בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אחרי מות
לחץ להקדשת שיעור זה

"אחרי מות"

undefined

הרב אברהם סתיו

אייר תשע"ה
3 דק' קריאה
התורה מעניקה כותרת מיוחדת ומעוררת מחשבה לפרשיית עבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, א-ב):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת.
מדוע התורה מזכירה כאן את מות נדב ואביהוא? ומדוע כבר בפסוקי הפתיחה היא מזכירה את המוות הצפוי לאהרן אם יבוא שלא כדין? רש"י על אתר מסביר שהזכרת מות בני אהרן נועדה לחדד ולחזק את האיום בעונש מיתה על מי שייכנס אל הקודש שלא כדין. רש"י ממשיל את התורה לרופא שאזהרותיו נשמעות טוב יותר כאשר הוא מזכיר לחולה את גורלם העגום של אלו שלא שמעו בקולו.
מדברי רש"י נראה שהמוות הוא עונש האורב רק לאלו העוברים על דיני התורה. אך העובדה שהתורה נותנת מקום מרכזי למוות כבר בפתיחת הפרשה עשויה ללמד על כך שלמוות יש תפקיד מרכזי יותר בעבודת יום הכיפורים. ואכן, במשנה (יומא נב:) נאמר שהכהן הגדול שנכנס אל הקודש "לא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל". כלומר, בכל שנה, כשהיה הכהן הגדול נכנס אל הקודש, היה העם חושש שמא ימות. ובירושלמי מסופר על שמעון הצדיק שהאריך בתפילתו וחשבו אחיו הכהנים שמת. כלומר, חשש המיתה לא היה דווקא בכהן רשע שעובר על ההלכה, אלא אפשרות סבירה שקיימת גם אצל כהן צדיק.
אך המוות לא מופיעה רק כסכנה שחוששים מפניה, אלא גם כחלק מובנה מעבודת היום. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הבגדים שאותם היה הכהן לובש, כפי שנאמר בתחילת הפרשה:
כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף.
אהרן איננו לובש ביום הכיפורים את מדי הזהב הרגילים שלו, אלא מסתפק בארבעה בגדי לבן. יש הזדמנות נוספת שבה לבש אהרן הכהן בגדי לבן: לפני מותו בהר ההר. בתורה נאמר (במדבר כ, כח) שמשה הפשיט את אהרן מבגדיו המיוחדים, וכך תיאר זאת הספורנו (שם, כו):
ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים, כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו.
כלומר, הבגדים שלובש אהרן בכניסתו אל הקודש הם אותם בגדים שלובש לפני מותו. כך הסביר גם האברבנאל (ויקרא טז) את הצורך בכך שבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים יהיו לבנים:
ולכן היה לובש בגדי לבן כמו האיש המת ונפטר לבית עולמו.
ראינו אם כן שבגדי הכהן הגדול דומים לתכריכים. אך מה קורה להם במהלך העבודה? לאחר כניסת הכהן אל הקודם נאמר (ויקרא טז, כג):
וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם.
כלומר, בדומה לתכריכים שנקברים באדמה ולא יוצאים ממנה, כך גם בגדי הכהן הגדול נשארים בקדש. וכך כתב בעל העקידת יצחק (שער סג):
לו חכמו ישכילו בענינו של כהן גדול, ושמושו בבגדים ההם וגניזתם, ידעו כי האיש השלם לא ירע בעיניו לשלח גופו חפשי מעמו.
הבגדים מייצגים את העולם הגשמי והחומרי של הכהן, שאותו הוא משלח מעמו ומשאיר בקדש הקדשים. מדברי בעל העקידה אפשר ללמוד כי למעשה כניסתו של אהרן אל הקודש איננה שונה מהותית מכניסתם של נדב ואביהוא: בשני המקרים הכניסה מובילה למוות.
מדוע זה כך? נראה כי כניסה עמוקה אל הקודש איננה סובלת את הלבושים החומריים של האדם. 'קדושה' משמעה פרישה והבדלה. אין אדם יכול לקחת את עולמו הגשמי יחד אתו כשהוא מבקשת להתחבר אל הקדושה. משום כך גם אנו ביום הכיפורים מתנתקים מכל מרחב החיים החומריים העוטף אותנו בחיי היומיום, ולובשים בגדי לבן שהם בגדי מתים, או בגדי מלאכי השרת.
מהו אם כן ההבדל שבין עבודת יום הכיפורים למעשי נדב ואביהוא? נדמה כי הסוד הוא בטבילה ובהחלפת הבגדים. חמש פעמים במהלך עבודת היום טובל הכהן ומחליף את בגדיו: מבגדי חול לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן, מבגדי לבן לבגדי זהב וכן הלאה. עבודתם של נדב ואביהוא הייתה בקו ישר, ליניארי: הם התקדמו מן החול אל קדש הקדשים ושם נשרפו. אך עבודת יום הכיפורים היא עבודה מחזורית: הכהן נכנס אל קדש הקדשים, פושט את בגדיו, טובל, וכאילו נולד מחדש ועובד בבגדי זהב בחוץ. בניגוד לחנוכת המשכן, שהייתה אירוע חד-פעמי שבו מתו נדב ואביהוא, עבודת יום הכיפורים כולה מהווה חלק ממעגל השנה: בכל השנה אנחנו חיים את חיי המעשה, ביום הכיפורים אנחנו מתנתקים מן העולם החומרי ונדמים למתים, ולאחר מכן אנו שבים ביתר עוז ושמחה אל חיי המעשה.
כלומר, המפתח לעבודת יום הכיפורים הוא בהבנה שהאדם הוא יצור משתנה ודינאמי. הוא מסוגל להתנתק מן העולם לחלוטין ולהגיע לדביקות עליונה ב-ה', ולאחר מכן לשוב אל חיי החומר והחברה כשהוא שלם יותר. על פי חז"ל, אחת הסיבות למות נדב ואביהוא היא שלא היו נשואים. לעומתם, הכהן הגדול חייב להיות נשוי ביום הכיפורים. נדב ואביהוא סברו כנראה שדביקות גמורה בקב"ה לא יכולה להתקיים אצל אדם נשוי שריחיים של עול פרנסה ומשפחה על צווארו. אך הדביקות שאותה מבקשת התורה היא דווקא כזו של אדם נשוי, שהולך בבקר אל בית המקדש, נכנס אל קודש הקדשים, חוזר לביתו בערב ו"ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש".
הכותב הוא מחבר הספר 'מבית לפרוכת – פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים'


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il