בספרות הפרשנית מוצעות כמה וכמה תשובות לשאלה מה הרעיון שעומד מאחורי האיסור של התורה על הכוהנים, צאצאיו של אהרון, לבוא במגע עם המתים. התשובה של הרמב"ן מציעה את התובנה שהיהודי "הרגיל", הלא-כהן, זה ששקוע בקיום החומרי של החיים התחרותיים, זקוק לתזכורת מתמדת למוות שממתין לכולנו בסוף הדרך כדי למתן את תאוותיו ולהמעיט בחטאיו. אך לא כן הכוהנים. הכוהן עובד בבית המקדש, ולכן הוא רחוק מאוד מן המאבקים והקשיים הרוחניים היומיומיים שמתעוררים בחיי החולין של החברה שבה הוא חי.
כהן כזה לא צריך תזכורת למוות, מאחר שדי לו בקרבה הרוחנית לשכינה שמלווה את העבודה בבית המקדש כדי ללמוד את הלקחים שיהודים אחרים לומדים מן הקרבה אל המוות. אין ספק שהרעיון של הרמב"ן דיבר לסביבתו ולתקופתו – ימי הביניים המאוחרים באירופה הנוצרית.
זה מזכיר לי מגדל שעון גדול, מוזר כמעט, שמשקיף מעל כיכר העיר המרכזית בפראג. יציאה שמבטאת את אמנות ימי הביניים ואת הגאונות הטכנית שבאה לידי ביטוי במלאך מוות מזוויע שמכה בפעמון השעה ובכך מסמן את חלוף הזמן. מגדל השעון הזה דיבר בוודאי ללבם של הדורות הראשונים שהתבוננו בו, דורות שתוחלת החיים שלהם הייתה קצרה. הרפואה הייתה אז פרימיטיבית, האלימות בלתי פוסקת, ומגיפות ומוות היו אירועים שבשגרה שליוו את חייהם של רוב בני האדם אז. אך היום, מגדל השעון בפראג הוא בעיקר מוקד משיכה לתיירים, פריט שמעורר סקרנות ולא באמת מעביר את המסר שהיה אמור להעביר.
אין ספק שהמוות עוד לא הודבר מן העולם. העובדה שהוא בלתי נמנע עדיין חזקה כתמיד, אך הרושם שהוא מותיר עלינו שונה מאוד מזה שהשאיר על אבותינו לפני מאות שנים ספורות בלבד. בחברה המודרנית היום היחס למוות הוא כמעט אגבי.
שמתי לב שאפילו בימי חיי השתנתה הגישה למוות אפילו מצד כוהנים. כיום כוהנים באים ללוויות, גם אם הם נזהרים מהפרה טכנית של ההלכות שמגבילות את התנהלותם בבית העלמין ונמנעים מלהגיע לאזור שבו נמצאת הגופה עצמה. אני זוכר שבנעוריי כוהנים לא הגיעו לשום לוויה בשום צורה ובשום מחיר כמעט. במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה היהודית העדיפו קהילות ובתי כנסת שלא להעסיק רב שהוא כהן מפני שידעו שהוא לא יוכל למלא את חובתו בלוויות ובהקמת המצבות.
הטכנולוגיה המודרנית והיצירתיות ההלכתית אפשרו לפתור היום חלק ניכר מהבעיות של רב שהוא גם כהן. אני חושב שזאת דוגמה לכך שהיחס של הדורות המודרניים כלפי המוות השתנה. אנחנו יודעים שזה יבוא, ובסופו של דבר כולנו עתידים להיכנע למוות, ובכל זאת, איננו רואים בו עניין רציני שצריך לדון בו או להניח לו להפוך לנטל שמשבש את חיינו או מדכא אותנו.
הפרשה הזאת תמיד עוזרת לי להבין את השינוי הגדול שחל בהשקפה שלנו כלפי החיים והמוות. הרעיון של הרמב"ן מזכיר לי את השינוי העצום שחל בתפיסות ובמעשים שלנו.