בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות תלמוד תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

הלכות תלמוד תורה שיעור מספר 1

חובת ידיעת התורה - למעשה

מצוות ידיעת התורה, הקושי כיצד לקיים מצווה זו בימנו, האפשרויות השונות לייעל ולתמצת את לימוד ההלכה והקשיים העלולים להיוצר מכך;מעלתו המיוחדת של חיבור הבית יוסף ומדוע התקבל כ"כ בעם ישראל;יהודי צריך להיות למדן! מהי תוכנית הלימוד הרצויה? (בגמרא והלכה).

undefined

הרב אליעזר מלמד

ח' אלול תשס"ז
12 דק' קריאה 50 דק' צפיה
1 - ערך לימוד התורה
המצווה החשובה ביותר בתורה היא ללא ספק מצוות תלמוד תורה. ואמרו חז"ל, ששקולה מצוות תלמוד תורה כנגד כל שאר המצוות. וכן אמרו ששכרה של מצוות תלמוד תורה שקול כנגד שכרן של כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם. ובבלי מו"ק ט, ב).

שתי סיבות עיקריות ישנן למעמדה העליון של מצוות תלמוד תורה. ראשית, בלא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות. שנית, מעלתה הרוחנית למעלה מכל שאר המצוות. ונבאר יותר:
דבר ברור הוא שללא ידיעה ברורה בכללי המצוות ופרטיהן לא ניתן לקיים את מצוות התורה. ועל כן ישנו הכרח שכל יהודי ידע את כל יסודות המצוות. וזהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה".

בנוסף לכך, לימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, ועל כן מעלתה למעלה מכל שאר המצוות. האדם מורכב מגוף ונשמה, וכל המצוות המעשיות שבתורה מתקיימות על ידי הגוף וקשורות לדברים שבעולם הזה, הגשמי. ואילו מצוות תלמוד תורה נעשית על ידי המחשבה, ועל כן היא המצווה הרוחנית ביותר, ועל ידה באה הנשמה לידי ביטוי מלא. על ידי הלימוד אנו מתעלים ומתקשרים אל מה שמעבר לעולם, אל עולם הנצח. ובזכות שישראל לומדים תורה יומם ולילה, ומקשרים את העולם הזה עם עולם הנצח, מתקיים העולם כולו. ואילו ח"ו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

וכן אמרו חז"ל שבסדר הבריאה - התורה קדמה לעולם, ולאחר שהקב"ה ברא את התורה הכוללת בתוכה את כל האידיאלים והערכים שבעולם, המשיך הקב"ה וברא את העולם כדי להגשים את אותם אידיאלים אלוקיים שבתורה. נמצא אם כן שעל ידי לימוד התורה אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי. וככל שאנו עוסקים יותר בתורה בשקידה ובהעמקה, כך אנו מתקשרים יותר אל שורש החיים, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם הזה, והוא מתפתח ומתעלה.

לפי שני היסודות הללו אפשר להבין את שני המרכיבים שבמצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה, היינו לדעת את כל מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכן את כל הרעיונות האמוניים והמוסריים שבתורה, וזאת כדי לדעת לחיות נכון. והחלק השני, לעסוק בתורה. כלומר, גם אדם שכבר זכה לדעת את כל יסודות התורה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה, שלימוד התורה הוא העיסוק המתאים לנשמה, ועל ידו האדם מתקשר אל שורשו הרוחני של העולם.

2 - גדרי המצווה
מלכתחילה הדרך הראויה ללמוד תורה היא שכל אב ילמד את בנו את כל יסודות התורה עד שהבן יוכל להמשיך וללמוד בעצמו, שכן נאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". ואם האב אינו יודע ללמד בעצמו, עליו לדאוג לכך שבנו ילמד אצל אנשים אחרים עד שידע את כל יסודות התורה.
בנוסף למצווה של ההורים ישנה מצווה מיוחדת לחכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): "ושננתם לבנך" ודרשו חז"ל בספרי, שגם התלמידים נקראים בנים, ומכאן שמצווה על תלמידי החכמים שבישראל ללמד את התלמידים תורה.
ואדם שאביו לא לימדו תורה, חייב כשיגדל לילך אצל חכמי ישראל וללמוד מהם תורה, שנאמר (דברים ה, א): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם".

