בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב נתנאל והרבנית רחל בן חיים

אבן ירושלמית

* דגלי השבטים ועניינם. * אחדות סביב הקודש. * אבני ירושלים ותפארתה - התורה והחסד. * תפילה לבניין ירושלים. הדרשה ניתנה ביום ירושלים, ועל כן הרב מתייחס ומרחיב בעניינה של ירושלים ובניינה.

undefined

הרב נעים בן אליהו זצ"ל

8 דק' קריאה
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִנֶגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" 1 .
הרבה רמזים נאמרו על פסוק זה. התורה היא כמעין המתגבר, כמו שנאמר הפוך בה והפוך בה דכולה בה 2 , ותמיד אפשר למצוא עוד טעם ועוד פירוש על הדברים האלו.
רש"י 3 מסביר את הפסוק שלכל שבט היה אות - כלומר דגל. יש מפה קבועה ובה צבעו של ראובן לדוגמא, וכך יודעים שזה שבט ראובן וכל בעלי הדגל הזה - שמעון וגד מצטרפים אליו. צבעו של יהודה היה אחר ושל דן צבע אחר ושל אפרים צבע אחר. צבע הדגל היה כצבע האבן שבחושן, וכך היו מזהים את מקום חניית השבט.
הרשב"ם 4 אומר דבר אחר. הוא מסביר שבכל דגל היה מצוייר סימן. לדוגמא: בדגלו של יהודה היה מצוייר אריה, שהרי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" 5 , ובדגלו של יוסף היה מצוייר שור, שהרי " בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" 6 . הרמב"ן 7 משלים את דברי הרשב"ם לשתי הקבוצות הנוספות: דגל מחנה ראובן היה כצורת אדם המלקט דודאים 8 , ודגל דן היה בצורת נשר או נחש 9 , כמו שנאמר "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ" 10 .
יוצא כאן דבר נפלא: דגלי השבטים מקבילים לכיסא הכבוד, שגם בו היו פני הכרובים של אדם, אריה, שור ונשר 11 .
דבר נוסף אנו יכולים לראות בפסוק הזה, ונבאר על פי משל:
פעם היו שני עשירים מופלגים. לאחד היתה בת יחידה ולשני היה בן יחיד. והנה השתדך בן העשיר עם בת העשיר. באו שני העשירים הנכבדים ואמרו: "נעשה חתונה יפה. כמו שאחשוורוש עשה, "כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" 12 . בדרך כלל בחתונה מביאים לכולם אותו דבר: אותו סלט, אותו בשר, אותו בורקס וכו'. הם אמרו: "לא נעשה כך, אלא נסדר איזורים איזורים, ובכל איזור יהיו שולחנות לעדה אחרת. באיזור אחד ישבו הספרדים, ושם יגישו מאכל ספרדי מובהק: מטוגן, אפוי וחמוץ. באיזור אחר ישבו השולחנות, ושם יגישו אוכל אשכנזי: קוגל, טשולענט, געפילטע-פיש, דגים מתוקים, מה שהם אוהבים, משקאות מיוחדים. איזור שלישי למרוקאים, נעשה שם אוכל חריף, אוכל צבעוני. לתימנים יהיה איזור נוסף, ובו יגישו ממיני מאכליהם, קובנה, ג'חנון ושאר מיני אוכל עם סחוג. בא אדם לחתונה ורואה והנה בכל איזור יושבים אנשים בחזות אחרת. איזור אחד בו יושבים אנשים עם שטריימלים ומעילים - זה האיזור האשכנזי. באיזור אחר יושבים אנשים עם חליפות - זה האיזור הספרדי, באיזור אחד יושבים אנשים עם ג'לביות - זה המרוקאים, ובאיזור אחד יושבים התימנים עם בגדיהם המסורתיים. כל אחד ואחד ישב לו במקום שרוצה, ואז הוא מקבל את האוכל שמיועד לאותה קבוצה. העשירים עשו כך כדי לשמח את האנשים, שכל אחד ילך לאן שירצה. אבל בשעה שהרב מקדש את החתן והכלה - כולם עומדים מעורבבים, ואין חופה אשכנזית וחופה ספרדית. הכל אותם ברכות. נכון שבשעת האוכל והסעודה כל אחד יושב במקומו, אבל בשעת הברכות כולם ביחד מתאספים ושומעים את הברכות. וכך גם כשבא זמן השירים, זמן הריקודים - כולם שרים ורוקדים יחד. כך טבע העולם.
כך גם במחנה ישראל - בשעה שחונים נראה לכאורה מחנות מחולקים ושונים: זה דגל יוסף, זה דגל יהודה, זה דגל אפרים, זה דגל דן. וזהו שאומר הפסוק "איש על דגלו לבית אבותיו" - כולם חונים, כל אחד חונה על דגלו. אבל "מנגד מסביב לאוהל", בשעה שהם עומדים, הם עומדים מסביבו של אוהל מועד, כולם ביחד, כולם אותו הדבר.
וכך בתורתנו הקדושה. לכל אחד יש את השיעורים שלו. אחד מתרכז בלימוד מקרא, לימוד התורה שלו זה ה"חוק לישראל", השניים מקרא ואחד תרגום. אחד לומד מדרש, מתרכז בהעמקה בדברי רש"י ובמדרשים. אחד עניינו פלפול, הוא מקשה ומפרק בהוויות אביי ורבא. כל ישיבה ועניינה, כל קבוצה ודגלה. כל דתי ודתי עם הרב שלו, אבל כולנו ביחד. אנו עומדים מסביבו של אוהל מועד. כמו שכתוב 13 "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב". כל אחד בא לעבודתו בבוקר. יש פקיד, יש מנהל ויש סוחר, איש לא נוגע בעבודתו של האחר, בדגל של האחר. אבל בערב כולם מתכנסים, הסוחר עם הפקיד, כולם מתייצבים סביב לאותו אדם, לאותו חכם שיושב ומלמד תורה. מקטן עד גדול כולם חונים ביחד "מנגד סביב לאהל מועד יחנו".
