נדמה שלשבט לוי תמיד היו זכויות מיוחדות ואחריות מיוחדת בתוך עם ישראל. יעקב אבינו דיבר בחומרה על הנטייה של לוי להיות פזיז ואפילו אלים, גם אם זה למען מטרה חיונית וקדושה. בעקבות התוכחה הזאת של יעקב, קיבל שבט לוי על עצמו בראש ובראשונה לשרת את עם ישראל בתחום ההוראה והלימוד.
בראשית ההיסטוריה של העם היהודי, אפילו לפני שנגאלנו משעבוד מצרים, נתפסו בני לוי כאנשי הדת, כביכול, של עם ישראל. לפי המסורת היהודית, המצרים לא כפו על שבט לוי שעבוד פיזי או עבודת פרך כפי שעשו לשאר שבטי ישראל.
ההנהגה של העם היהודי במצרים, בדמות אהרון ומשה, הייתה משבט לוי. שבט לוי היה קטן יחסית במספרו לעומת שאר שבטי ישראל. חז"ל מייחסים זאת לברכה שהקב"ה העתיר על בני ישראל במצרים, שלמרות השעבוד הם ירבו ויפרצו. הברכה הזאת לא חלה על שבט לוי מפני שהם לא עסקו בעבודת פרך. משבט לוי צמחה שושלת הכהונה של אהרון, ועד היום אופיו הייחודי של שבט לוי והכבוד שהוא זוכה לו הם חלק מהמארג החברתי והדתי של החברה האורתודוכסית.
באופן טבעי, עם המעמד והטבות, התורה תמיד מטילה גם אחריות וחובות. שבט לוי לא קיבל חלק ונחלה בארץ ישראל, ואין הוא שותף גם לפעילות המסחרית הכללית ביותר. תפקידם של הלוויים היה עבודת המקדש, ולהורות תורה לעם ישראל ולשמש מודל מוסרי לערכים האמיתיים של החיים על פי היהדות.
שבט לוי חי ב-48 ערים שהיו מפוזרות בכל רחבי ארץ ישראל. הם היו מעין "חיילים רוחניים" שהיו בשטח ועסקו בהשפעה על החברה היהודית. הם היו זכאים לקבל את פרנסתם מכלל עם ישראל באמצעות מערכת של מעשרות, אך הם נחשבו לאליטה שמוקדשת לעבודת השם ושאחד מתפקידיה הוא לשרת את העם שירות רוחני ולעתים גם פיזי.
גם אחרי חורבן בית המקדש, הגלות והתפוצה של העם היהודי בכל ארצות העולם, נשארו ללוויים זכויות מיוחדות, ועד היום יש להם תפקיד ומעמד מיוחד בעולם היהודי הדתי. הם סמל לשירות העם והדת ולמחויבויות שיש לכל יהודי לעבוד למען טובת כלל עם ישראל. בגלל תפקידם המיוחד בחיים היהודיים, הם זכאים להיספר ולהימנות בנפרד ובאופן מיוחד, כפי שמתואר בפרשה זו של התורה. יש בזה לקח חשוב לכולנו, בין אם אנחנו משבט לוי ובין אם לאו.