ויש לדעת שאין די בכך שיהודי יעסוק בלימוד התורה, אלא המצווה היא לדעת את התורה. לשם כך צריך ללמוד היטב ולחזור על הלימוד פעמים רבות, כדי שלא לשכוח. שכן נאמר (דברים ו, ז): "ושננתם", ולמדו מזה חכמים שצריך שהלימוד יהיה מחודד ומשונן היטב, עד שאם ישאלוהו על דבר שלמד ידע מיד לענות תשובה כהלכה (קידושין ל, א).
ומי שאינו חוזר על מה שלמד ושכח תלמודו, עובר על האיסור: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים". 1
בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטוונו שלא לבטל זמן לבטלה, שמי שאינו עובד ואינו עוסק ביישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל זמנו לריק ויעסוק בדברי הבל, אלא מצווה עליו לעסוק בתורה. שנאמר (דברים ו, ז): "ודברת בם", ודרשו חז"ל (יומא יט, ב): "בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". ואמנם להינפש מעט או לטייל כדי לאגור כוחות להמשך הלימוד מותר, אבל אסור לאבד זמן לריק בדברי הבל, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".

3 - מצוות ידיעת התורה
מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת את כל יסודות התורה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואף שידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים. וכמו שנאמר (איוב יא, ט): "ארוכה מארץ מדה". שכן שורש התורה בנצח, וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה.

מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב ולהלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג כיום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק ביישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים - לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה. ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו את כל יסודות התורה (שו"ע הרב הל' ת"ת א, ה'-ז').
נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת.
ברור שהתורה שבכתב שנתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה.

לאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה. הספר הבסיסי ללימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד את רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות התפילה, ציצית ותפילין, וכן הלכות הסעודה והברכות. לאחר מכן הלכות שבת וחגים. ובחלק יורה דעה יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים ומזוזה ומילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים חושן משפט ואבן העזר, שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה, יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד.

המקור לכך שיש להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, הוא מן הפסוק (דברים ה, א): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חז"ל (קידושין מ, ב): "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה", משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה (עיין בהערה 2 בהמשך).

בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר, שבלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו, לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים. אחד מן הספרים החשובים הוא ספר הכוזרי המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו. וכן ראוי ללמוד בספרי המהר"ל שהם מעמיקים את המחשבה בהבנת מדרשי חז"ל בכל תחומי האמונה והמוסר, ובספרי הרב קוק שהרחיב והעמיק בכל תחומי האמונה תוך התייחסות לשאלות הדור. וכן צריך ללמוד עוד ספרי מוסר כגון מסילת ישרים לרמח"ל וחובות הלבבות לרבנו בחיי. בנוסף לכך כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל, ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים. ויש שחשוב שילמדו ספרי חסידות, ויש שמתקשרים למורה נבוכים וכיוצא בו.
לסיכום: העיקר שכל יהודי ידע היטב את כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה, ואת יסודות האמונה והמוסר. ורק לאחר שילמד את כל מה שמנינו יקיים את המצווה ללמוד ולדעת את התורה.

4 - המשך בעניין לימוד התלמוד וההלכה
למדנו שמצוות לימוד התורה מחייבת אותנו לדעת את כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עד ההלכה למעשה. כאשר את ההלכות המעשיות צריך ללמוד באופן מפורט ויסודי, ואילו את ההלכות שאינן מעשיות יש להקיף בלא להיכנס לפרטים. אלא שצריך לעמוד כאן על בעיה מרכזית בהגשמת המטרה של ידיעת יסודות התורה. במשך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ. כבר בתקופת הראשונים החלו להתחבר פירושים רבים לתלמוד, אבל היה מקובל שכל תלמיד לומד את התלמוד בתוספת פירוש אחד או שניים לכל היותר, וכך היה יכול להקיף את כל התלמוד בזמן סביר עם פסקי ההלכה היוצאים ממנו. אולם בתקופת האחרונים נתרבו הספרים מאוד, ועל כל סוגיה ישנם פירושים שונים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שבתקופת הראשונים עסקו בהגדרת הכללים, ואילו האחרונים הרבו להתעמק בפרטים הנובעים מדברי הראשונים, ובאותם הפרטים נאמרו סברות רבות, ודעות שונות. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהייתה בתקופת הראשונים. וכיוון שכך, רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה.

ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה ברמה סבירה.

