בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך העלון קרוב אליך גליון מס 79

פולחן אישיות?

אף אחד לא יכול להתעלם מדמותו של הרבי מליובאוויטש, מנהיג שהקרין והשפיע על העולם היהודי כולו בדור האחרון. האם הרבי יצר, נכנע או סלד מההערצה העצומה שהפכה אט אט לפולחן אישיות? אמירות מפתיעות בנושא מופיעות בספר My Rebbe שכתב הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). קטע מתוכו בתרגום בלעדי ל'קרוב אליך'. מוגש לרגל יום ההילולא שחל בג' בתמוז.

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

תמוז התשע"ה
4 דק' קריאה
הרבי הוקיר את חמיו, רבי יוסף יצחק, ודיבר עליו לאורך השנים, עד לשיחותיו האחרונות ממש, בכבוד עצום ובהערצה גלויה. אולי בעקבותיו, חשו חסידיו של הרבי שראוי להם לנהוג כפי שהרבי עצמו נוהג, ומיקדו את הערצתם ואת אהבתם הגדולה – אל הרבי.
ואולם, את היחס שהרבי הרגיש בקלות וביטא בפומבי כלפי הרבי שלו, לא היה קל עבורו לקבל מן החסידים; האופי שלו ואהבתו לפרטיות הקשו עליו לספוג פולחן אישיות שכזה. חלק מהחסידים לא הסתפקו בהערצה בלבד אלא הרחיקו לכת וחיקו את התנהגותו, שומרים ומתעדים כל צעד שלו. הרבי לא הרגיש בנוח עם ההערצה הזו ודחה מכל וכל ביטויים מופרזים של סגידה. ולמרות כל זאת, הבין הרבי שהתרבות המודרנית דורשת דמות מרכזית שתגלם את הפילוסופיה של התנועה ודרכיה.

ההערצה לרבי הנהוגה בחב"ד נדירה גם בקרב תנועות חסידיות. לאלפים שהתקרבו לחב"ד, היה הרבי לא פחות מדמות אב והקשר הראשון ליהדות. הם – רחשו הערצה עצומה לרבי, אך הדבר נכון גם ביחס לחסידים ותיקים, מן הדמויות המרכזיות והבולטות שבחסידות. ביטויים כדוגמת "שנזכה לקיים את רצונו של הרבי", נפוצים למדי בקרב החסידים, גם הקשישים שבהם. תמונותיו של הרבי מתנוססות ברחבי בתי החסידים, ומכתביו וכתבי ידו נחשבים קדושים.

בזמננו, כוכבי קולנוע וזמרים זוכים להערצה וסגידה. במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה היו אלה אנשים משכמם ומעלה שנחשבו גאונים, והאישיות שלהם עיצבה והגדירה תקופה שלמה. וולטר וגתה הם אולי הדוגמה הטובה ביותר לדמויות שכאלה.
ההערכה העצומה, עד כדי הערצה למנהיגים רוחניים – הערצה, אם כי לא חיקוי – יש לה שורשים עמוקים בתורת החסידות, בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה כולה. התנועה החסידית בנויה ומבוססת על מנהיגותו של אדם אחד בקבוצה.

הרעיון עצמו הוא עתיק יומין. אפשר למצוא אותו במקורות ההלכה, והוא מבוסס על הכתוב – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". במשנה נמצא הביטוי המהדהד – "ומורא רבך כמורא שמים", ודפי התלמוד מלאים בהשלכות המעשיות של יחס כזה.
תורת החסידות נאמנה לרעיונות אלה. רבים מספרי היסוד של החסידות מרוממים את דמותו של הרבי, הצדיק. בכתבי החסידות הכללית, דמותו של הצדיק, הרבי, נוכחת כל העת.

דווקא בכתבי תורת חסידות חב"ד, יש הרבה פחות דגש על דמותו של הרבי. שלא כמו בחסידויות אחרות, בחב"ד דבקו בעיקרון שעל כל חסיד מוטלת החובה לבצע את עבודתו; הרבי יכול לסייע לך, אבל אתה הוא שצריך להתייגע בכוחות עצמך. מכל מקום, החסידים מאמינים שהרבי הוא הערוץ למסרים אלוקיים, המעביר את "דברי אלוקים חיים", ודמותו עומדת במרכז חיי החסיד.
עם הזמן, נראה היה שתנועת חב"ד מבוססת על דבר אחד ואין בלתו – הרבי. פעמים רבות נשאלתי מדוע חב"ד איננה "מייצרת" עוד דמויות ציבוריות. התשובה האפשרית היא – שכשהשמש זורחת, הכוכבים אינם נראים. כשהרבי נוכח – נדמה היה שאין עוד מקום לאיש. הזמן והרגש של האנשים הוקדש להתקשרות אליו, כשכל השיקולים האחרים מונחים הצדה. נדמה כי חב"ד חדלה להיות תנועה המובלת בידי רבי, והפכה תנועה שכל כולה – הרבי.

