך להנהיג את ההיתר כדי להציל מעבירה את הציבור החילוני והמסורתי *גם הפגיעה הצפויה בתקציב המדינה מגדירה את המצב הנוכחי כשעת הדחק *כיצד אפשר להגיע בהדרגה לשמירת שמיטה ממלכתית

undefined

הרב אליעזר מלמד

ניסן התשע"ה
5 דק' קריאה
האם אפשר בשנת תשע"ה לסמוך על היתר המכירה
שאלה: כיצד מורים הרבנים להמוני בית ישראל לסמוך כיום על היתר המכירה? הרי כבר מייסדי ההיתר דרשו שבכל שמיטה ושמיטה תיבחן מחדש השאלה האם עדיין יש צורך להשתמש בו. האם לא ברור מאליו שכיום מצבנו טוב משהיה בעבר, וכבר אין השעה דחוקה כל כך, וממילא אין לסמוך עליו יותר? האם לא צודקים הרבנים החרדים שתוקפים את הרבנים שסומכים על היתר המכירה?
תשובה: ראשית צריך להבהיר שהיתר המכירה מרווח מאוד, ומניעי הרבנים החרדים התוקפים אותו צריכים בדיקה, הואיל ומבחינה הלכתית יסודותיו איתנים, ועל היתרים דחוקים בהרבה רגילים לסמוך במצבים פחות דחוקים.
אמנם מוצדקת עמדת גדולי הרבנים שביקשו לבחון בכל שמיטה מחדש אם המצב השתנה, כי אף שאפשר לסמוך על ההיתר לכתחילה בשעת הדחק - כאשר השעה כבר לא תהיה דחוקה, נתאמץ לקיים את השביעית כהלכתה לכתחילה.
אמנם בלי הנימות הפוגעות בכבוד התורה ובכבוד גדולי הרבנים שהורו את ההיתר, השאלה חשובה וראויה להתייחסות.

השינויים לטובה
אכן עלינו להודות לה' על כל הטוב שגמל עמנו, שמצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים בעליות הראשונות. הם סבלו מדוחק נורא עד שלעתים רעבו ללחם, ובלי ההיתר לא היו יכולים להתקיים. מאז ועד היום היישוב היהודי בארץ הולך ומתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב ליהודים היושבים בארץ, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה הייתה מדרדרת את המתיישבים לעוני, ולא פחות חשוב - פוגעת בתנופת ההתיישבות ובקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות שלאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע בקיומה ובביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בבניית צבא ההגנה לישראל ובביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.
אולם בשמיטות האחרונות מצבנו הכלכלי השתפר לאין ערוך. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה, וכמו בכל המדינות המפותחות - אחוז החקלאים פוחת והולך, כי בזכות הפיתוח המדעי, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. וכך ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות, הגענו למצב שבו רק כ 1.5 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד לכדי כ 2 אחוזים בלבד מהתוצרת הלאומית.

שלושת ההיבטים של הסוגיה
לאור כל זאת, ניתן לכאורה לטעון שבמצבנו כבר אין נכון להשתמש בהיתר. אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) אחריות הרבנים לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל.

ההיבט הראשון: החקלאי הפרטי
החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית, נאלץ להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. ומכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנות תוצרת לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים, לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים יותר, הקונים יקנו אצל מתחריו ולא אצלו. ואם ימכור במחירים דומים לשלהם, ייתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים שבלית ברירה ייאלצו להחליף מקצוע. אם כן, מצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש בהיתר המכירה.

שעת הדחק נקבעת לפי הדור
כלומר, אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר.

בשבח החקלאים שמיישבים את הארץ
ואין לטעון דבר נגד החקלאים שנעזרים בהיתר המכירה, אלא יש לשבחם על שהם זוכים לקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים שרק ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראלים. אמנם חקלאי שיוכל לשבות בשביעית - קדוש ייאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך.

ההיבט השני: האחריות לכלל הציבור
מכיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילונים, מדובר בשעת דחק שבה לא ניתן לדרוש מהחקלאים לשבות בשביעית. אמנם מכיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם הרבנים יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית - יעשו זאת ברצון. וכיוון שכך, ראוי לרבנים לעשות זאת כדי להצילם מעוון.
בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הרי שהפירות שיגדלו בהם יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בארץ, תוך שהציבור המסורתי והחילוני חוטא בסחורה בהם ובחוסר זהירות בקדושתם. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו אין אפשרות למנוע את הפצת הפירות הקדושים הללו, וראוי לרבנים לבצע את המכירה כדי להפקיע את הפירות הגדלים בשנת השמיטה מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב. יש טוענים עוד, שאם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית שלא כדין, תיפרץ מערכת הכשרות הארצית לכל השנים.

ההיבט השלישי: המדינה ככלל
אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, מכיוון שמדובר במדינה שלמה - מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים - חלקם לפיצוי החקלאים השובתים וחלקם לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה בהחלט שקול לשעת הדחק.
אמנם מדינת ישראל בעבר נאלצה כבר לבצע מספר פעמים קיצוצים כאלה ואף גדולים יותר בתקציבה, אולם הקיצוץ היה מכאיב והתבצע בכל המשרדים, כולל תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל, דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים ודחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע.
הקיצוץ גם יפחית את הקצבאות לעניים ולקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ יפגע גם במערכת החינוך, ובכלל זה יכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים בתקציב הישיבות. ויש להעריך שנציגי החילונים והמסורתיים ידרשו שהקיצוץ בתחומים הקרובים ללבם של הדתיים יהיה כואב יותר, ואזי הקיצוץ בתקציב הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות יהיה עמוק יותר. כמדומה שכל רב יכריע שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ הזאת, ובכך לפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים - ויש אומרים ממידת חסידות בלבד.

טענות נוספות שמשקלן נמוך
יש טוענים שישנה בעיה נוספת, שמדינת ישראל המוקפת אויבים אינה יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה באספקת מזון מחוץ לארץ. אמנם נראה שזו בעיה קלה יחסית, שכן בפועל גם היום, עקב עלויות המים הגבוהות, את רוב המזון אנו מייבאים מחוץ לארץ, והחקלאים בארץ עוסקים בעיקר בגידולים איכותיים שרווחיהם מרובים, ואת מחציתם מייצאים לחוץ לארץ.
עוד יש טוענים, שאם בשביעית נפסיק לייצא את היבול החקלאי לחוץ לארץ, נפסיד שווקים וחוזים ארוכי טווח. אמנם נראה שגם בעיה זו קלה יחסית, שכן אם נצליח להתמודד עם ויתור על עשרה מיליארד שקלים, נוכל להשקיע עוד כמה מאות מיליונים כדי להתגבר על בעיית השיווק המופסק בשביעית.

דרך התיקון
מצבה הכלכלי המשתפר של מדינת ישראל מאפשר לנו לתכנן את הדרך להתקדם לקראת שביתה מלאה בשביעית. כבר היום מדינת ישראל מעניקה פיצוי מסוים לכל חקלאי שמוכן לשבות בשביעית. מדובר אמנם בפיצוי שאינו מכסה את אובדן ההכנסה, אבל כשלוקחים בחשבון שהחקלאי גם זוכה לשנת שבתון - הפיצוי עשוי להיות משתלם.
בשמיטה הקודמת, בשנת תשס"ח, הוציאה המדינה כמאה מיליון שקלים בעבור ענייני שביעית שונים, ומתוכם רק 15 מיליון לכ 360 חקלאים שבחרו לשבות. בתהליך הדרגתי ניתן להגדיל את התקציב לחקלאים השובתים, עד שנגיע בהדרגה להשבתה מלאה של השדות בשביעית, כאשר כל התבואה, הקטניות, הפירות והירקות שנאכל בשנה השביעית יהיו מיבולים שנאספו בשנים הקודמות או מחוץ לארץ.
במאמר אחר אסביר מדוע מסגרת אוצר בית דין אינה מקדמת אותנו לקיום השביעית, ואולי אף מרחיקה אותנו מהכיוון הנכון.
תהליך זה יוכל להתקיים בתנאי שישתתפו בו כל חלקי החברה. הוא יצריך כמובן בחינה מתמדת של מצב החקלאות, יציבות הייצוא לאורך שנים ומצבנו הביטחוני.
ככל שנזכה להתעלות יותר מבחינה רוחנית וכלכלית כאחד, כך נתקרב יותר לקיום מצוות השביעית בשלמות.
לתגובות: ravmel@gmail.com




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il