בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה

תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא

undefined

הרב שמואל אליהו

כ"א סיון התשע"ה
13 דק' קריאה 38 דק' צפיה
הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא

כאשר משה רבנו עמד לפני הפרידה מעם ישראל הוא כתב את שירת "האזינו", שמתארת את חיי עם ישראל עד הגאולה באחרית הימים. משה פותח את השירה במילים: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ". והסבירו חז"ל: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" – כשאתם לומדים תורה, זִכרו שהיא שם ה', וממילא "הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" – תדעו את גדולתה וחשיבותה ותברכו לפני הלימוד בה (ברכות כא ע"א).
עד כמה הדבר הזה חשוב אפשר ללמוד מדברי חז"ל, שאמרו כי בגלל שלא בירכו בתורה תחילה – נחרב הבית השני (בבא מציעא פה ע"ב). הם לא הבינו את גדולתה של התורה ואת ערכה הגדול, ובכך הביאו לחורבן הבית השני.

על הקשר ההדוק בין הבנת גדולתה של התורה לבין הגאולה של ישראל ניתן ללמוד גם מהקדיש שאנו מבקשים בו על הגודל: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא". וזה יקרה בעת מלכות בית דוד, הישועה וביאת המשיח "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ". על כן מדברים בזה נביאים רבים, וביניהם הנביא מלאכי. על כן אנו אומרים את הקדיש פעמים רבות בכל תפילה, שלא נשכח את הגודל.

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
ספר מלאכי עוסק גם הוא בגודל הזה. זהו הספר האחרון בתנ"ך, והפסוקים האחרונים שלו הם אפוא הפסוקים החותמים את התורה, הנביאים והכתובים, ובהם נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג כג כד). מפסוקים אלו למדו חכמים כי אליהו הנביא יבוא באחרית הימים "לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בעולם" (סוף משנה עדויות).

רוחניים אבל קטנוניים
בכוונת מכוון מדבר מלאכי על תפקידו המיוחד של אליהו הנביא באחרית הימים, שכן רוב ספר מלאכי עוסק בתפקוד לא נכון של הכהנים בני לוי בתקופה שעם ישראל חוזר לארצו אחרי 70 שנות גלות בבל. הכהנים והלוויים, שהם המנהיגים הרוחניים הטבעיים של ישראל, היו צריכים למלא את תפקידם ולהשיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, אבל הם חיללו שם שמים בהתנהגותם והרחיקו את עם ישראל מהתורה (א ו).
על כן פונה אליהם הנביא מלאכי ומסביר להם שעם ישראל נוצר כעם גדול. תפקידו – תפקיד גדול. בית המקדש הוא הבית הגדול והקדוש שנקרא שם השם עליו. וה' הוא גדול מאוד. "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲ-דֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ" (א יא-יב).

וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ – וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים
ממשיך הנביא ואומר שם: "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה, הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם? אָמַר ה'". איך אתם מצפים שאלוקים יתייחס אליכם בכבוד, אם אתם מתייחסים אליו בכבוד שהוא פחות מזה שנותנים למושל זוטר? "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?".
זלזול גורר זלזול, והוא חוזר וטופח על פניהם. "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב ט). כנגד הזלזול וחילול השם, כנגד זלזול וחילול בית המקדש, בא זלזול וחילול כבוד עם ישראל. כנגד כל זאת עומד הנביא מלאכי וממלא את שליחותו ומביא את עם ישראל להכרת גודלו וגודל תפקידו.

נבואה לדורנו
חשוב מאוד לזכור כי חילול השם המדובר נעשה בתקופה שבה יש צורך מיוחד דווקא בקידוש השם. תקופת שיבת ציון השנייה היא התקופה שבה בונים ומייסדים את בית המקדש השני. בניין בית המקדש אמור להיות נס לכל העמים, שידעו כי יש אלוקים בישראל וכי הוא מנהל את עולמו בצדק. "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'" (זכריה ח כב). "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לח כג). כשהם חוטאים בחילול השם בתקופה זו – הם פוגעים בעיקר.