יש שהמליצו לשם כך ללמוד את מסכתות התלמוד הנוגעות למעשה עם פירוש הרא"ש, שמסכם את כל דברי הראשונים שקדמוהו להלכה. והיו שהמליצו ללמוד את ספר ההלכה המקיף 'ארבעה-טורים' לרבי יעקב בן הרא"ש, עם פירוש 'בית-יוסף' לרבי יוסף קארו, שכולל בתוכו את כל ההלכות ממקורותיהן בתלמוד ובדברי הראשונים. וכיום גם ה'בית-יוסף' אינו מקיף את כל ספרות ההלכה, משום שכל החידושים, הפסקים והתשובות שכתבו גדולי האחרונים במשך ארבע מאות שנה - אינם כלולים בספרו. לצערנו אין בידינו עדיין ספר מסוים שעונה על כל הדרישות, שמסכם את המקורות מהמקרא והתלמוד, ולאחר מכן מביא את עיקרי סברות הראשונים והאחרונים ואת ההלכות היוצאות מן הסוגיות למעשה. ואע"פ כן ניתן לתכנן תוכנית שעיקרה סביב המסכתות העוסקות בהלכות המעשיות, וסביב השולחן ערוך בתוספת ספרי הלכה שנכתבו לאחר כתיבת השולחן ערוך. באופן כזה שאת ההלכות המעשיות ילמדו יותר בפירוט, ואילו את ההלכות הפחות מעשיות ילמדו בקיצור. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה, ולצאת לחיי המעשה כשהם מצוידים בידיעה טובה של כל ההלכות המעשיות.

וכמובן שאין התלמידים שווים, ישנם מוכשרים יותר וישנם פחות, וכל אחד צריך ללמוד לפי יכולתו. יש שילמדו את כל יסודות ההלכה בקיצור ובמעט ביאורים, ויש שילמדו את כל פרטי ההלכה בהרחבה, בביאורים עמוקים ומפורטים. העיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל התרי"ג מצוות, ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה. 2

5 - חלוקת הלימוד למקרא משנה ותלמוד
התורה כידוע כוללת בתוכה תחומים רבים ושונים, ושאלה יסודית בהלכות תלמוד תורה היא, כיצד הוא סדר הלימוד הנכון.
בתלמוד מסכת קידושין (ל, א), מובאת הדרכה יסודית לזה, וכך לשונה: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד".
החלק הראשון הוא המקרא שכולל את כל ספרי התנ"ך. החלק השני נקרא משנה, ובו נכללות המשניות, הברייתות וההלכות הפסוקות, וכן פירושי חז"ל ודרשותיהם על הפסוקים. בעבר לימוד המשניות והברייתות אכן היה כולל בתוכו את כל פסקי ההלכות, אבל כיום עיקר לימוד ההלכה יכול להילמד מספרים שנתחברו לאחר חתימת התלמוד אשר כוללים בהם את בירורי ההלכה של האמוראים וגדולי הראשונים, כגון שולחן ערוך וספרי הלכה אחרים שמסכמים בקיצור את ההלכות, ולכן עיקר לימוד החלק הנקרא משנה צריך להיעשות כיום בספרי הלכה למעשה.

החלק השלישי נקרא תלמוד, ומשמעותו הבנת הטעמים והסברות של ההלכות הפסוקות המבוארות במשנה ובספרי ההלכה, כפי שהם מבוארים בתלמוד ובספרי הראשונים והאחרונים. בשולחן ערוך הרב (הל' ת"ת פ"ב ה"א) מבואר שהדרך הטובה ללימוד זה הוא על ידי לימוד גמרא עם פירוש הרא"ש, או טור עם פירוש ה'בית-יוסף', שבפירוש הרא"ש ובבית יוסף מובאים טעמי ההלכה באופן מספיק, וכך יוכל הלומד להקיף בנקל את כל ההלכות המעשיות שבתורה עם טעמיהן. עוד חשוב להוסיף שגם העיון בסוגיות האמונה והקבלה כלולות בחלק התלמוד.
לאחר שבררנו מהם שלושת החלקים נחזור לחלוקת שעות הלימוד.

