המושג אמצעי אומר שהדבר עצמו איננו חשוב, וכל עיקרו הוא בשביל התוצאה שתבוא על־ידו. חשיבה זו מתאימה לדברי חז"ל שאמרו ש"שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא", כלומר כל התוצאה של המצווה תהיה רק במציאות לעתיד לבוא ובעולמנו אין ברכה ישירה משמירת המצוות.
אמנם בפרקי אבות אומרת המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ומכאן למדנו כי חשיבות המצוות היא בעצם עשייתן, ומטרה זו גדולה בהרבה מחשיבות השכר בעולם הבא. וכן אמרו בפירוש: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". מסופר על הגאון מוילנא שבשעת פטירתו אחז בציצית ואמר: "איפה תהיה לי הזדמנות בעולם הבא לקיים כזו מצווה?"
איך מתיישבים הדברים? נראה לומר על־פי דברי "נפש החיים", שבשעה שאדם עומד לעשות מצווה, הוא מוקף מאור גבהים של עולם הבא העליון, ועל־ידו הוא מסוגל לקיים מצווה שמאירה את העולם כולו. בכל מצווה יש קשר עם ריבון העולמים, על־ידה הוא שורה בעולמנו והעולם כולו מוסיף קדושה. אלא שבעולמנו זה העיניים מכוסות במסכה שאינה מאפשרת לראות את גודל האורה שזכינו לה, ובעולם הבא היא מוסרת מעינינו ואנו רואים נכוחה כמה גדולה חשיבותה של כל מצווה, אולם שם איננו יכולים לעשות ולו חצי מצווה.
אם זוכה האדם המאמין להבין, הוא יודע כי כל מצווה – עצם עשייתה הוא גם אמצעי וגם מטרה, ואשרי הרץ למצווה ושמח בה.