בית המדרש

  • לזמן הזה - יום ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה
יום ירושלים תשע"ב, ישיבת "הכותל"

אחדות מכוחה של ירושלים

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

4 דק' קריאה
ירושלים מאחדת
"'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' (תהילים קכב, ג) - שעושה את כל ישראל חברים", כך דורש הירושלמי במסכת חגיגה (ג, ו). חכמים חששו שעמי הארצות אינם שומרים על כללי הטומאה והטהרה, ולכן גזרו שכלי עם הארץ ומגעו אסורים לחברים, אך בזמן ששבטי י-ה עולים לרגל לירושלים, תקנו חכמים שכולם נעשים כחברים ומותרים להשתתף זה עם זה.
שני טעמים נאמרו בדין זה. האחד, שעמי הארץ חשודים על קדושה קלה אך בקדושה חמורה הם נזהרים, לכן עמי הארצות חשודים רק על התרומה ולא על הקדשים החמורים. ובזמן העלייה לרגל אין לחשוש מטומאת עמי הארצות, כי ברגל כולם נעשים בני תורה ונזהרים בכל המצוות. באופן נוסף פירשו שחכמים הקלו בגזרותיהם למען האחדות, כדי שלא יהיה אדם שימנע מלאכול אצל חברו בזמן שחוגגים יחד את שמחת החג (משנה למלך, הלכות טומאת אוכלין טז, י). מכאן שירושלים מאחדת את ישראל.
אחדות המידות ואחדות ציבורית
דרשו חז"ל:
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב" (ישעיהו ב, ג), "אלוהי יעקב" ולא אלוהי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שם כד, סג). אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (שם כח, יט). (פסחים פח, א)
המהר"ל (נצח ישראל, פרק נב; דרך חיים ה, ד) מבאר את דברי חז"ל אלו ומסביר מה הכוונה בקריאת בית המקדש בשם הר, שדה ובית. וכך כותב (דרך חיים ה, ד):
"לא כאברהם שקראו הר"... אברהם קראו הר שמורה על חורבן כי מקדש ראשון עתיד ליחרב, וכן יצחק שקראו שדה מורה על חורבן (שנאמר: "ציון שדה תחרש", מיכה ג, יב), ויעקב קראו בית מורה על מקום תמידי והוא מקדש שלישי.
בהר לא נמצאים באופן קבוע, אפשר לנוח שם, לבנות אוהל, אבל זה ארעי. גם שדה איננו מקום של מגורים קבועים. אברהם קרא למקום בית המקדש הר, כלומר בית המקדש הראשון היה בזכותו של אברהם אבינו, ולא התקיים. יצחק קראו שדה, כלומר בית המקדש השני היה בזכותו של יצחק, ולא התקיים. בית המקדש השלישי עתיד להיבנות ולהתקיים בזכותו של יעקב אבינו שקראו בית. בית מתקיים, בית הוא מקום קבוע לדירה.
מידתו של אברהם היא מידת החסד. כמובן שאברהם היה שלם גם במידת היראה, אך עיקר הדגש אצל אברהם היא מידת החסד המשפיע מלמעלה. כך אברהם רואה את עניינו של העולם שקיומו במידת החסד, דהיינו רק על ידי השפע האלוקי העולם קיים. אין לעולם זכות קיום אלא רק מחסדו יתברך. ולכן צריך לדבוק במידת החסד וכך במידה כנגד מידה יתקיים העולם. מידת החסד היא מידה חשובה ועיקרית מאוד, אך היא לבדה אינה מבטאת שלמות. חסד צריך להיות במידה ורק למי שראוי לעשות עמו חסד. חסד ללא גבול הוא חסד גם לאכזריים ועשיית חסד כזה הוא אכזריות, כי המרחם על אכזרים הוא אכזרי. מידת החסד היא אמנם אחת משלושת המידות שהעולם עומד עליהם, אך היא רק אחת, ואינה עומדת לבדה. בית המקדש הראשון היה בנוי על מידת החסד בלבד ולכן לא התקיים.
בית המקדש השני היה בנוי על מידת הדין, מידת הפחד, מידתו של יצחק, "פחד יצחק" (בראשית לא, מב). יצחק מידתו מידת הדין, ההתבטלות לפני ה' יתברך, וההבנה שהעולם צריך לקיים עצמו בזכות מעשיו. זו מגמת העולם שיהיה ראוי להתקיים בזכות עצמו, במידת הדין. לכך נתנה תורה לישראל לשם קיומו של עולם ועכשיו העולם תלוי בקיומה של התורה. אך העולם לא יכול להתקיים גם על פי מידת הדין לבדה, "בתחילה עלה במחשבה במידת הדין לברוא את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במידת הדין לבדה, שיתף עמה מדת הרחמים" (בראשית רבה א, א). מידת הדין היא מידה של קפדנות ודייקנות, והסדר הקיצוני כשלעצמו אינו שלם וצריכים לצרף אתו את מידת החסד.
כל אחת משתי המידות: חסד ודין, נוטה לצד מסוים ואין בכל אחת לבדה קיום מתמיד. יעקב מידתו אמצעית, גם חסד גם רחמים. יעקב מחבר שמים וארץ, "סולם מוצב ארצה" (בראשית כח, יב) ופונה לארץ לבטא את מידת החסד, "וראשו מגיע השמימה" (שם) פונה למעלה לבטא את מדת הדין. יעקב אבינו משלב את שתי המידות הללו יחד, מידת הדין ומידת החסד. זוהי מידת הרחמים, וזהו הבנין השלם על כל צדדיו שעתיד להתקיים לעולם.
הפירוש שאמרנו מתאים לפירוש של המהר"ל בנצח ישראל (פרק נא) שהבאנו לעיל, שמבאר את המחלוקת בבא בתרא (עה, א) בפירוש הפסוק "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיהו נד, יב) והכרעת הקב"ה שיבנה את ירושלים לעתיד לבוא גם במידת הרחמים וגם במידת הדין.
אנו צריכים ללמוד מכאן שיש נטיות שונות בציבור. בציבור שלנו יש גוונים ורצונות שונים ולכל נטייה יש מעלה גדולה מאוד. ישנם אנשים הנוטים למידת הדין, לשמור על הסדר ולא לצאת ממנו, וזהו דבר חשוב מאוד. לעומתם, ישנם אנשים עם נטייה למידת החסד. כל אחד במידתו הוא דרוש והכרחי, אבל צריך לזכור שהבניין השלם בנוי מכל המידות יחד, לא ממידה אחת לבדה. כל אחד צריך להחזיק במידתו אבל לדעת שיש גם מידה משלימה. כך הוא בניינו של בית המקדש. ה"שפת אמת" (קרח תרמז ד"ה במשנה) מבאר בשם החידושי הרי"ם את דברי חז"ל: "אם אין אני לי מי לי" (אבות א, יד) - אף אחד לא מסוגל לעשות את מה שאני יכול לעשות כי לכל אחד יש תפקיד מיוחד בעולם. אבל, "וכשאני לעצמי מה אני", מה התועלת מכל זה כשאני לבד. כל יחיד ויחיד חשוב ואין אדם אחר שיכול למלא את מקומו, אך הוא צריך לכלול את עצמו בתוך הכלל. זהו עניינו של בית המקדש המאחד את כל ישראל ועושה את כל ישראל חברים. יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il