חכמינו אמרו שכל הנבואות שנכתבו בתנ"ך הוצרכו לשעתן והוצרכו גם לדורות (מגילה יד ע"א). התוכחה שאומרים חגי, זכריה ומלאכי מתאימה במיוחד לדורנו, לתקופה של שיבת ציון שלפני בניית הבית השלישי. כך לומדת הגמרא (סוטה מח ע"ב): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (זכריה ד) 'כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת' – מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים, שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? (מה גורם לצדיקים בזיון? – עי' רש"י) קַטְנוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". על כן יש חשיבות מיוחדת בדורנו לתלמידי חכמים גדולים עם לב גדול ועם מבט גדול. תלמידי חכמים שיודעים את גדלות התורה וגדלות ישראל. את גדלות ארץ ישראל ואת ערכה הגדול של התקופה.

הקלקול של יוֹם קְטַנּוֹת
הפסוק שממנו לומד רבי אליעזר על המחדל הזה הוא מספר זכריה (ד), שעוסק ביום של קטנות אמונה, יום שבו ייסדו את בית המקדש השני. "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל" (עזרא ג). לדעתם, בית המקדש שנבנה לא היה מכובד מספיק כמו בית המקדש הראשון. על כן הם בוכים.
הבכי מביא התרשלות, אשר מעודדת את צרי יהודה וירושלים לכתוב כתבי שטנה. כתבי השטנה גרמו לשלטונות מדי ופרס לעצור את בניין המקדש. שלושת הנביאים מבינים שמקור הבעיה הוא קטנות הדעת של עם ישראל, ועל כן הם מחזקים אותם בזה.

מוחין דגדלות
כך מחזק הנביא חגי (ב) את העם: "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם". ובכן, דעו לכם שהוא לא אַיִן – הוא גדול. "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ט).
גם הנביא זכריה (ד) מתנבא ואומר כי כל הבוכים הללו ישמחו כשיראו את תחילת הבנייה של הבית השלישי: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת, וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל" (האבן שתלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל, ראש הבונים של בית המקדש). כשנראה את הבנייה מתקדמת, נתחיל לקיים "שמח נפשנו בישועתך".

וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ
אעפ"כ אומר להם הנביא מלאכי לא לחכות עם השמחה עד לבניין, אלא ללמוד מאהרן הכהן שהתמלא שמחה כבר בעת הכרזת גאולת מצרים. עליו נאמר: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ה). בזכות אותה שמחה זכה אהרן ללבוש חושן ולהיות אחד משלושת הנביאים שהוציאו את ישראל ממצרים.
כך מתאר הנביא מלאכי (ב) את אהרן הכהן כמלאך ה', איש מלא אור וטוב. כך הוא גם דורש מהכהנים הלווים להיות: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".
תלמיד חכם – הלכה למעשה
אף שסרח, אין תורתו נמאסת

הגמרא לוקחת את דברי מלאכי על אהרן הכהן ועושה מהם הלכה למעשה. היא פוסקת ואומרת: אם הרב מתאים לאהרן הכהן – ילמדו תורה מפיהו, ואם לא – לא ילמדו תורה מפיהו: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: (מלאכי ב) 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת, וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא'. אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו - אַל יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהו".
הגמרא (מו"ק יז ע"א) מספרת על תלמיד חכם גדול שנכשל באיסורי עריות, ובגלל דברי רבי יוחנן על דמותו של תלמיד חכם נידה אותו רב יהודה. לעומת זאת מביאה הגמרא (חגיגה טו ע"ב) את הסיפור על רבי מאיר שלמד תורה מאלישע בן אבויה, סיפור שלא מתאים לדברי רבי יוחנן. הגמרא מסבירה כי רבי מאיר פסק שמותר ללמוד מתלמיד חכם שסרח. "מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה - אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח - אין תורתו נמאסת".

אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ד א) פסק במחלוקת זו כרבי יוחנן שאמר כי אסור ללמוד מתלמיד חכם שסרח. "וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא'. אמרו חכמים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו - אַל יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהו". וכך פסק ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רמו סע' ח. אמנם ציטט רק את תחילת דבריו עד "למוטב". ואפשר שעשה כן מחמת הקיצור. וראה עוד תוס' חגיגה טו ע"ב ואוה"ח על התורה דברים יב כח).
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם
כך מלמדנו הלל הזקן בפרקי אבות (א יב): "הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".
ובאבות דרבי נתן (יב) הביא כי מקור דבריו של הלל הזקן הוא בנביא מלאכי. "אוהב שלום כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד. שנאמר: 'תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן' (מלאכי ב ו).

"שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו. אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא (אהרן הכהן) יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר ואומר לו: בני, ראה חברך מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא (אהרן הכהן) יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל". לכך נאמר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי. וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא
מהפסוק הזה למדו חכמינו במדרש (ויקרא רבה פרשה ג סימן ו) את ערכה של יראת ה'. הם למדו כי אהרן הכהן "קיבל עליו דברי תורה באימה וביראה וברתת ובזיע. מה תלמוד לומר 'מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא'? אמרו, בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן, נרתע ונפל לאחוריו ואמר: אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה. השיבה רוח הקודש ואומר לו: 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו: כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם'" (תהלים קלג). מה הטל אין בו מעילה, אף השמן אין בו מעילה.
בזכות היראה שהייתה באהרן זכו לעבוד בבית הגדול והקדוש שנקרא שם ה' עליו. זכו אהרן ובניו לעבוד בירושלים, שמביאה לישראל יראה עליונה: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד כג). המשך לאברהם שנאמר לו בהר המוריה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה". והוא קורא להר המוריה "ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". כן לעתיד נקרא שם המקום ירושלים, על שם היראה ועל שם עיר שלם.

תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ
על מילים אלו נשאל בזוהר (ח"ג פה/ב): וכי יש תורת אמת ויש תורה שאינה אמת? ועונה כי יש תורה לשמה ויש תורה שאינה לשמה, ואע"פ שעליה נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ, ב), עם כל זאת אנו מבקשים תורת אמת. תורה לשמה, כיוון שמעלתה של תורת אמת גדולה עד מאוד. עליה התפלל דוד המלך ואמר: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵךְ בַּאֲמִתֶּךָ" (תהלים פו). כן אמר: "וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" (תהלים כז).
"זַכָּאִין אִינּוּן דְּיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, וּמִשְׁתַּדְּלֵי בָּהּ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּאִינּוּן נַטְעִין אִילָנִין דְּחַיִּין לְעֵילָּא, דְּכֻלְּהוּ אַסוּותָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב, (מלאכי ב) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ". זכאים אלה שיודעים את דרך התורה ומשתדלים בה בדרך האמת והישר. הם נוטעים את אילנות החיים למעלה, וכולם רפואה לעולם.

וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו
מהפסוק הזה לומדת הגמרא בירושלמי (פאה פרק א) כי אהרן הכהן זכה לכוון לאמת גם במה שלא למדו ישירות מפי משה, וזו מעלה מיוחדת של חכמים שלמדו וזכו להבין שורשם של דברים. כך מדייק רבי תנחומא בשם רב הונא את הפסוק: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות לח כב). הגמרא מדייקת מכך שלא כתוב על בצלאל "כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אותו מֹשֶׁה", אלא "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". כיוון ש"אפילו דברים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני". כן לומדת הגמרא על אהרן הכהן מהפסוק הזה: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" - דברים ששמע מפי רבו. "וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו" - אפילו דברים שלא שמע מפי רבו.

בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי
לאהרן הכהן הייתה תורת אמת, והוא גם הלך בשלום ובמישור. תורת אמת ביחד עם שלום וישרות מביאה גאולה. תורה בלי יושר מביאה גלות (עיין הקדמת הנצי"ב לספר בראשית). על כן כששואלים בוני הבית השני האם לצום בתשעה באב, משיב להם זכריה הנביא שהצומות הללו יהפכו לששון ולשמחה אם יתקיים בעם "הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט, רד"ק).
כשהאמת והשלום ביחד – יש גאולה. כשיש אחד מהם בלבד – יש חלילה חורבן. כך אומרת הגמרא: "אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא עַל שֶׁדָּנוּ בָהּ דִּין תּוֹרָה". מקשה הגמרא: וכי יש פסול בדין תורה? "אֶלָּא דַיְינֵי דִמְגִיזְתָּא לִדַיְּינוּ?" האם צריכים לדון בה דיני גזלנים? "אֶלָּא אֵימָא, שֶׁהֶעֱמִידוּ דִינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, וְלָא עָבְדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין" (בבא מציעא ל ע"ב).
השילוב הזה באופן הנכון הוא גם היסוד למלכות בית דוד. "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". הגמרא (סנהדרין ו ע"ב) שואלת איך משלבים משפט וצדקה, שהם לכאורה הפוכים זה מזה, ומביאה תשובות שונות. לדעת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, התפקידים האלה ניתנים לאנשים שונים. "מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר'. אֲבָל אַהֲרֹן – אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלאכי ב) 'תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן'".

