(בשבוע הבא נחזור, בע"ה, לנושא בו עסקנו בשבועות האחרונים: "מאבקי עצמאות שלטון ומלוכה")

השבוע נעסוק בקבוצות המכונות ה"אליטות", המובילות בשנים האחרונות מגמה רוחנית, שבה היחיד הופך להיות המרכז והקבוצה הדתית האתנית או הלאומית, נדחקת לשולים. זכויות הפרט דוחות את החובות כלפי הציבור, ויחודו של כל אחד מודגש, לא רק כחלק מפסיפס רחב, שחובה להשתלב בו, אלא יותר במשמעות של "בשבילי העולם נברא". במצב זה, ברור שקבלת מרות של 'סמכות על', בין אם מדובר במנהיגות פוליטית ובין אם מדובר במנהיגות רוחנית, איננה דבר המובן מאליו.
מי שיבחן את הדברים לעומק יבין שזה מה שמסתתר מאחורי רבות מן "החדשות".

בפרשיות האחרונות מצאנו ,פעמיים לפחות, ערעור על מנהיגותו של משה. בפרשת בהעלותך נתקלנו באלדד ומידד, המתנבאים במחנה, ללא קבלת רשות ממשה. תגובתו של יהושע, יד ימינו, נחרצת "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (י"א כח). משה משיב בכיוון מנוגד: "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְדֹוָד נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְדֹוָד אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם כט).
בפרשתנו - פרשת קרח, האליטות = קרח.
כך לימדונו חכמים כי קורח היה שייך ל"אליטות":
• "אמרו חכמים, חכם גדול היה קרח ומטועני הארון" (במדבר רבה פ' יח ג)
• ומאתיים וחמישים "נשיאי העדה" המכונים גם בכתוב: "קריאי מועד אנשי שם" (ט"ז ב) ובלשון חכמים: "ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" - מיוחדים שבעדה
• "קראי מועד" - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים
• "אנשי שם" - שהיה להם שם בכל העולם" (סנהדרין קי ע"א)
כל אלה ובראשם קרח, ערערו על סמכות משה ואהרון, בטענת: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים". כלומר, אין צורך בהנהגה שלכם, משה ואהרון, כל יחיד יכול להנהיג את עצמו בדרכו המיוחדת.
הפעם תגובת משה שונה לחלוטין!
בשלב ראשון: "בֹּקֶר וְיֹדַע יְדֹוָד אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ" (ט"ז ה)
בשלב שני: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְדֹוָד שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְדֹוָד שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְדֹוָד וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְדֹוָד" (ט"ז כח-ל).
מה ההבדל בין שני המקרים? בפעם הראשונה משה עצמו מתפלל "מי יתן כל עם ד'נביאים" ובפעם השניה משה מגיב כל כך בחריפות על הטענה "כי כל העדה כלם קדשים".

יתכן ויש להבחין בין שתי אפשרויות. היהדות כולה, כמעט, מבוססת על קבלת מרות וסמכות היונקת משלשלת הקבלה. מצב זה מעניק יתרון אדיר למבוגר ובעיקר לחכם ומכפיפה אליהם את התלמיד והצעיר. תהליך המבטיח את המשך המסורת שהיא כל כך הכרחית, בעיקר בתחום ההלכה, בה אסור לתלמיד לומר "מה שלא שמע מרבו". על כן, "שימוש" תלמיד חכם, הוא תנאי הכרחי בקבלת רשות להורות.
הנבואה, לעומת זאת, מבוססת על אינדיבידואליות ומעולם לא נמסרה לקבוצה. הנבואה הינה דבר ד' המתגלה דרך היחיד בבחינת: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). הדרך להשגת הנבואה עוברת כנראה דרך חיפוש ומימוש עצמי במסלול של טהרה, המביאה לידי קדושה, המביאה לידי רוח הקודש. אין הכרח בשלשלת קבלה ומסורת בנבואה, ההפך הוא הנכון, כיוון שהנבואה עוסקת בחדש ובמתחדש, ולא בקבוע ובישן. (אומנם הדרך היותר נפוצה להתכונן לנבואה הייתה על ידי הסתפחות לחבורת בני נביאים, שכנראה נתמכה בידי נביאים שכבר הוסמכו). ממילא אין בהתנבאותם של אלדד ומידד, ללא רשות וידיעת משה, בבחינת ערעור על סמכותו או על המסורת הכל כך הכרחית בשמירת היהדות לדורי דורות, מה שאין כן בעניין קרח ועדתו.
הבה נתפלל כי נזכה להתפתחות הפרט,
יהי רצון שנתקרב למצב בו רבים וטובים יזכו לעבוד את הקב"ה גם בדרכם המיוחדת.
האליטות יזכו לשמור על ייחודו של כל יחיד ויחיד, מתוך מחוייבות עמוקה לכלל
וגם תוך נאמנות לדרך המקובלת מדורי דורות, בלי לנטוש ח"ו את דרך האבות והאמהות.
רבים וטובים יחדשו חידושים בבחינת: "מה שאוזן עדיין לא שמעה"
בנוסף לדברים שעונים לדרישה של: "הוציא מפיו רק מה שקיבל מרבו".