הרמב"ם והשו"ע פסקו, שיש לחלק את שעות הלימוד היומיות לשלושה חלקים שווים, שליש למקרא, שליש למשנה והלכה, ושליש ללימוד טעמי ההלכה וסברותיה. ואע"פ שמשך הזמן שצריך ללימוד תנ"ך מועט מהזמן הנצרך ללימוד המשנה וההלכה, ותחום ההלכה קטן בהרבה מתחום התלמוד והעיון, מכל מקום בתחילת הלימוד צריך אדם לחלק את זמנו לשלושת תחומי הלימוד בחלוקה שווה. אבל לאחר שידע את התנ"ך יוכל להקדיש לו פחות זמן, וכן לאחר שידע את ההלכה למעשה, יוכל להקדיש לה פחות זמן, ואז עיקר לימודו יופנה לתלמוד שהוא העיון בטעמי ההלכה והאגדה.

אולם לדעת הר"ן, אין כוונת חז"ל לומר לנו שצריך לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים, אלא כבר מתחילת הלימוד יש להקדיש להלכה יותר זמן מאשר לתנ"ך, ולתלמוד שהוא טעמי ההלכה יותר זמן מאשר ללימוד פסקי ההלכה. ועיקר הדרכת חז"ל באה לומר שבכל יום צריכים לעסוק בכל שלושת התחומים, אלא שלכל תחום יש להקדיש זמן ראוי לפי גודלו וכמותו.

לדעת רבנו תם, הלומד כיום תלמוד בבלי יוצא ידי חובת לימוד שלושת התחומים, שהתלמוד הבבלי כולל הכל, שמובאים בו פסוקים מן התנ"ך, משניות והלכות, וכמובן טעמים וסברות.
והנוהגים כמותו יש להם על מה לסמוך (רמ"א וש"ך רמו, ה). אבל רוב הפוסקים סוברים שיש להקדיש זמן מיוחד הן לתנ"ך והן להלכה, וכן פסקו הרמב"ם (הל' ת"ת א, יא) והשו"ע (רמו, ד) והב"ח ושו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ב ה"ב).