ב"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן יב ב) נפסק: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה? אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד – הרי זה משובח". כי כך יוצאים שני הצדדים מרוצים, ויש ביניהם גם אמת וגם שלום.

וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן
בגמרא (כריתות ו ע"ב) למדו חכמים מהקטורת שמוקטרת על-ידי אהרן הכהן כי מעלתו של אהרן הכהן הייתה בחיבור של פושעי ישראל אל הכלל: "אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל - אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה - רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת". וקטורת זו הייתה עבודתו של אהרן הכהן ("פרי צדיק", שמות פקודי).
וכך באבות דרבי נתן (יב): "רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר 'וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן'. כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע לו באדם רע או באדם רשע ונתן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר: אוי לי איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום. ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה".
ובזוהר (חלק ב קכח/ב) למדו כי צריך אדם ללמוד מאהרן הכהן ולהשתדל עם החייבים לקרבן למוטב: אוּף הָכִי, הַהוּא זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר חַיָּיבָא, וּלְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגַר שְׁלִים, בְּגִין דְּיֶעְבַּר מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא, וְיִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וְיַעֲבִיד לְנַפְשֵׁיהּ, בְּגִין דְּיִתְחַשָּׁב עָלֵיהּ, כְּאִילּוּ הוּא בָּרָא לֵיהּ. וְדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְּיִסְתָּלַּק בֵּיהּ יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִשְׁבָחָא אַחֲרָא, וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָּא יַתִּיר מִכֹּלָּא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ גָּרִים לְאַכְפְּיָא סִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן (מלאכי ב) "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". וּכְתִיב (מלאכי ב) "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ".
כשם שמצווה לקנות חבר טוב, כך מצווה לרדוף אחרי הזכות לקרב את החייבים לאבינו שבשמים. וצריך גם לשלם על הזכות הזאת. ובזכות זה הוא מעביר מהם את הזוהמה וכופה את הסט"א ועושה טובה גדולה גם לעצמו. ונחשב לו כאילו הוא ילד את האדם שהחזירו בתשובה. והשבח הזה הוא השבח שעולה לקב"ה יותר מכל שבח אחר. וההתעלות שלו יותר מכל התעלות אחרת. וזו הייתה מידתו של אהרן הכהן (ועיין שם עוד בזוהר על המעלה הגדולה של מעלת הקירוב).

כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את דברי חז"ל (ויקרא רבה פרשה כא, רש"י יומא ד ע"א) שאמרו: מהו "בזאת יבא אהרן אל הקודש"? בזכות מה נכנס אהרן לקודש הקודשים ביום הכיפורים? בזכות "זאת התורה". כל זאת בגלל שבקודש הקודשים נמצאים הלוחות וספר התורה, ואיך ייכנס עם-הארץ למקום התורה? לכן היו התנאים שמעון הצדיק ורבי ישמעאל בן אלישע כהנים גדולים, שהיו שרי התורה. וכן הוא בזוהר (רות לז:) "ואמר רבי יודא: מניין שכהן גדול צריך להיות תלמיד חכם? דכתיב (מלאכי ב) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו'. ואם הוא עם הארץ - אין מקבל עליה שכר".
איך מזהים מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת?
במדרש (ויקרא רבה כא) אמרו על אהרן הכהן: "אמר ר' פנחס: בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים עליו הה"ד (מלאכי ב) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא'". ובגמרא (שבת כה ע"ב): "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַר אִלָעְאִי, עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִין לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵאָה חַמִּין, וְרוֹחֵץ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמְּצוּיָּצִין, וְדוֹמֶה לְמַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת" (וראה עוד קידושין עב ע"א, נדרים כ ע"ב, יומא ד ע"ב, יומא עה ע"ב).
מלבד כל זאת צריך לזכור כי "מלאך" פירושו שליח. תלמיד חכם אמיתי נקרא מלאך ה', כי הוא שליח ה'. לכן נקרא שם הנביא שמדבר על שליחותם של החכמים בשם "מלאכי", כי הוא שליח ה'. כן נקרא חגי הנביא מלאך: "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'" (א יג וראה רש"י שם). כך אומר הזוהר (כרך ג קמה.) "מפני מה זכה כהן להקרא 'מלאך ה' צבאות'? אמר ר' יהודה: מה מלאך ה' צבאות - כהן למעלה. אף כהן - מלאך ה' צבאות למטה".