עתה נוכל להבין את המדרש המופיע בגמרא 14 :
מעשה שהיה רבי יוחנן יושב ודורש שעתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שגודלן 30 אמות על 30 אמות. בערך 15 מטר על 15 מטר. והקב"ה יחקוק בהן חור כדי שישמש כשער, ברוחב 10 אמות ובגובה 20 אמות. שערים כאלה גדולים 5 מטר רוחב על גובה 10 מטר, ומעמידן בשערי ירושלים. וזה פלא פלאות. היה תלמיד אחד מסכן שלגלג ואמר: "תראה רבי, היום אם מוצאים אבן יקרה בגודל ביצה זה נחשב ליקר המציאות, ואיך ייתכן אבנים יקרות בגודל 30 אמה על 30 אמה?!". לימים הפליג הבחור הזה באוניה. עצרה האוניה באיזה אי. ראה מלאכים חוצבים באיזה הר. שאל: "מי אתם?" אמרו לו: "מלאכים". "מה אתם עושים פה?" ענו: "אנו חוצבים". שאל: "איזה אבנים אתם חוצבים?" ענו: "אנו חוצבים אבנים ומרגליות שהמה 30 אמה על 30 אמה וחוקקים בה, אנחנו המלאכים, פתחים של 10 אמות על 20 אמה". אמר: "דבר כזה הוא פלא, איך יכול להיות שהמלאכים עושים כזה דבר? איך תעשו דבר כזה? ומה תעשו בהם?". ענו: "אנו מביאים אותן ומעמידים אותן בשערי ירושלים". אמר להם: "אבנים האלה, למה?" אמרו: "עתיד ה' להעמידן בשערי ירושלים". אחרי כמה זמן חזר התלמיד לעירו. בא לרבי יוחנן ואמר: "רבי נאה לך, בעיני ראיתי, אם לא ראיתי בעיני שיש מלאכים שחוצבים אותם, לא הייתי מאמין!".
על פי הפשט הדברים הם כמו שהם, אנו אמונים על זה. כך בשעה ששומעים אגדה או מדרש, אפילו שומעים פלאי פלאות כמו דרשות רבא בר בר חנא שנמצאות בבבא בתרא, אנו מקבלים את האגדות ואת הדרשות כפשוטן. אבל מותר לנו להפוך אותם לרמזים. אם בשעה שאומר רבי יוחנן שמביאים אבנים טובות ומרגליות, זה לא סתם, זה לא בא להגיד שדווקא אבנים ושערים כאלה. הם באו לרמוז, ואין הכוונה דווקא לאבנים האלו.
מרבי אלעזר נלמד שרומזים לנו כאן למשהו: "אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל בָּנַיִךָ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךָ 15 , אֶל תִּקְרֵי בָנַיִךְ אֶלָּא בוֹנָיִךְ" 16 .
אבל, ריבון העולמים, כתוב "בניך", ואתה אומר "בוניך"?! אלא שהתורה וגם הנביאים והכתובים מדברים בפשט וברמז. לפי הפשט, אמרנו. אבל מה הרמז בדבר? מה הם אותם אבנים טובות ומרגליות והשערים של שערי ירושלים שהם 30 אמה על 30 אמה?
שערים אלה הם בתי כנסת, בתי המדרש. וזה הפלא של עם ישראל ושל ירושלים וזה הפאר, תפארתו לעולם. בשעה שאנשים רואים את ירושלים ביופיה ובהדרה ממה הם מתפלאים? ברור שההתפלאות שלהם היא רק מיופי בתי האולפנה, מיופי של בית הכנסת, של בתי המדרש, של מפעלים, מפעלי חסד, מפעלי רווחה, של ביה"ח, מוסדות חינוך מקצה עד הקצה. אלו הם האבנים הטובות והיפות של ירושלים. יבוא תייר שבא מאמריקה או נביא מי שנביא, ממה הוא יתפעל? מאבנים ישנות, דבר ישן, ענתיקה?! זה דבר פלא?! בארצו יש דברים כאלה, אבל הוא מתפעל בשעה שבא לעיר עם פנינים, עם יהלומים. ומי הם היהלומים הזוהרים שמתפעלים מהם? בשעה שכל אדם רואה מוסדות צדקה ומוסדות חינוך, בתי כנסת, מוסדות של תורה וחוכמה, (צריך לדעת שיש מאות כאלה בירושלים!) זה התפארת וההדר של ירושלים. ועל זה נאמר: "אמר ר' אלעזר, אמר ר' יוחנן תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם".
והאבנים הללו, בנייני ירושלים של תלמידי החכמים, התורה והחסד, סביבם יחנו כולם, והם מקרינים את תפארתה של ירושלים לכל העולם.
דרך אגב נספר סיפור על אבן אחת בירושלים:
בעיר העתיקה, לפני קום המדינה היה רב גדול, הרב שלמה דוד כהנא מורשא. הוא היה ניצול שואה וכשעלה לארץ מינו אותו לרב של העיר העתיקה. נתנו לו דירה בבית הכנסת אור החיים הקדוש (ברח' הארמנים למעלה). הוא התפלל בבית הכנסת של אור החיים הקדוש, אבל מידי שבת בשבתו היה הולך להתפלל בבית הכנסת המרכזי של העיר העתיקה, חורבת יהודה החסיד, והוא היה רב גם שם. מדי שבת בא הגבאי, לוקחו ומלווהו עד בית הכנסת, ואחרי התפילה מחזיר אותו. פעם אחת לא הזמינו את הרב כהנא לאסיפה של בית הכנסת. הרב לקח ללב, ותמה למה לא הזמינו אותו לאסיפה זו. בשעה שהגבאי ליווה אותו, אמר לו: "שמעתי שערכתם אסיפה, למה לא הזמנתם אותי?!". אמר לו: "כבוד הרב, את האסיפה הזו אנו עושים אותו מדי שנה ושנה, ואנו מזמינים אליה אך ורק את אלו שהיו באותו מעמד והצאצאים של אותם האנשים. מי הם אותם אנשים? ידוע שהערבים הפריעו לבנות את החורבה. לילה אחד בא הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ואמר: "הלילה הערבים רדומים, כל אחד יביא אבן ונבנה ונקים המגדל, את הכיפה של חורבת ר' יהודה החסיד". וכך היה באמת והצליחו לבנות אותה. כל אחד הביא אבן על כתפו ובנו את החורבה של העיר העתיקה לפי פקודת רבי שמואל סלנט. את אותם אנשים שהשתתפו באותו בניין ושמו אבן מאבני ירושלים במקום הזה אנו מזמינים לאסיפה. כבודו לא היה בין האנשים אלו ורק מי שהיה מאלו ושם מאבני ירושלים בחורבה הוזמן לאסיפה, ולכן כבודו אל ייפגע". הרב לקח את זה ללב, שלא זכה להביא גם הוא אבן בחורבה.
והנה אחרי מספר חודשים אבן אחת זזה ממקומה, והיה חשש ליציבות המקום. אמרו לו: "אבן אחת זזה, יבוא כבודו ויאמר, האם צריך להוציא אותה ממקומה". באו מומחים ואמרו שצריך להוציא אותה ממקומה ולנקות את המקום. אמר: "טוב, תעשו מה שהפועלים אומרים, ואני אשאר כאן". אמרו לו: "כבודו ילך בינתיים לביתו", אך הרב כהנא סירב. והנה בזמן שבאו לשים אותה במקומה, רץ הרב ואמר: "אני אניח את האבן, כדי שגם לי תהיה הזכות לבנות אבן מחורבות ירושלים, וכל מי שזוכה לבנות מאבני ירושלים, זוכה לבנות את בית המקדש".
עוד על תפארתה של ירושלים נלמד מהסיפור הבא:
פעם אחת היה מלך אחד שביקש לבנות לו ערים לשבחו. לקח שני אדריכלים ואמר להם: "תוך שנה כל אחד יבנה עיר משוכללת ויפה, שלא חסר בה שום דבר". הסכימו האדריכלים וכל אחד לקח את המהנדסים והפועלים שלו, וכל אחד בנה את העיר, אחר בקצה הצפוני והשני בדרומי. כל אחד בנה לעצמו ואף אחד לא ידע מה בנה השני. בסוף השנה הלך המלך לראות. הלך בעיר שבנה האדריכל האחד וראה הוד והדר, רחובות רחבים, עיר יפה מאוד. והנה על ראש ההר מגדל. שאל: "מה זה?". אמר לו האדריכל: "יבוא המלך ויראה". ראה גדר חזקה מוקפת. שאל המלך: "מה הבניין הזה?". הסביר לו האדריכל שזהו מגדל האסורים ליד הארמון. הכל היה בפאר והדר, אבל מוקף חומה חזקה סביב שלא יוכלו לברוח. התפעל המלך, ושמר את זה בליבו. אחרי שבוע פנה לאדריכל השני ואמר: "אני רוצה לראות מה בנית?". ראה בתי מסחר, ראה בתי אולפנה, מוסדות מדרש וחינוך וגם כן התפעל מאוד. שאל אותו בשקט: "איפה המשטרה ובתי הסוהר פה?". אמר לו האדריכל: "עיר שמלאה מרגליות ופנינים ואנשיה מתורבתים, צריכים למשטרה ולמוסדות שיקום?!". המלך נדהם ואמר: "אתה צודק. אם נשקיע בפאר וביופי האמיתיים, של החינוך, החסד והאמונה - לא נצטרך לבתי הסוהר ולשמירה".
"יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" 17 ראה את הפנינים והמרגליות בירושלים. מה תראה בה? תראה את יופיה, את היופי הפנימי והמרגליות.
בערב בכותל כולם מכל הסוגים מתאגדים במעגל אחד ושרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" 18 . מרקדים לכבוד ירושלים, עיר הקודש.
אנו זוכרים מה אמר הלל הזקן ואבותינו בשמחתם בירושלים 19 : "אנו לי-ה ולי-ה עינינו", עליך אנו סומכים שתפדה אותנו.
לא לחינם האשכנזים אומרים "נקדישך... ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך, מתי תמלוך בציון לעולם ועד תשכון" 20 , וזו הבקשה שלנו.
מספרים על החפץ חיים שפגש את הרב ר' יוסף דוב סולוביצ'ק מבריסק שעזב את הרבנות, ולא רצה לחזור להיות רב. באו אנשים מבריסק וביקשו שיהיה רב. אמר: "אני קבעתי. אני לא אלך להיות רב". ביקשו ולא עזר. ראו אנשי בריסק שהרב לא רוצה. עמדו כולם בשער, ואמרו: "רבי, רבי, איך אתה יכול לסרב לנו, 25 אלף יהודים מחכים, ואתה לא רוצה לבוא?!". אמר לאשתו: "תביאי את הכובע, את המגבעת". החפץ חיים ראה מעשה זה ונאנח: "אם הרב מבריסק נחפז, כי חיכו לו 25 אלף איש, אנו יושבים ואומרים, מתי תמלוך בציון. אנו אומרים לה', עם ישראל כולם מחכים לך, איך אתה יכול לחכות עוד? מתי? מתי תמלוך בציון?".
ברור שאנו מאמינים שאכן ה' ישמע את תפילות עם ישראל ובקרוב ממש יחזיר שכינתו לציון ויראנו בבניינו וישמחנו בתיקונו.
כמו שחיבר המשורר באחד השירים: "הכותל כותלנו/ הקשיבה שומענו/ עוד נעלה אליך/ בנערינו ובזקנינו/ ונשוב אליך".
" לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר" 21 .




