היציאה למלחמת מצווה הינה פחות בעייתית למרות היותה כרוכה בשפיכות דמים. זאת מפני שאם מדובר ב"עזרת ישראל מיד צר" המנסה להתקיף להרג ולהשמיד הרי שזו מלחמת "אין ברירה" שלית מאן דהו שיאמר שאין הצדקה לקיומה. גם אם מדובר ביוזמה התקפית, קיומה נובע מההכרח לקיים את המצווה. לעומת זאת, מציאותה של מלחמת הרשות, הרבה פחות מובן. אם מדובר במטרה כמו השגת רווחה כלכלית, מניין הסמכות והרשות לשלם על כך בנפשות? כלום רווח הנמדד בדמים כלכלים יכול להוות עילה לתשלום בדמים = נפשות.

מלחמות ישראל בדור האחרון ממלחמת השחרור והעצמאות דרך מלחמת ששת הימים ועד למלחמת יום הכיפורים כולן היו בבחינת "עזרת ישראל מיד צר". כמובן שגם המלחמה האחרונה בה אנו מצויים עד לימים אלה, המלחמה המכונה "האינתיפאדה השנייה", גם היא בעצם, תגובה על מתקפות רצחניות ואכזריות. היוצאת מן הכלל, אולי, הינה "מלחמת שלום הגליל" ששמה מוכיח עליה שגם היא למטרת הגנה באה לעולם. אומנם היו חלקים בעם שטענו שכל כולה לא מתוך הכרח באה ויש שטענו שתחילתה בכשרות וסופה בפסלות, ועל כן קרבנותיה בנפשות עוררו את הויכוח הציבורי בדבר חוקיותה, ביתר שאת. גם בהלכה מצינו הבדלים בין שתי המלחמות, מלחמת מצווה ומלחמת הרשות, ההיתר למציאותן והחובה על הכלל לקחת חלק בהן.

בשיעורים הקרובים ננסה לברר את המקורות ההלכתיים העוסקים בנושא זה, כמנהגנו, על פי תורתו של מו"ר מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל