בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל חי בן מזל טוב

מי מחליט בפגישות?

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

אייר תשע"ה
2 דק' קריאה
יהודי אחד בא לפני האדמו"ר מלעלוב, שהתגורר באותה עת בירושלים, ותלונות בפיו. לדבריו, בארץ ישראל יש בעיות רבות, ולכן בכוונתו לרדת לחוץ לארץ.
הקשיב האדמו"ר לטענותיו, ולבסוף אמר: "רחמנות עליך, שהארץ מקיאה אותך"...
כיוצא בדבר, המשיל רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל משל הנוגע לאנשים שמבקרים בארץ ישראל, ואחר כך מספרים את דיבתה רעה. משל לעשיר גס רוח, שרצה לשאת אישה בת עניים טובה ועדינה. בתחילה, סירבה האישה להיפגש עימו, מפני מידותיו המקולקלות, אולם לאחר הפצרות רבות, ניאותה לבסוף לפוגשו.
הגיעה האישה לפגישה, כששערה סתור ולבושה בלה ומהוה. העשיר סיים את הפגישה במהירות, והלך להוציא את דיבת האישה רעה באוזני חבריו. חשב העשיר שהוא זה שפוסל את האישה, אך לא ידע שבאמת היא זו שפסלה אותו...
סיפורים אלו מבטאים מהפך מחשבתי בנוגע לארצנו הקדושה. בדרך כלל, האדם חש את עצמו גבוה ביחס לארץ, שהרי באדם יש חלקים רוחניים כדיבור ומחשבה, ואילו הארץ חומרית ונמוכה. באים הסיפורים הללו ומלמדים, שהארץ היא הגבוהה והאדם הנמוך. הארץ בוחרת את המתאימים לה ולא להיפך.
סיפורים אלו צועדים בעקבות הפסוקים בפרשיותינו, המדברים על כך שהארץ מקיאה את החוטאים. בדרך כלל, כשהאדם אוכל, גופו זקוק לחלק מהחומרים המצויים במאכל, והשאר נותר כפסולת הנדחית מהגוף באמצעות מערכת העיכול. במצב נורמלי זה, יש צד שהאוכל גבוה מהאדם, שהרי האדם זקוק לאוכל. (ואכן האר"י הקדוש ביטא רעיון זה, באומרו על הפסוק – "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על מוצא פי ה' יחיה האדם". שהכוונה, שהאדם רעב לאוכל, כי הוא זקוק ל'מוצא פי ה' שבלחם', לניצוץ הקדוש והאלוקי המצוי באוכל).
אך יש גם מציאות שבה האדם מקיא את האוכל. במציאות זו, מאותת הגוף מבחינתו, שכל האוכל מוגדר כעת כפסולת, ואין הוא רצוי בתוכו. במציאות זו, האדם גבוה מהאוכל. ואם כן – הארץ המקיאה את החוטאים גבוהה מהם.
מעניין לגלות, שגם בפרשת אחרי מות וגם בפרשת קדושים, הפסוקים העוסקים בהקאת החוטאים, נסמכו לפרשת עריות. ייחודו של חטא גילוי עריות בכך שהאדם לקח את החיבור הרוחני והקדוש בין איש לאישה, ושעבד אותה לחומריות גסה ונמוכה. ירידה זו לשפלות חומרית גורמת לו, כביכול, לרדת אל מתחת לממדרגת הדומם – הארץ.
הרמב"ן במקום מבאר שארץ ישראל מכוונת כנגד הארץ הקדושה העליונה, ומביא שעניין הארץ הקדושה העליונה, נרמז במקומות נוספים בתורה, ביניהם בפרשת בחוקותי, במילים – 'והארץ אזכור'.
עיון באותו פסוק ילמדנו את הרעיון עליו כתבנו. בפסוק נאמר – "וזכרתי את בריתי יעקב, ו..את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". לכאורה יש כאן קושיא גדולה – אברהם חי לפני יצחק, ויצחק לפני יעקב, ולמה התורה הקדימה את יעקב ליצחק ויצחק לאברהם?
אך הקושיא היא התשובה. אומרת התורה – בסוף הגלות ה' יזכור את יעקב, ואם זכירה זו לא תספיק, הרי ילך למקום עמוק יותר – ליצחק. ואם גם זה לא יספיק, ילך לאברהם. ואם זכירת כל שלושת האבות לא תספיק, ילך אל הארץ. למדנו בעקבות הרמב"ן, שהארץ עליונה מכולם.
ויהי רצון, שבעת הזאת, נהיה ראויים לארצנו הקדושה, נבחר בה, ונתרומם למעלותיה וקדושתה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il