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
בחרנו ללמוד את ההלכה הזאת בשבוע האזכרה של מרן הרב אליהו זצוק"ל, שכן הוא היה מלאך ה' צבאות, והדריך את תלמידיו להמשיך את אותה דרך שלמד מרבותיו. היה מרגיל את תלמידיו לגדול גם בתורה וגם בקדושה. מלמדם להבין את גודלו של עם ישראל. על כל מעלה ומעלה שמוזכרת לעיל בדברי חז"ל על מידותיו של אהרן הכהן אפשר לספר על מרן הרב זצוק"ל אין-ספור סיפורים, שחלקם מתועדים בספרים ועל חלקם מעידים אנשים רבים שזכו וראו.
ויהי רצון שנזכה להמשיך את דרך הקודש הזאת, הדרך המביאה לגאולה, ויתקיים בנו: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". אכי"ר.

סיפור

דומה למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו
מספר הרב שי הירש, ר"מ בישיבת "ירושלים לצעירים": בזמן לימודי בישיבת "מרכז הרב" היינו הולכים ל"עונג שבת" אצל ראש הישיבה, הרב יעקב שפירא זצ"ל, שגר בבניין שבו גר הרב מרדכי אליהו זצ"ל. בדרכנו בכל ליל-שבת היינו עוצרים בהליכתנו או בחזרתנו ליד ביתו של הרב אליהו, ולפעמים זכינו להיכנס אל הקודש ולשמוע קצת מדברי התורה וההלכה של הרב.
בכל ליל-שבת אחרי ארוחת השבת היה בבית הרב שיעור בגמרא לבעלי-בתים, והייתה שם אווירה קסומה. הרוגע, הפשטות והשלווה של הרב, כבשו את לבנו. חשבתי: היכן יש עוד אדם כזה גדול שנגיש כל כך לציבור הרחב כמו הרב?!
פעם טיפלתי בנערה שעברה "מוות קליני" ותיארה באוזני בפירוט את התיאור שלו – מנהרה, אור, טוב וכו'. היא שיתפה אותי ברצונה הגדול לחזור חזרה ל"שם". ידעתי שבפני ניצב עניין של דיני נפשות, וניגשתי לרב מרדכי אליהו.
הרב ישב בביתו ליד שולחנו, ומאחוריו היו ספרים רבים, תואר פניו היה כמראה מלאך אלוקים ונתקפתי במורא גדול. סיפרתי לרב בקצרה את המצב, שאלתי את הרב: מה עלי לומר לה? להפתעתי, הרב ענה לי מיד, כאילו הוא מצוי בפרטי המקרה: תאמר לה "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פ"ד, י"א). הגמרא אומרת כי את הפסוק הזה אמר ה' לדוד על חשיבות של יום אחד חיים בעולם הזה. הייתי עדיין בהלם ושאלתי את הרב: זה מה שאומר לה? ענה לי הרב: כן. הדהימה אותי הפשטות שבה הוא התייחס לעולמות עליונים כאילו מדובר בדבר פשוט.
מובאות
תורת אמת ביחד עם שלום וישרות מביאה גאולה. תורה בלי יושר מביאה גלות. השילוב הזה באופן הנכון הוא גם היסוד למלכות בית דוד
מרן הרב זצוק"ל היה מרגיל את תלמידיו לגדול גם בתורה וגם בקדושה. הוא עצמו היה מלאך ה' צבאות, והדריך את תלמידיו להמשיך את אותה דרך שלמד מרבותיו

תשובה כהלכה

מחסן לתפילות. האם יש טעם לתפילה בלי כוונה?
כן! הזוהר הקדוש כותב שתפילה בלי כוונה במניין עולה לשמים ומתקבלת. תפילה ביחיד בלי מניין נשמרת במחסן מיוחד, וכשמגיעה תפילה טובה היא מעלה את כל התפילות האלו אתה.
לכו ייסורים. האם הקב"ה מביא ייסורים על האדם? אם כן, כמה משפיעה תפילתנו לביטול ייסורים אלו? שהרי הם באו מרצונו.
לפעמים הקב"ה מביא ייסורים, ולפעמים האדם מביא על עצמו ייסורים. לפעמים הייסורים נגזרים שיבואו וילכו ע"י תפילה, לכן אנחנו מתפללים.
טעות מותרת. קניתי בשוק ממוכר ערבי והוא טעה בחישוב ושילמתי לו פחות ממה שצריך. האם צריך להחזיר לו את ההפרש?
טעות גוי מותרת. ואם מחזירים – יכול להיות קידוש ה'.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il