^ 1. לדעת הסמ"ג והסמ"ק זהו איסור מן התורה, ולדעת הרמב"ם זהו איסור מדברי חכמים שסמכוהו על הפסוק. עיין בהל' ת"ת לשו"ע הרב, בקונטרס אחרון על פרק ג' ע' תתמ"ב.
^ 2. לפני שנצטט המקורות לשתי ההלכות האחרונות, יש לציין שבפועל רבים מלומדי התורה מעיינים בכל סוגיה בעשרות מפרשים, ודנים בכל פרטי הסברות, ובאופן כזה לא ניתן להקיף אפילו מקצת מיסודות ההלכה. וכך רבים מבוגרי הישיבות יוצאים בלא לדעת הלכה למעשה כראוי. יתר על כן, הואיל והעיון והפלפול בסוגיות ובדברי המפרשים הפך לעיקר, מירב תשומת הלב הופנתה דווקא למסכתות שבהם הצד הסברתי העיוני בולט יותר, כגון דיני נזיקין וממונות, ואילו המסכתות שבהן מתלבנים עיקרי ההלכות המעשיות מוזנחות.
אבל להלכה גדולי הראשונים והאחרונים כתבו במפורש שהמטרה הראשונה היא לדעת את הדרכת התורה לחיים, ולשם כך צריך ללמוד היטב את הסוגיות הנוגעות להלכה ואת יסודות האמונה והמוסר. שנאמר (דברים ה, א): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", ומפסוק זה למדו בקידושין כט, ב, שמצווה על האדם ללמוד התורה, והעניין כדי לשמור ולעשות. וכן למדו מפסוק זה ביבמות קט, ב. וכן כתב המאיר לעולם ח"ב סימן י"ב: "עיקר מה שצוותה התורה על לימוד אינו אלא בשביל שיכול לקיים המצוות, דבלא לימוד לא ידע לקיים, וכן כתוב: 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', מבואר מזה שזהו עיקר הטעם של ציווי תלמוד תורה, וכן כתיב בפירוש ביהושע א': 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו'".
וכן משמע מדברי הגמ' קידושין מ, ב, שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ואף שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש כוונתם ז"ל, מכל מקום ברור שהמטרה הראשונה של הלימוד היא לדעת מה לעשות. וכן כתב הרמב"ם הל' ת"ת א, ג, והכסף משנה שם. וכ"כ השל"ה במסכת שבועות נר מצווה. וכן כתב רבנו בחיי בחובות הלבבות בהקדמה ובשער חשבון הנפש פרק ה'. וכן כתב בשערי קדושה לר"ח ויטאל ע' מ"ב, "מנהגם של הקדמונים שהשתדלותם היתה להבין את עיקרי הדינים ולברר את הלכות האיסור וההיתר, ואח"כ היו עוסקים ומשתדלים לזכך את מעשיהם ואת חובת לבבם מכל תערובת של פניות". וכן כתב המהר"ל בנתיב התורה פרק ה' שעיקר הלימוד צריך להיות מכוון לידיעת שיטות ההלכה ולא לפלפול. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חוות יאיר קכ"ד שיש להקדים את לימוד הכללים ואת הנושאים הקשורים למעשה. וכיוצא בזה כתב הש"ך יו"ד רמו, ה, בשם הדרישה, שמי שיש לו שלוש שעות ללימוד, "צריך ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן, דזהו שורש ועיקר לתורתנו". וכן כתב בספר ראשון לציון (לבעל האו"ח הקדוש) על יו"ד רמו, א, שתחילה צריך ללמוד ההלכות המעשיות, "ואחר שידע דיני היהדות אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגיתה בו יומם ולילה". וכן כתב בשו"ע הרב הל' ת"ת פרק ב' הלכה א' וט'. וכן נודע בשם הגר"א שיש להקדים לימוד המסכתות וההלכות הנוגעות למעשה. ובהקדמת ביאור הגר"א לשו"ע, כתב שהעיקר ללמוד הש"ס כדי להגיע להלכה למעשה.
המטרה השנייה היא לדעת את כל התורה, שכן נאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", 'אותם' הכוונה את כל דברי התורה שבכתב ושבעל פה. וצריך לדעת ולזכור את מה שלומדים, שכן נאמר (דברים ו, ז): "ושננתם לבניך", היינו שהדברים יהיו מחודדים ומשוננים, כמבואר בקידושין ל, א. ומי שלא לימדו אביו תורה, צריך ללמוד בעצמו כמבואר בקידושין כט, ב. וכן כתב בשו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ה', שמה שאמרו שאין לתורה קץ, זהו בריבוי הפרטים והסברות, ובפלפולים ודיוקים, אבל ניתן ללמוד ולדעת את כל כללי המצוות וההלכות בדרך קצרה ויסודית, וזהו שאמרו בשבת סג, א, "ליגמר אינש והדר ליסבר".
וכך מתבאר מדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה שצריך ללמוד את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ולשם כך כתב את ספרו "משנה תורה" כדי שהלומדים בו יוכלו לדעת את כל התורה שבעל פה. וכך מבואר בהקדמת הסמ"ג, שצריך ללמוד את כל מצוות התורה. אלא שכוונתם ללמוד את כל התורה בדרך קצרה, תוך התמקדות בכללים, בלא להרחיב בקושיות ותירוצים, כפי שכתבו את ספריהם. ובאופן זה ניתן להקיף את כל התורה. וכן מצינו פוסקים רבים שהמליצו ללמוד ספרים יסודיים הכוללים בתוכם את יסודות ההלכה בדרך קצרה ויסודית. המהר"ל בנתיב התורה פרק ה' כתב ללמוד הש"ס עם פירוש רא"ש. וכן כתב בחוות יאיר קכ"ד. וכן נמסר בשם הגר"א במעשה רב, שהמליץ לחזור על הרא"ש פעמים רבות, וכן על הרי"ף, שבהם סיכומי סוגיות הש"ס להלכה. וכן עודד ללמוד שולחן ערוך. ורבים המליצו ללמוד את היד החזקה לרמב"ם שבו כלולות כל ההלכות שבתורה. כלל העניין שצריך לדעת את יסודות התורה כולה, ולהדגיש תחילה את המסכתות וההלכות הנוגעות למעשה, ובזה מקיימים את מצוות ידיעת התורה. וחינוך הנערים צריך להיות מכוון לכך שבסוף חוק לימודם, בסביבות גיל עשרים, ידעו את יסודות התורה כולה וביתר פירוט ודקדוק את הסוגיות וההלכות המעשיות, ושורשי האמונה והמוסר, וכך התורה תדריך את חייהם. ולאחר שלב זה יחליט כל אדם מהו תפקידו, אם להקדיש את עיקר זמנו לתורה ולהוראה, או לעסוק בישובו של עולם, כפי שיתבאר בהלכה 9.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il