לקראת תום ימי ספירת העומר, תוך הכנה והשתוקקות לקבלת התורה, מגיע עם ישראל למדבר סיני. העם מתייצב נגד ההר, ומכאן מתחיל השלב האחרון של ההכנה, שבסופה מגיע המעמד הגדול של קבלת התורה. מה קרה שם, בהתייצבות, שהפך את כולם למאוחדים "כאיש אחד בלב אחד", עד שזכו לתואר "עם סגולה" ללא שום התחייבות וקבלה מצדם? מה בהתייצבות הכין אותם למתן תורה?
מדוע נבגוד?
נוודים חונים בתחתית הר כדי שהוא יגן עליהם משרב ורוחות. מתוך האוהל המוגן הם יכולים להתבונן אל הנוף הנפרש מולם, כשאחוריהם מופנים אל ההר, שבדרך כלל פחות מרתק לצפייה מהבקעה שתחתיו. כשבני ישראל הגיעו להר סיני, ההר המוכן לקבלת התורה, משאת נפשם, כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". הם חנו כשפניהם אל ההר ואחוריהם אל העמק. לא היה דבר מרתק מבחינתם מאשר להתבונן בהר הדומם. צורת החנייה ביטאה את מגמתם הכללית, בני ישראל לא רצו להביט על העולם הזה, הם הפנו אליו עורף. העולם הפך להיות כל־כך משעמם ביחס לפגישה עם הקדוש ברוך הוא ותורתו.
ומה בין הפניית הפנים אל ההר ובין התלכדות "כאיש אחד"? הפירוד שיש בין בני האדם, נמשך מכך שאור ה' נסתר מהאדם, והאדם חושב שהוא "בעל הבית" בעולם. ממילא, אם דבר כלשהו לא נעשה כפי רצונו הוא כועס. אבל אם אדם יכיר את בוראו, כמו שאומר הנביא "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א־ל אחד בראנו" (מלאכי ב), ממילא תצמח השאלה בהמשך הפסוק "מדוע נבגוד איש באחיו"? כשאנחנו חשים כבנים של ה' יתברך, אין לאחד מעלה על חברו, וממילא אין לי את הזכות לכעוס אם דבר נעשה שלא כרצוני.
סיפור של טעם אישי
דברי הגמרא "שאין פרצופיהן דומים זה לזה ואין דעותיהם דומות זה לזה" (ברכות נח.), היינו, שאחד נפרד מדעת חברו, הוא בגלל שנסתר מהאדם אור ה' יתברך, עד כדי כך שאפילו בדברי תורה יש גם כן חלוקי דעות. לכל אחד יש הבנה מיוחדת בתורה, שזה נדמה לו שכך היא כוונת הדבר, ולחברו נדמה להיפך.

קרוב אליך (534)

הרב צבי מאיר זילברברג

add_alert

29 - שוברים את הכללים - שבועות עם חב"ד

30 - אור השורש - שבועות עם איז'ביצא

31 - אוהבים זה לזה - שבועות עם השפת אמת

טען עוד

תרי"ג המצוות שוות לכולם, אך ב"עדותיו", דהיינו בטעמי המצוות, מרגיש כל אחד טעם מיוחד שאין חברו מרגיש, ומבין לא כפי הבנת חברו. ובאמת, למרות המחלוקות אומרת הגמרא בפסחים (נג:) "בין שאמרו להדליק (נרות בבית ביום הכפורים) ובין שאמרו שלא להדליק, שניהם לדבר אחד נתכוונו". והיינו שבשורשם הם אחד ממש. אלא שלאחד, לפי תכונת נפשו, השמירה היא כשידליק נר ביום הכפורים, ולזה השמירה היותר מעולה היא כשלא ידליק. ולכן אינם מתנגדים זה לזה. וכל זה כשמאיר להם שורש וטעם הדבר, אבל כאשר נעלם הטעם, וכן התלמידים הבאים אחריהם, כשיחלקו בדבר ששורש הטעם נעלם, והוא לבוש בלבושי העולם הזה רב ההסתרות, אז נראים כמתנגדים זה לזה התנגדות גמורה. וממילא מה שנדמה שיש פירוד וחלוקי דעות, זה הוא מחמת שנסתר אור ה' יתברך מהאדם.
ללא פירוד כלל
כשעם ישראל התייצבו אל מול הר סיני, תוך מגמה ברורה לעזוב את כל עניני עולם הזה, להפנות עורף לכל הגשמיות המסתירה בינם לבין בוראם. התחיל ה' יתברך להאיר מאורו אל עומק תפיסתם, וממילא כל דבר התגלה עד לשורשו, ולא נותר מקום לחילוקי דעות ולא לדברי העולם הזה. העם כולו עמד מול הרצון לקבלת התורה ולקרבת ה' טהורה, בלי עירוב שום חלק ממושגי העולם הזה. ואז "'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כאיש אחד בלב אחד", ולא היה שייך שום פירוד אצלם. בזה הושלמה ההכנה לקבלת התורה.
לכן אנו אומרים בהגדה של פסח "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". הקרבה להר, עוד לפני קבלת התורה, כשזרחה עליהם הארת ה' יתברך לקראת מתן תורה והכירו איך הבריאה כולה נבראת מה' יתברך ואיך כולם מאוחדים באמת ללא פירוד כלל, זוהי הטובה הגדולה ביותר והשלמות שזיכתה אותם־אותנו בתואר "עם סגולה". כשנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו, זוהי הדרך לקבלת התורה.
(על פי מי השלוח, תפארת החנוכי, תפארת יוסף)