^ 1.במדבר ב', ב'
^ 2.אבות ה', כ"ב
^ 3.פירוש רש"י עה"ת במדבר ב',ב'
^ 4.פירוש רשב"ם עה"ת במדבר ב', ב'
^ 5.בראשית מ"ט, ט'
^ 6.דברים ל"ג, י"ז
^ 7.פירוש הרמב"ן עה"ת במדבר ב', ב'
^ 8.עיין בראשית ל', י"ד
^ 9.עיין תרגום יונתן במדבר ב', כ"ה
^ 10.בראשית מ"ט, י"ז
^ 11.עיין יחזקאל א', י'
^ 12.אסתר א', ח'
^ 13.תהילים ק"ד, כ"ג
^ 14.בבא בתרא עה.
^ 15.ישעיהו נ"ד, י"ג
^ 16.ברכות סד., נדרים סו:, יבמות קכח:, כריתות כח:, וסימן לדבר: מימרא זו מופיעה בסיומן של מסכתות "בניך" - "ב"רכות, "נ"זיר, "י"במות, "כ"ריתות. ונוהגים לומר מימרא זו גם אחר פיטום הקטורת בסוף תפילת שחרית.
^ 17.תהילים קכ"ח, ה'
^ 18.בקשה מסוף סדר פסח
^ 19.משנה סוכה ה', ד'
^ 20.קדושה לשחרית של שבת בנוסח אשכנז/ספרד
^ 21.ישעיה ס"ב, א'


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il