שנים לאחר הסתלקותו של הרבי, כמה מהחסידים עדיין מחקים את התנהגותו הפרטית של הרבי באדיקות: איזה כובע חבש, ההגייה שהשתמש בה, כתב היד שלו ועוד.
אני מאמין שהרבי היה מודע, בהדרגה, להתפתחותה של התופעה. הוא לא יצר את פולחן האישיות, אך גם לא יכול היה לעצור אותו חד משמעית. בריאיון משנת תשל"ב, אמר הרבי לכתב ה'ניו יורק טיימס': "מכיוון שאני איני צדיק, מעולם לא נתתי להם סיבה לפולחן אישיות, ואני עושה את כל מה שביכולתי להניא אותם מלהגיע לזה".

הרבי דרש לשים קץ לביטויים מופרזים של הערצה. לנוכח אותם חסידים שנהגו להביט בו ולעקוב אחר כל צעד מצעדיו בשעת התפילה, אמר הרבי בהתוועדות:
"במקום להתפלל מתוך הסידור ולחשוב אודות הקדוש ברוך הוא, נעמדים להסתכל על בשר ודם... מפעם לפעם ניסיתי להעיף מבט כדי לרמז שהנהגה זו היא היפך הרצון... לא רק שלא לרצון, אלא אדרבה: היפך הרצון! וגם זה – ללא הועיל! הנהגה זו היא היפך הרצון אפילו כאשר לא מדובר אודות זמן התפילה... מהו פשר ביטול הזמן לעמוד כבול עץ ולהסתכל על בשר ודם אם הוא הולך לימין או באמצע, אם הוא עושה תנועה בידו הימנית וכיוצא בזה...".

הרבי גינה את הסגידה המופרזת, אך נאות, בחוסר רצון, לכך שדמותו היא מוקד התנועה ולבה. הדבר עמד בניגוד דרמטי לחיים של לפני היותו רבי. באותן שנים הוא היה נחרץ ונקט את כל האמצעים שברשותו להסתיר את עצמו, להישאר מאחורי הקלעים ולא לבלוט. בקבלת ההנהגה של החסידות, הוא אִפשר לאישיות שלו להיות נוכחת וגלויה יותר, לבה של תנועת חב"ד.
אני מאמין שהרבי הבחין כי התרחש שינוי משמעותי בעולם כולו – בקרב יהודים ושאינם. הוא ראה שאנשים בתרבות המערבית המודרנית אינם מוכנים עוד להקדיש את חייהם להשקפות עולם ורעיונות נשגבים, כפי שעשו בעבר בתקופת המרקסיזם ואידיאולוגיות נוספות. התרבות הפכה חומרנית.
הרבי הסביר לי פעם כי אנשים רבים אינם מסוגלים להתחייב ולקשור עצמם למטרה המבוססת רק על חשיבה סיסטמתית ומסקנות הגיוניות. המגמה העכשווית הייתה, להתחבר לסמלים שאינם מופשטים, אלא מוחשיים ופונים אל הרגש. הרבי הבין שהסגידה ההולכת וגוברת לידוענים כמו גם כוחם העולה של מותגים, מאפיינת חלק גדול של החברה, חוצה מגזרים ומעמדות.
אני משער שהרבי האמין שיוכל להנהיג את ההולכים בעקבותיו אל עקרונות היסוד שלו. זוהי, לדעתי, הסיבה שהרבי הרשה לעצמו להפוך לסמל, דמות מוחשית הפונה אל לבות האנשים.
ההיסטוריה הוכיחה שהשערתו של הרבי והגישה שלו היו נכונות, מדויקות ויעילות. האסטרטגיה עבדה – והיא ממשיכה לעבוד, מניעה את השליחות של הרבי, גם לאחר הסתלקותו. הן החסידים והן אלה שהתקרבו מחוצה לתנועה התחילו ביצירת קשר רגשי אל הרבי. הקשר הרגשי הראשוני הזה, הוביל לקשר עמוק ויציב של מחויבות רוחנית לדרכו של הרבי ולשליחות חייו.
המקורות מלמדים אותנו שרק אלה שבאמת אינם רודפים אחרי הכבוד, אלה שאין להם כל רצון ותשוקה אליו, הם אלה שהכבוד מגיע להם. רק מי שבאמת אינו מעוניין בכבוד לעצמו יכול להתמודד עם הכבוד והשלכותיו, מבלי להיפגע נפשית. כמי שבאופן עקרוני ופנימי כל־כך סלד מכבוד ותשומת לב ציבורית, היה הרבי האיש הנכון לשאת בנטל ההערצה והכבוד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il