שוב אנחנו קוראים על כל מיני סוגים של מחלות ונגעים עור שיוצרים אווירה שלילית של טומאה. אנחנו כבר לא יודעים לזהות את הביטוי הגופני של המחלות האלה שבפרשת השבוע מספרת לנו עליהן. המחלות האלה אינן מוכרות לנו, וכבר ברור שלא מדובר במחלת הצרעת המודרנית, כפי שחשבו במשך כמה מאות שנים בעבר. בהיעדר הבנה אמתית של המחלות והנגעים האלה ומאחר שבית המקדש חרב, העיסוק בנושא הזה הפך לאזוטרי ותיאורטי בלבד.
ולמרות כל זאת, מאחר שבתורה תמיד יש רבדים רבים ורמות שונות של משמעות, יש ודאי לקחים שאפשר ללמוד מפרשת השבוע, לקחים שיהיו רלוונטיים גם לימינו ולחברה שבה אנחנו חיים. כולנו נתקלים במגיפות בימי חיינו. הן יכולות להיות גופניות, נפשיות, רוחניות, כספיות, בתחום המשפחה או בתחום העבודה.
פרשת השבוע מחלקת את שפע הנגעים והמגיפות לסוגים שונים. יש מחלות שמשפיעות על הגוף הגשמי של האדם, ואילו אחרות מקבלות ביטוי בבגדים או במבנה הבית, במקום המגורים שבו הנגוע שוכן. רבים ממפרשי התורה ראו בחלוקה הזאת לסוגי הנגעים שיכולים לפגוע בבני האדם חלוקה שמסווגת אותם לפי נגעים אישיים, חברתיים ומשפחתיים.
שלושת תחומי החיים האלה – גופו של האדם, החברה שבה הוא חי והמשפחה שלו - הם תחומי הקיום שחשופים יותר מכול לנגעים או בעיות. אלה גם תחומי החיים שמהם אדם יכול לשאוב הכי הרבה סיפוק ותחושה של הישגיות. בעולם התורה דווקא הדברים השבריריים ביותר, אלה שעלולים יותר מכול להיטמא, הם גם אלה שיכולים להיות המקורות הכי גדולים לעוצמה ולקדושה.
בשלושת התחומים האלה בחיים, אדם צריך להיות תמיד ערני ופעיל אם הוא רוצה לוודא שהם יישארו בריאים, יצירתיים ומכובדים. התורה מצווה אותנו לשמור על עצמנו. אסור לנו לראות בגוף שלנו או בבריאות שלנו דבר מובן מאליו שמותר לזלזל בו. לא פעם אנחנו מקריבים את בריאותנו הגופנית למען רווח חולף או ביטחון דמיוני. גישה כזאת מובילה למחלות שבמוקדם או במאוחר משפיעות עלינו לרעה.
אחד הרעיונות מאחורי ההסגר שהתורה מתארת לנו בפרשת השבוע הוא להעניק לאדם הנגוע הזדמנות להרהר במעשיו ולחשוב איך הוא יכול לטפל בגופו ולדאוג לרווחתו.
שנית, שום אדם לא צריך לחיות בבידוד, והשתייכות בקהילה – בין אם זה בית כנסת, ארגון צדקה, קבוצת לימוד ועוד – הופכת למלבושים שלנו, כביכול – לפרסונה שאנחנו מקרינים לעולם. סיפורו של חוני המעגל הגדול מימי בית שני נתן לזה ביטוי יפה באמירה "או חברותא או מיתותא".
ולסיום, המחויבות למשפחה צריכה לנצח כל מחויבות אחרת שאנחנו מעלים בדעתנו. יש אחריות גדולה מאוד בהבאת ילדים לעולם הזה. והאחריות המשפחתית שמוטלת על האדם, החובה לטפל במשפחה ולהדריך אותה, איננה נטל שאפשר להעביר לבתי ספר, למוסדות, לחברים או לכל גורם אחר. כל ניסיון לעשות זאת מזמין את הופעת הנגע בביתו של אותו אדם. לכן אנחנו צריכים תמיד לעמוד על המשמר ולהתרחק ממחלות מסוג זה שרווחות גם בעולמנו היום, כמובן.